שדי חמד דברי חכמים ל

תני שאינה שומעת דהנה מסתברא ודאי דלגבי כהנים עדיף שאינו שומע מנשיכת כלב ונעשה מקומו צלקת דרישומו ניכר) ואם בנשיכה וכו' קאמר דפשוט דאינו פוסל בכהנים כ"ש דנימא באינו שומע דפשוט דאינו פוסל בכהנים, ומשו"ה לא תני ליה בתוס' וכ"ש שיש לומר דגם מאי דהוי מום בנשים הוא פשוט כדפשיטא ליה לנו"ב ואהכי לא תני ליה בתוס'

אלא דמאי דפשיטא ליה להגאון נו"ב דאינו שומע הוי מום ויליף הכי מההיא דחרשו נותן לו דמי כולו איכא למישדי ביה נרגא דהמעיין באפ"ז בסוף דב"ק הנ"ל ישר יחזה דיש מהראשונים דמפרשים דחרשו נותן לו דמי כולו קאי אקטע ידו ושיבר רגלו וסימא עינו שאחר שעשה כל אלה חרשו אהא הוא דאמר חרשו נותן לו דמי כולו דאז אינו שוה כלום ומשמע דאם חרשו לבד אינו נותן לו דמי כולו דבזה לא אמרינן דאינו שוה כלום דאפי' אינו שומע ואינו מדבר אמרינן דנידר ונערך כמו שהבינו התוס' (וקצת נ"ל מתוך דברי רש"י בד"ה שבר וכו' דמפרש כמפרשים הנ"ל) ומה שהכריחו התוס' היפך מזה מתבאר באס"ז שם לפי שיטת המפרשים עי"ש וא"כ אין לנו הכרח מסו' זו דחרשות לבד הוי מום גדול לשיטת המפר' הנ"ל והיה נראה דהדין אמת כמ"ש הנו"ב דחרשות לבד הוי מום באשה שהרי עבד יוצא בו לחירות כדאמרינן בקי' דף כ"ד ע"ב הכהו על אזנו וחרשו עבד יוצא בו לחירות וכיון דהוי מום גדול שהעבד יוצא בן לחירות משמע דה"ה דחשבינן ליה מום באשה. אך ראיתי להריטב"א בחי' לקידושין שכתב וז"ל אע"ג דחרש אינו מום בקרבן ובכהן שהוא מום אינו משום מום כדתנן החרש וכו' ופסולין באדם ואמרי' טעמא מפני שאינו שוה בזש"א. ל"ק כלל שאין דין עבד שוה למומי בהמה ואדם דגבי עבד כל שמתבטל ממלאכתו ואינו חוזר הוא בגלוי יול"ח כן מצאתי בתוס' עכ"ל (בתוס' שלפנינו ליתנהו להני מילי) וכ"כ בחי' הרשב"א בשם התוס' עיי"ש וא"כ לפי דבריהם אפשר דאין ללמוד מומי אשה מעבד וצ"ע. והרב פ"ת בסי' ל"ט ע"ד הנו"ב ציין לעיין בס' יד המלך פ"ז מה"א. ועיינתי בס' יה"מ הנמצא אצלי (להרב מוהר"א פאלומבו) ולא דבר מזה כיעי"ש ולפי הנראה כונתו לס' יה"מ להג' מוהרא"ל (עיין באוצר הספרים) ואינו מצוי אצלי ומדברי הרב ב"ד שהבאתי למעלה נראה דלא פשיטא ליה דמה שאינה שומעת חשיב מום. וכן מתבאר מתוך דברי הרב מוהרד"א בשו"ת שבסו"ס מגן גבורים סי' ד' דאם מדברת ככל אדם אף אם אינה שומעת כלל לא חשיב זה מכלל המומין עי"ש ומרן החבי"ף בחיים ושלום ח"ב סימן ך' עמד ע"ז אי מדבר ואינו שומע חשיב מום ונדונו היה בארוס שלא ידעה הכלה שמדבר ואינו שומע ורוצה לבטל השידוך והביא שו"ת הרב"ד הנ"ל דכ' במסקנתו דמתירין לו שבועתו וכו' ומר בריה הרב נר"ו הביא לזה דברי מוהרש"א בח"א במס' נדרים דף ס"ו דמתבאר מדבריו דכל שלגבי בני אדם חשיב מום אף שלא נשנו בכהנים מיקרו מומין בנשים ופטר את הכלה מהשבועה דאדעתא דהכי לא נשבעה ובסו"ד הביא שו"ת הנו"ב הנ"ל עי"ש ובפתח הדביר ח"ג דף רצ"ט ע"ד

