שדי חמד דברי חכמים כט

חכמים חרש סתם ולא אמרו שגם אינו מדבר די"ל דדברו בהווה שזה מצוי וזה אינו מצוי וכו' אלו תוד"ק ועפ"י הצעה זו פי' דברי הרא"ש בתשו' בהרחבה ודבריו מכוונים בפי' דברי הרע"ב למ"ש הג' מלח נרו' בקצרה

גם מ"ש במל"ח בפתיחה סוף אות ח' דמשו"ת גו"ר סי' י"ד וט"ו מוכח דס"ל דלא כהפרמ"ג. ולא הוה ידענא מאי קאמר כי ס' גו"ר א"מ אצלי. אך עתה ראיתי בס' ג"מ הנ"ל שהביא דברי הגו"ר אף הוא היה מתכוין להוכיח דאין לחלק בזה והוא דבסי' י"ד כ' מוהרי"ף בנוסח כתובת חרש שהיה חרש מעיקרו ומוהר"א הלוי השיגו דמאי נפ"מ הרי אין חילוק בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש. ומוהר"י פראג"י הודה לו בזה. ואמר שטעה הסופר וכן עיי"ש דמזה מוכח דלא שאני להו בין חרש לחרש. וכן משמע מסתמיות דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות נערה ה"ט דקפסיק ותני באלו נערות שאין להן קנס החרשת והשוטה ומשמע ודאי דאי תפסה מפקינן מינה ואם איתא דפקחת ונתחרשה ספיקא הוי אי דינה כחרשת או כפקחת הו"ל לפרש דהא אין לה קנס ואי תפסה מפיקי' מינה דוקא בחרשת מעי' ולא בפקחת ונתחרשה אח"כ אלא ודאי דאין לחלק. ומצאתי בקונטריסי באסיפת דינים מערכת אישות סי' א' אות י"ח שכתבתי לדקדק כן מדברי הג' משל"מ פי"א מהל' אישות ושיש לדחות עי"ש. וכן יש להוכיח מסתמיות דברי הרמב"ם בפי"ג מהלכות טומאת אוכלין ה"ד ופי"ד שם ה"ב ופ"ח מהל' כלים הי"א מדלא חלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש להחמיר מספק. וכן יש להוכיח מדברי רמב"ם בפ"ב מהלכות אישות הכ"ו חרש וחרשת האמורים בכ"מ הם האלמים שאין שומעים ולא מדברים. אבל השומע וא"מ או מדבר וא"ש ה"ה ככל אדם. וכיון שרצונו לתת כלל להודיע השמות כדי שלא יצטרך לבאר בכ"מ כמו שסיים בהל' כ"ז שים כל השמות האלו לעומתך תמיד ואל ילוזו מעיניך כדי שלא נהי' צריכים לבאר כל שם מהם בכל מקום שנזכיר אותו. הא ודאי אם היה מקום לחלק בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש כאן היה ראוי לו להזכיר חילוק זה כי ממנו נדע כי בכ"מ שנזכר בחבורו חרש היינו בחרש מעיקרו דוקא. אלא ודאי מוכח דאין לחלק בזה. וכ"כ הג' מוהרמ"ב בס' ג"מ בסי' י"ז אות י"א דא"א לומר דהרמב"ם ס"ל לחלק בין א"ש כלום לשומע קצת (כמ"ש מרן כ"מ בפכ"ט מה' מכירה) דא"כ הי"ל לבאר כן בפ"ב מה"א הכ"ו ומה ראה להשמיטו שם ולכותבו בהלכות מכירה עי"ש וכ"ש חילוק זה שלא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם בשום מקום ודאי מוכח דאין לחלק: סימן י (מקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ק"ז)

