שדי חמד דברי חכמים לא

קטן נמי אין ראיה זו ראיה דהש"ס פשיט"ל דחרש ששנינו היינו מדבר ואינו שומע מדלא תני נמי קטן אך אני אומר להכריח מהש"ס דלא מיחל עבודה לדעת הרמב"ם עפ"י מדותיו כלומר לפום מאי דמשמע מדבריו שבסו"פ ב' מהלכות אישות דנותן כלל להבין דברי חכמים שכ"מ שאמרו חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר כדמשמע מדברי מרן כ"מ שם ובודאי משמעות דבריו הוא אף כשנשנה חרש לבד בלא שו"ק דאל"כ היל"ל לפרש (דלא ככלליה דהג' מלבושי יו"ט נר"ו) א"כ לפי דרכו יש להוכיח דאין לחלק כאמור

ותו דאם נאמר דבהכרח לפרש חרש דמומין במדבר ואינו שומע קשה אמתני' דריש תרומות חרש שדברו חכמים וכו' דהא איכא חרש דגבי מומין דאינו חרש גמור ומההיא דריש חגיגה דתני חרש ומדבר וא"ש בכלל כבר כ' המפרשים דלפי מ"ש בש"ס דילן שם חסורי מחסרא וכו' אינו יוצא מן הכלל (וכמו שרשמתי לעיל באות ל' קח"מ) וכן ממ"ש בפ' מצות חליצה חרש שנחלץ וכו' אינו סותר הכלל לדעת הרמב"ם דס"ל דחליצת חרש גמור אינה כלום ובהכי מיירי מתני' דפ' מצ"ח ופסולה דנקט הוא ל"ד אלא בגררא דקטן וכו' עיין בדברי הרמב"ם וה"ה בפ"ד מהלכות יבום דין י"ג. אך מה נענה להא דתני חרש במומי כהנים ואינו חרש גמור אלא מדבר ואינו שומע. וגם תיקשי לן על הרמב"ם דאם איתא דכ"מ ששנו חרש היינו שאינו שומע וא"מ. (אפילו כשנשנה חרש לבד כמשמעות לשונו) אמאי ל"ק ליה להירושלמי ריש תרומות אהאי כללא ממתני' דבכורות כדק"ל ממתני' דריש חגיגה ודפר' מצ"ח אלא ודאי מוכח דלדעת הרמב"ם חרש דמומין הוא חרש גמור ואינו פוסל אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ואינו מחלל עבודה

ונראה דיש להכריח דאין לחלק בין חרש לחרש דאי ס"ד דחרש דמתני' היינו מדבר ואינו שומע אבל שאינו שומע וא"מ מיחל עבודה א"כ הו"ל לתנא למיתני תרי גווני חרש. חרש גמור בהדי אינך דמחלי עבודה וחרש המדבר ואינו שומע בהדי הפסולים משום שאינו שוה בזרע של אהרן ומעין זה הק' הרב זבחי שלמים בסי' מ' הביא דבריו הרב דרך המלך דף פ"ד ע"ג אמאי דמפרש בש"ס שיכור דמתני' בשאר דברים המשכרים דא"כ ליתני תרי גווני שיכור וכו' ותי' דשיכור מיין לא איצטריך תנא למיתני דמקרא מלא דבר הכתוב יין ושכר וכו' ולא תחללו. ולא תני אלא מידי דאתי מגזרה שוה או מרבויא וכו' עי"ש ותי' זה לא יספיק לחרש דאף אי נימא דמאיש ממעטי' חרש כדממעטי' קטן. מ"מ לא משמע מקרא דמחלל כמו גבי יין וא"כ הו"ל למיתני תרי גווני חרש. כי ע"כ אי לאו דמסתפינא מכבוד תורתו הרמה אמינא דהגם דמוכח דהתוס' והרמב"ם חלוקים בפי' מתני' דבכורות לא ראי זה כראי זה להרמב"ם מיירי בחרש גמור ולתוס' במדבר ואינו שומע הצד השוה שבהן דחרש גמור אינו מיחל עבודה (כדמוכח מדברי הרמב"ם ולא מצינו להתוס' דס"ל בהיפך בזה) אלא דלהרמב"ם לא מיירי מתני' אלא באינו שומע וא"מ ולהתוס' גם מדבר ואינו שומע בכלל כנ"ל דדוחק גדול דתני תנא חרש דמשמעותו מסתמא (היכא דליכא הוכחה בהיפך) שאינו שומע וא"מ ואין כונתו אלא למדבר ואינו שומע אך אי נימא דחרש דתני כולל שניהם לא קשה כ"כ דעכ"פ משמעותו אמת ואף דלפי מה שהמציא הרב מלבושי יו"ט יצ"ו דדוקא היכא דתני קטן נמי וכו' לא קשיא כלל מ"מ אין דבריו מבוררים לקוע"ד כמו שאכתוב להלן בס"ד (ואת זה אגיד כי בדרך המלך שם מדקדק מדברי הרמב"ם דכי היכי דכתב ברוח רעה לעתים ידועים הכי נמי בשוטה כונתו עתים חלים עתים שוטה עי"ש ולפי דבריו אפשר דבחרש נמי אמרינן דר"ל אפי' חרש כל דהו ומדבר ואינו שומע בכלל. אלא דלענ"ד מדברי הרמב"ם מוכח דהוא חרש גמור כאמור)