ועתה הגיע לידי ס' מלבושי יו"ט לידידי הגאון המפורסם ר"מ בעי"ת מיר מר ניהו כהנא רבא מוהר"ר יו"ט ליפמאן הכהן נר"ו וראיתי שם בשו"ת לאה"ע סי' ד' בדף ח' ע"ד והלאה שעמד בחקירה זו אם חרש דתנן במומי כהנים הוא שאינו שומע ואינו מדבר או מיירי במדבר ואינו שומע מדפסלינן ליה משום שאינו שוה בזש"א ואינו מיחל עבודה ואי א"ש ואינו מדבר הול"ל דמיחל עבודה דהא קטן לאו בר עבודה דממעטינן מאיש בחולין כ"ד ע"ב ופשיטא דעבודתו פסולה וכל היכא דממעטינן קטן מאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה (והאריך להכריח זה) וא"כ הוה ליה ליה למימר דמיחל עבודה אלא ודאי היינו חרש המדבר ואינו שומע ושוב הביא דברי הגאון נו"ב הנ"ל וכ' דראייתו מדלא חשיב במומין שהוסיפו חרשת היא ראיה גדולה דגם בכהנים פסול ומה שדחה משום דלא שכיח אינו דחיה דאפשר שראה אותה ולא דיבר עמה או שקבלה ק"י ע"י אחר ומנ"ל דלא שכיח אלא נר' ברור דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע כדמצינו בנדרים דף ע"ג ובסנהדרין דף ע"א ע"ב וכן ביבמות ק"ד ע"ב חרש שנחלץ וכו' פירשו הרמב"ן והרשב"א דלהירוש' ואפ"ל גם לש"ס דילן מיירי באינו שומע לבד שזה ג"כ בכלל ואמר ואמרה ופלא שלא הובא דעתם בש"ע דאינו שומע לבד פסול לחליצה שו"ר שהגאון רעק"א העיר בזה, שוב הביא מ"ש התוס' בכורות ל"ז ע"א ד"ה מה הפרט וכו' והוכיח מדבריהם דס"ל דחרש דמומי כהנים היינו אינו שומע לבד דאל"כ הו"ל להק' יותר דמאי שנא גבי עבד אינו שומע לבד הוי מום ובכהן אינו מום וכללא דכ"מ שדברו חכמים חרש וכו' אפש"ל דהוא דוקא היכא דתנו חש"ו יחד אבל היכא דחשיב חרש לבד או אפילו חרש ושוטה כיון דלא חשיב קטן אפ"ל דמיירי במדבר ואינו שומע וכן בשוטה מיירי שאינו שוטה גמור אלא משונה בדעתו משאר בני אדם שדעתו קלה וקלושה שזה נמי נקרא לפעמים שוטה. ורצה לומר עוד דחרש דמתני' דבכורות היינו כל דהו או אינו שומע לבד או אינו מדבר לבד והא בירושלמי ריש תרומות דחרש כל דהו מיקרי לפעמים סתם חרש ולפ"ז גם כהן אלם פסול לעבודה ובזה מתיישב מאי דק' אמאי לא מנה במומין היתרים אלם דלאשה ודאי אלם מום הוא אלא ודאי דגם בכהן מום הוא ואף דאפ"ל כיון דחשיב בנשים קול עבה לא הוצרך לומר אלמת דכ"ש הוא מ"מ מסברא נ"ל דאלם הוי מום בכהנים דלא מיקרי שוה בזרע של אהרן ואף שאין שום שינוי בגופו לא עדיף משיכור משאר דברים המשכרים עיין בכורות מ"ה ע"ג דפסול משום דאינו שוה בזש"א. מ"מ הג' חו"י כ' בפשיטות דאלם כשר לעבודה וגם הפוסקים לא הזכירו זאת להדיא ע"כ בטלה דעתי אבל בשאינו שומע ברור דפסול לעבודה ובזה איירי מתני' וכן בשוטה איירי שאינו שוטה גמור אלו תוד"ק