חרש ששנינו במומין הפוסלים באדם (בכורות מ"ה ע"ב) פשיטא ליה להרב פתח הדביר בח"א סי' קכ"ח אות כ"ב דהוא דוקא שאינו שומע ואינו מדבר ככל חרש שדברו חכמים בכ"מ אצל שוטה, ואין בכלל הזה מדבר ואינו שומע ולמד מזה להכשיר לנשיאות כפים מדבר ואינו שומע עיי"ש, והגיע לידי משניות עם תוס' רעק"א וראיתי שכתב במתניתין דבכורות וז"ל בשו"ת נו"ב סי' נ"ג מסתפק אם חרש ה"ד אינו שומע ואינו מדבר או דאף אינו שומע לבד הוי מום ע"כ ועיינתי בנו"ב וכמעט נר' דיותר נוטה דעתו לומר דחרש זה היינו מדבר ואינו שומע. ולפי זה דינו של הרב פה"ד להכשיר מדבר וא"ש לנשיאות כפים נפל בבירא דאם באנו ללמד מעבודה לנ"כ נהפוך הוא דגם מדבר ואינו שומע פסול. אך לענ"ד הדין עם הפה"ד דלפי הנראה נעלם מהגאון נו"ב דברי הרמב"ם בחיבורו סוף פ"ב מהלכות אישות דכללא כייל לן דחרש וחרשת האמורים בכ"מ היינו שאינו שומע ואינו מדבר. ולא מבעיא אם נאמר דכוונתו ליתן כלל על דברי חז"ל שכ"מ שאמרו חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר דפשיטא ודאי לדעתו דחרש ששנינו במומין הוא אינו שומע וא"מ. אלא אף אי נימא דכונתו לתת כלל על דבריו שבחבורו דוקא (כמו שצדדתי לעיל באות ק"ו ממ"ש בריש הלכות שבת ורפ"י מהלכות גירושין וכו') מ"מ הרי בדין זה בסופ"ח מהלכות ביאת מקדש כתב חרש ושוטה א וכו' ובודאי שכונתו על חרש שאינו שומע וא"מ. אבל מדבר ואינו שומע אינו פסול וממילא מובן דמפרש כן מתני' דבכורות הנ"ל. הן אמת דצריך להבין אמאי לא יהיה פסול מדבר ואינו שומע הלא טעם פיסול כל הני משום שאינו שוה בזרעו של אהרן א"כ גם מדבר ואינו שומע אינו שוה בזרעו של אהרן הוא. ואי משום שאין שינויו ניכר לא חשיב אינו שוה. א"כ שומע וא"מ נמי לא ליפסיל משום ה"ט שאינו ניכר שינויו והרי תבנית גופו כתבנית כל אדם הוא ואולי י"ל דמפני מה שאינו שומע לבד לא חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן לפי שחסרון חוש השמע מצוי אצל הרבה בני אדם מחמת זקנה אבל אינו שומע וא"מ לא שכיח אצל הרבה בני אדם אהכי חשיב אינו שוה בזרעו של אהרן ואיך שיהיה הרי עכ"פ מדברי הרמב"ם מתבאר דחרש ששנינו במומי האדם היינו שאינו שומע וא"מ וכדברי הרב פה"ד (אלא דמה שהכריח הפה"ד מהכלל דכל מקום שדברו בו חרש וכו' יש לפקפק על זה כמו שכתבתי לעיל אות ק"ו) וכ"כ הרב ב"ד באה"ע סי' ל"ג הביא דבריו הרב חינא וחסדא ח"ב דף ל"ד אות ק"ב (לענין משודכת שנתגלה שהיא חרשת ורוצה החתן להפטר מהקנס) וז"ל ונראה בזה דאע"ג דקי"ל כל המומין הפוסלים בכהנים וכו' וגם סתם חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו' עכ"ל מוכח דס"ל דחרש שאמרו גבי מומין היינו שאינו שומע ואינו מדבר (ואין מצוי אצלי לראות אם הזכיר מ"ש הרש"מ והרע"ב דאין זה כלל מוחלט כמו שכתבתי לעיל באות ק"ו) גם מרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"ב סי' כ' הבין דמה ששנינו במומי כהנים חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר עפ"י הכלל שבידינו חרש שדברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר ולא זכר שר דאין כלל זה פשוט ומוסכם. וכתב עוד (אחר שהביא מ"ש בריש חגיגה דיש חילוק בין חרש גמור למדבר ואינו שומע) ולפי"ז בחרש המדבר ואינו שומע אם פסול לעבודה צריכה רבה שהרי בתרומה תנן לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה א"כ גבי עבודה נמי לא יעבוד ואם עבד עבודתו עבודה עכ"ל ומשמע מדבריו דדעתו להשוות מומין לתרומה שכשם דבתרומה חרש שאינו שומע אבל מדבר אם תרם תרומתו תרומה ושאינו שומע ואינו מדבר אין תרומתו תרומה הכי נמי לענין עבודה חרש גמור מוחל עבודה והוא תמוה לענ"ד דהא מבואר בש"ס דף מ"ג סוף ע"א וע"ב דמומין הפוסלים באדם יתר על של בהמה פיסולן הוא או משום שאינו שוה בזרע של אהרן ועובר עליהן בעשה או משום מראית עין ואינו עובר בעשה וכולהו לא מיחלי עבודה וא"כ פיסול דחרש דשנינו במשנתינו אינו אלא משום שאינו שוה בזרע של אהרן ואינו מחלל עבודה ולפי מה שהבין בחיים ושלום דחרש ששנינו בזה הוא חרש גמור וכן בדין כדמוכח מכלליה דהרמב"ם א"כ שמעינן דחרש גמור שעבד אינו מחלל עבודה ויותר יש לתמוה על מה שמצדד שם בחו"ש (בד"ה איברא) דגם חרש המדבר ואינו שומע מיחל עבודה עי"ש וצ"ע

והנה לפי מאי דהוכחנו מדברי הרמב"ם דרק אינו שומע ואינו מדבר פסול יקשה עלינו קושית הגאון נו"ב דאם בכהנים כשר מדבר ואינו שומע ובנשים פשוט דהוי מום כדמוכח מב"ק דף פ"ה חרשו נותן לו דמי כולו אמאי לא תני ליה בהוסיפו עליהן שבפרק המדיר דף ע"ה ע"א ונדחק לתרץ עי"ש דב"ק ואינם נוחים לי ואנן מה נענה לפי סברת הרמב"ם הנ"ל ובהשקפה ראשונה אמרתי דעכ"ל דלא מנה בתוס' כל המומין שיש בנשים מה שאין בכהנים דהא איכא דדין גסין ובין דדין טפח ונשכה כלב וכו' וקול עבה וריח החוטם (למ"ד) דהוו מום באשה ומוכרחים לומר דתנא ושייר וא"כ שייר נמי אינה שומעת. אלא דראיתי באסיפת זקנים שכתב בשם רש"י במ"ק דמידי דלא שייך בכהנים כלל לא תני בהוסיפו עליהן, והיינו קולנית ודדין וכו' וכתב עוד דמנשכה כלב וקול עבה לא ק"ל לרש"י משום דהוא מימרא דאמוראי. ולפי"ז כ"ש חרשת שאינו מימרא כל עיקר דאף דנאמר דלפי האמת הוא מום ל"ק לן אמאי לא תני בתוס', אלא דאינו מובן לקוענ"ד דכי הוי מימרא מאי הוי ותיקשי לן דאם איתא לדברי האמוראים הו"ל לתנא דתוס' למיחשבינהו אך מ"ש אח"כ הוא נכון וז"ל א"נ נשכה וכו' וקו"ע פשיטא דלא הוי מום עכ"ל ומשמע דאף אי איכא ריבותא מצד אחד לא תני אלא כל דאיכא ריבותא משני צדדין, ובתירוץ זה יתיישב ג"כ מאי דלא