ומה שהמציא הג' מלבושי יו"ט יחי' דלא נאמר הכלל דחרש שדברו חכמים בכ"מ וכו' אלא היכא דתני חש"ו כאחת וכו' אבל לא היכא דלא תני קטן וכו' נראה דיש לפקפק ממ"ש הרע"ב בפ"ק דבכורות שהובא בשו"ת נו"ב הנ"ל דלאו כללא הוא דהא תני בחגיגה וכו' ובפ' מצ"ח וכו' וכדבריו כתב גם הרש"מ בפי' המשנה שם וק' דמנ"ל לומר דלאו כללא הוא עפ"י ההיא דמצ"ח נימא דליתא להאי כללא אלא היכא דתני שלשה כאחד משא"כ בההיא דיבמות דלא תני אלא חרש וקטן ולא שוטה. אלא ודאי משמע דס"ל דמ"ש חרש שדברו חכמים וכו' אינו תלוי באחר כלל אלא אף חרש לבד בלא שוטה ובלא קטן משמעותו אינו שומע ואינו מדבר משו"ה קאמר דלאו כללא הוא. ואף די"ל דהתוס' לא ס"ל הכי אלא ס"ל דלא אתמר הכלל אלא בדתני כולהו מ"מ יש לתמוה דהרואה יראה דהרש"מ והרע"ב לא כתבו כן מדעתם אלא הם דברי הירושלמי שם ובפ"ק דחגיגה ובפ' מצ"ח ואי הוה ס"ל להירושלמי לחלק כנז"ל: מנ"ל דליתיה להאי כללא ומוכיח מההיא דיבמות נימא דשאני התם דלא תני שוטה ולא אמר רבי הכלל הזה אלא היכא דתני כולהו חש"ו אלא ודאי דלא ס"ל להירושלמי לחלק בזה ויש ליישב בדוחק דכונתו לומר דהכל תלוי בקטן דהיכא דתני קטן דהוא לאו בר דעה אמרינן דחרש ושוטה הם גמורים דלא בני דעה נינהו אבל כל דלא תני קטן אין לנו הכרח דחרש ושוטה היינו גמורים דלאו בני דעה דאפשר לפרש בשאינם גמורים אבל לתלות הדבר בדתני כלהו תלתא או דחסר חד מנייהו אין שום סברא ואף דמצינו לפעמים דקטן נקרא מי שהביא ב' שערות עיין למרן כ"מ בפ"ה מהלכות כלי המקדש הט"ו לא כ"כ אלא לדעת הרמב"ם ואפשר דהתוס' אין סוברים כן ונראה לי ההדיוט דמדברי מרן הב"י אה"ע סי' קכ"א סוד"ה ודוקא וכו' מתבאר דגם כי לא תני קטן בהדי חרש אמרינן דחרש היינו שאינו שומע ואינו מדבר