אפריון נמטייה דאנהיר לן עיינין במרגניתא דאשכח דברי התוס' בכורות ל"ז הנ"ל. אכן נודע הדבר כי מ"ש הרשב"א והריטב"א בשם התוס' (ולא הוה ידענא איה מקום כבוד דב"ק) הלא המה בבכורות הנ"ל ומה שהוכיח מדברי התוס' דעכ"ל דס"ל דחרש דמתני' מדבר ואינו שומע הוא האמת היא טובה תוכחת מגולה וראויין הדברים לגדול שכמתו ולפי דרכנו למדנו שזה ג"כ דעת הרשב"א והריטב"א בחי' לקידושין שהביאו דברי התוס' בשתיקה כהודאה כמו שהבאתי דבריהם למעלה אמנם מה שהחליט הגאון מלבושי יו"ט שיחל"א כן לדינא בהורמנותיה דמני"ר אומר אני עם היות שמוכרח כן דעת התוס' וכ"נ דעת הרשב"א והריטב"א מ"מ ודאי אין דעת הרמב"ם כן כדמוכח מהכלל שמסר לנו בפ"ב מה"א הנ"ל ואין ספק שגם מעיני דמר נעלמו דברי הרמב"ם הנ"ל ומ"ש דכל היכא דממעטי' קטן מאיש ממעטי' נמי חרש עיין מה שכתבתי בזה במערכת האל"ף אות בש"ן

ומה שהכריח הגאון מלבושי יו"ט נר"ו דעכ"ל דמיירי במדבר וא"ש מדפסלינן ליה משום שאינו שוה בזש"א ולא מיחל עבודה ואילו קטן מיחל עבודה וכו' הנה באמת לכאורה זו קושייא עצומה לס' הרמב"ם לפי מה שהוכחנו דהרמב"ם יפרש חרש דמומי כהנים בחרש גמור כמדובר אלא דנלענ"ד מאי דפשיטא ליה דקטן מיחל עבודה מספקא לי טובא דהרמב"ם בסופ"ט מביאת מקדש מנה חי פסולים לעבודה ושאם עבדו חיללו בר מתלת ולא מני בהדייהו קטן כיע"ש וגם בפ"ה מהלכות כלי המקדש הט"ו לא כתב בפי' דקטן פסול לעבודה אלא דמכלל דבריו משמע דקטן אינו כשר לעבודה ואי הוה ס"ל דקטן מיחל עבודה כל כי הא ודאי לא הו"ל למישתק מלאשמועינן בהדיא. דבשלמא מאי דלא נקיט קטן בהדי אינך בהל' ביאת מקדש הנ"ל ל"ק כ"כ די"ל דסמך על המובן מדבריו בהלכות כלי המקדש הנ"ל. אך לענין שמחלל עבודה אין לו על מה לסמוך. וגם מהסוגיא דבכורות הנ"ל יש להוכיח דחרש ושוטה אין מחללין עבודה דהנה להס"ד דשיכור הוא מיין פריך דבהדי מומא דמחללי עבודה בעי למיתני והכי נמי לכל הפחות לס"ד בעלמא הו"ל לש"ס להביא דחרש דתנן הוא חרש גמור. שא"ש וא"מ ככללא דחרש שדברו חכמים בכ"מ וכו' ותיקשי ליה דבהדי אינך דמחלי הו"ל למיתני (דאיזה הכרח הי"ל לש"ס לומר דמתני' לאו בחרש גמור הוא) ולישני דמיירי במדבר ואינו שומע אלא ודאי מוכח דלא שנא ואף אי מיירי בחרש גמור כסתם חרש דעלמא לא מחלל עבודה וידעתי ביני דלפי מאי דחדית לן מני"ר שיחל"א דלא אמרו חרש שדברו חכמים בכ"מ וכו' אלא כששונה