שדי חמד דברי חכמים כח

דר"י הל' כסת"ם הוא דאית להו האי כללא. אבל לדידן אפ"ל דהו"ל ס' ואח"כ מח'. וכתבתי שם שכ"ד הרב"א בתשו' סי' ה' והרמב"ן כמ"ש בשמם הג' מוהריט"א בס' הלכות יו"ט פ"ד דבכורות אות מ"ט וא"כ אין בכחינו להק' עפי"ז. דאימור שמואל לא ס"ל האי כללא בעלמא והכא ס"ל הכי. ובאמת מתבאר בש"ס ע"ז כ"א ע"א דר"י אמר שמואל לא ס"ל כללא דמחלוקת ואח"כ סתם הל' כס'. והכי נמי י"ל דלא ס"ל כללא דר' אבהו דסתם במשנה ומח' בבריתא הל' כסת"מ והרב מקנ"א במ"ב אות של"ב כ' בשם הרב"א בתשו' סי' א' בשם הרשב"א דכללא דמח' ואח"כ ס' הל' כסתם עדיף מכללא דס' במשנה וכו' ומאן דלית מח' ואח"כ ס' וכו' כ"ש דל"ל אידך כללא עי"ש. ועיין בתוס' שם דף ז' ד"ה פשיטא. ואף אי הוה ס"ל לשמואל האי כללא. לא תיקשי עליה אי אתא לאפוקי ממאן דלית לה האי כללא. ולפי מ"ש התוס' דעכ"פ חשוב כרבים לגבי יחיד א"כ היינו מ"ש מני"ר נרו' דמאי קמ"ל פשיטא וחו"ר הלכה כרבים ולא עוד וגם ע"ז יש לפקפק קצת לפי מ"ש לעיל לחלק בין כשדברי האמורא הם בענין אחד שדבר התנא לכשהוא שני עניינים דבזה נראה דאין שייך להקשות בפשי' פשיטא יחו"ר וכו' דבכל המקומות שראיתי שמקשה הש"ס כן (והם שבת ס' ע"ב. ביצה י"א ע"א. יומא ל"ו ע"ב. יבמות מ' ע"א. מ"ו ע"ב. מ"ז ע"א. בכורות ל"ו ע"א. נדה ל' ע"ב. ומ"ט ע"א). הוא בדבר אחד ממש. אבל באם בא ללמוד דבר מדבר לא ראיתי שמק' הש"ס כן כי היכי דנימא דה"ן כן הוא כוונת הש"ס במאי דאמר לימא מס"ל

ועל מה שכתבתי למעלה (בד"ה עוד) השיב וז"ל מה שדחה הראי' שהבאתי מש"ס דשבת וכו' לענד"ן אדרבא דו"ק לאידך גיסא דהא אליבא דר"א לא השמיענו הש"ס רבותא כ"כ כיון שדברי ר"א מפורשים בתוספתא אבל בפקח ונתחרש שלא נמצא בשום מקום מה דינו אליבא דרבנן. אם איתא דס"ל להש"ס מסברא דגם לרבנן ספי' הוי הו"ל לאשמועינן לענין פקח שנתחרש שאז מילתא אגב ארחיה הוה קמ"ל דפקח ונתחרש גם לרבנן ס' הוי וזה דבר חידוש שלא נתבאר במקו"א רק מסברא. אלא ודאי לרבנן גם פקח ונתחרש כשוטה יחשב. ומ"ש עוד על מה שכתבתי באות ז' (ככתוב לעיל בד"ה עוד) אגב ריהטא לא דק בלשונו במ"ש בספרי שם דלא כתבתי כמו שהעתיק דברי ובעינן למימר דטעמא דר"א הוא דמספק"ל אי אית ליה חד דעתא (דאילו כתבתי כן לא היה לדברי שחר) רק זה לשוני בספרי ובעינן למימר דטעמא דר"א הוא דמספק"ל אי דעתא צילותא לחרש או לא דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא הוא וכו' גם מ"ש (בד"ה עוד) ולפי הנראה לא שלטו בדברי הנמק"י וכו' וכ"מ מדברי הרמב"ם וכו' (ועיינתי בפיה"מ להרמב"ם ולא מצאתי שום הוכחה ושום משמעות ע"ז) לענד"ן כדברי דהא גם לפי מה שכתבתי לא פירש"י (והרע"ב והנמק"י) אליבא דס"ד דש"ס דהא מאחר דהאבעיא בש"ס לא נפשטה א"כ לדעת הפרמ"ג יפה פי' גם לפי האמת אליבא דכ"ע כדי שלא יקשה מדוע לא פשטו הבעיא ממתני' ופירש"י (והרע"ב והנמק"י) שריר וקיים גם למסקנא ולא ידעתי איזה ס"ד שייך כאן, עכ"ד הג' מוהרי"ח נר"ו