ומה שכתב עוד אישי כהן גדול יחיה דפשוט דאלמת חשיב מום באשה ומאי דלא תני בהדי מומין היתרין משום דאתי בכ"ש מקול עבה. הנה פשט דב"ק מורין דנרגש על תנא דתוספתא אמאי לא תנא אלמת בהדי הני דתני דהוסיפו עליהן וא"ה איני מבין מאי קאמר מר דאתי בכ"ש מקול עבה אטו קול עבה מי קתני בתוספתא. מימרא דר"ח היא ועכ"ל דתנא ושייר קול עבה ונשיכה והכי נמי נימא דאלמת שייר אף אי לא אתי בכ"ש מקול עבה. וצ"ל דקושייתו היא על אמוראים שלא הזכירו אלמת כמו שהזכירו הנהו דלא תני בתוספתא. וכבר כתבתי למעלה בשם האס"ז דכל שהוא פשוט דהוי מום בנשים ודלא הוי מום בכהנים לא חשיב תנא דתוספתא וכן י"ל באלמת כנז"ל

ולענין אלם לעבודה שכ' הגאון שיחל"א דהיה נ"ל דהיה נ"ל דפסול לולא שהגאון חו"י כ' בהיפך ובצירוף שלא הוזכר בפוסקים וכו' הנה שו"ת חו"י אינו מצוי אצלי אך נ"ל דמדברי הרמב"ם שכ' דחרש פסול מוכח דס"ל דאלם כשר לפי הכלל שמסר לנו בסופ"ב מהלכות אישות דחרש היינו שומע ואינו מדבר ומ"ש עוד הגאון מיו"ט נר"ו לענין מדבר ואינו שומע לחליצה עיין מה שכתבתי בקונטריס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות ך'

והנה כל הנז"ל שלחתי להגאון בע"ס מלבושי יו"ט נר"ו ובתשובתו כתב אלי בענין זה וז"ל הנה על מה שהוכחתי בספרי מיו"ט דע"כ חרש ושוטה שהוזכר בבכורות במומי הכהנים שפסולים רק משום שאינו שוה בזש"א לא איירי בחו"ש גמורים דאל"כ ת"ל דפסול מטעם קטן וגם מחלל עבודה וכ"נ מדברי התוס' דבכורות וכת"ר הביא דברי הרשב"א והריטב"א בקידושין דף כ"ד שהביאו דברי התוס' דבכורות ומדבריהם נראה ברור דהם מפרשים דחרש דבכורות מיירי במדבר ואינו שומע. ונראה דפסיקא להו לפרש כן משום דאל"כ קשה ת"ל דפסול לעבודה מטעם קטן אפילו דיעבד אמנם כת"ר יצא לדון ולומר דהרמב"ם ודאי אינו סובר כן דהא כתב בהלכות אישות פ"ב חרש וחרשת האמורים בכ"מ הם האלמים שאין שומעין ולא מדברין ע"כ נסתפק כת"ר במאי דפסיקא לי דקטן מחלל עבודה. נפלאתי ע"ז דהא מוכח בחולין להדיא דקטן פסול לעבודה אפי' בדיעבד דאמרי' שם דף כ"ד ת"ר איש מזרעך מכאן אמר ר"א קטן פסול לעבודה וכו'. איכא דאמרי רבי אית ליה פסול מדרבנן והא רבנן היא ולכתחלה הוא דלא אבל דיעבד עבודתו כשרה א"כ מבואר להדיא דהיכא דפסול פסול אפילו דיעבד. וכן מוכח בת"כ דקאמר שם מאמתי עבודתו כשרה משיביא ב' שערות אלמא דקטן עבודתו פסולה וע"כ הא דלא מנה הרמב"ם בסופ"ט מהלכות ביאת מקדש קטן דמחלל עבודה הוא משום דקטן אינו בכלל איש ולא שייך כלל בעבודה ולכך לא הוזכר כלל במשנה דבכורות שני