ואני אומר מסורת בידינו הדוחה דוחה בכל שהוא ואין הראיה מוכרחת עד שלא יהיה מקום לדחות בשום אופן. וכיון שי"ל במאי דקמן דניח"ל לש"ס לישא וליתן אליבא דמאן דאית ליה הכי בהדיא וכו' תו לא הוי ראיה זו ברורה, וזהו שכתבתי שם דאין ראיה זו מוכרחת. ועתה נ"ל דאפ"ל לדעת הפרמ"ג דהש"ס גופיה מספק"ל בסברת רבנן אי פשיטא להו גם בפקח ונתחרש דדינו כשוטה או דשניא להו ודוקא בחרש מעיקרו הוא דפשי' להו דהוי כשוטה אבל בפקח שנתחרש מספק"ל וכיון דלא פסיק"ל להש"ס אליבא דרבנן נקיט אליבא דר"א. ובזה י"ל גם הראיה דיבמות קי"ג הנ"ל כמובן

ומ"ש הגאון נר"ו שלא דקדקתי במ"ש בספרו וכו' יפה אמר חנ"ן והדין עמו. וצריך לתקן הלשון למאי דבעי למימר דטעמא דר"א כהצד דמספקא לן אי חד דעתא הוא והיינו הצד הראשון שבהש"ס וממ"ש הרמב"ם בפיה"מ דכשהנשואין גמורים והגירושין אינם גמורים הדין הוא שלא יוציא עולמית הוה משמע לי דר"ל דמאי דתנן נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית היינו לפי שהנשואין גמורים כלומר כשהיה פקח (דאל"כ אף אי נימא כפהרמ"ג דפקח ונתחרש לא הוי כחרש גמור. מ"מ אינו אלא ס' ולא שייך לומר דהנשואין גמורים) ומגרש כשהוא חרש. ומה שהשיב עמ"ש בענייתין דדחייתו שייך רק לרש"י וכו' וסיים דלא ידע איזה ס"ד יש כאן. הנה אני עני הבנתי מדבריו שבס' הבהיר מל"ח שכוונת דחייתו הוא על דרך מ"ש התוי"ט פ"ג מ"ג דיבמות דמה שפירש"י ולא מזונות דגבי שניה דהיינו בלותה ואכלה (והו"ל לפרש מזונות דלאחר מיתה. דאילו בלותה גם באלמנה לכ"ג לית לה) הוא משום דאבעיא לן בש"ס בש"ס בלותה גבי אלמנה אי אית לה ולצד זה דאית לה בעינן לפרושי ולא מזונות דגבי שניה דהיינו בלותה ואכלה. אהכי פירש"י למתני' בשניות בלותה ואכלה כפי הצד הזה דנימא באלמנה דאית לה בלותה ואכלה שכן דרכו לפרש כפי הס"ד והכי נמי מפרש כטעם לצ"ד האחר של הבעיין אף דלפי האמת הדין הוא באלמנה דלותה לית לה. ומיבעי לן לפרושי הולא מזונות דשניה בלאח"מ דבאל"מ אית לה ובשניה לית לה. וכן במאי דקמן בעי לדחו לדעת הפרמ"ג דאף דקושטא הוא דגם בקדשה אחר שנתחרש לא יוציא דכיון שהיה פקח אינו כחרש גמור. מ"מ כיון דבש"ס מבעיא לן (אליבא דר"א ומדר"א נשמע לרבנן בפקח שנתחרש) ולצד אחד בעינן למימר דמצי מגרש ולאותו צד צריכים אנו לפרש דמאי דתנן לא יוציא היינו בקדש כשהוא פקח. (דאל"כ אלא נפרש בקדש אחר שנתחרש א"כ הרי איפשיטא בעיין דל"מ מגרש) אהכי פירש"י כפי הס"ד הזה. והא דקמן עדיפא מההיא דהרב תוי"ט כיון דלפי האמת בעיין לא אפשיטא ויוכל להיות שכן הוא האמת לכן פירש"י במתני' שקדשה כשהוא פקח אבל לדינא לא נידוק מדברי רש"י דאם קדשה אחר שנחרש ס"ל דיכול לגרש דהוא לא כ' אלא לפי הס"ד של הבעיין זהו מה שהבנתי מדחייתו וע"ז כתבתי דדחיה זו שייכא רק לדברי רש"י ולא להרע"ב וכו' ועל דרך שכ' התוי"ט הנ"ל הן הן הדברים שכתבתי במכתבי הראשון ולא ירדתי לסו"ד במה שהשיב ע"ז והמעיין יבחר

ועל מה שהבאתי למעלה (בד"ה ואנא עניא) מדברי הרא"ש בפי' לנדרים דף ע"ג וכו' כ' בשם הג' מוהר"ר מאיר שמחה הכהן נרו' שהשיב ע"ז די"ל דמיירי שאשת החרש נפלה לו ליבום מאחיו הפקח וייבם אותה דאז היא אשתו מן התורה עכ"ד. ויפה השיב דבריו נכוחים וש"י

ודע דעתה ראיתי בפיה"מ תפארת ישראל אמתני' דפ"ק דתרומות חרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר כ' וז"ל אפילו פקח שנתחרש דינו כשוטה. כאה"ע קכ"א ודלא כהרב כאן עכ"ל. כונת הוכחתו מסי' קכ"א נראה דהוא מדסתמו הפוס' דחרש שנשא כשהוא חרש מוציא ולא חלקו בין חרש לחרש וכמ"ש ג"כ הג' מל"ח נרו' בפתיחה אות ז'. ומאי דמשמע ליה מדברי הרע"ב דס"ל לחלק בזה הנה כבר דחה זה במל"ח בפתיחה אות ט' עי"ש ובא לידי ס' ג"מ לה"ה מוהרמ"ב וראיתי בסי' י"ז אות א' ד"ה עוד דשם שקו"ט בדברי הרא"ש בתשו' (שהביא בצ"ץ הנ"ל בריש אות זו) דמשמע דמחלק בין חרש ממעי אמו לנתחרש אח"כ והרבה לתמוה ע"ד. (מכלל תמיהותיו אחת היא דהא הרא"ש גופיה פסק בחרש שנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש דאינו יכול לגרש ע"י כתב וכו' ועיין מה שכתבתי ע"ד הצ"ץ בריש אות זו) וכדי ליישב דבריו שהביא מ"ש הרע"ב הנ"ל וכ' וז"ל ביאור דבריו שבא ליישב דכיון דחרש שדברו וכו' היינו שא"ש וא"מ א"כ למה אמרו חרש שפירושן שאינו שומע לומר שגם אינו מדבר ולמה אמרו בכ"מ חרש לבד ולזה בא ליישב דבמה שאמרו חרש כבר נרמז שאינו מדבר דחרש שאמרו היינו שנולד חרש ממעי אמו וכיון שכן מוכרח שאינו מדבר דכיון שלא שמע מה שמדברים לו מעולם א"א שידבר. גם הר"מ בפיה"מ כ' וז"ל (העתיק כל דברי הרמב"ם ושוב כ') כלומר דכשהחרשות בא אחר ששמע דאז הוא מדבר כלומר ששומע וא"מ מותר לו לתרום. אבל אין לומר שכונתו דאם החרשות בא אחר ששמע כשנולד קודם שלמד לדבר דאז הוי כפקח אף שעכשיו א"ש וא"מ דזה אינו שכבר הוכחתי דפקח ונתחרש הוי כשוטה אלא ודאי הכונה כמ"ש אף שלשונו מגומגם ודוק וכ"ן מדבריו בחי' פ"ד מהלכות תרומות שלא חלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש וכו' ואין להק' כיון דמשכחת חרש אחר שלמד לדבר איך אמרו