שדי חמד דברי חכמים כז

גם מ"ש למעלה בד"ה ועתה לדחות ראיית הג' מל"ח נרו' עי"ש הנה עתה ראיתי להרב משק ביתי דף קי"ח אות רנ"א שכתב בשם כללי מרן שהק' במ"ש בש"ס בכמה דוכתי לימא מסייעא ליה ודחי לה. דנראה כאלו היא קושיא גדולה ומשתדל לדחותה מעליו ואדרבה היה לו לשמוח בסיוע שמביא לו. ותי' דכשאומר כן הוא מקשה על בעל המאמר שמאחר שמפורש כן במשנה או ברייתא מאי קמ"ל. ומשני דאפשר לפרש באו"א. ועוד י"ל דכשאומר לימא מסייע ליה היינו לומר דתקשה לבר פלוגתא ודחי דיתרץ בענין דלא תיקשי ליה וכשאין חולק על בעל המאמר ואומר לימא מס"ל אין לפרש אלא באופן הראשון ע"כ וה"ד הרב של"ה בח"ב דף מ"ז ענ"ד המש"ב. ולפי זה בסוגיא דקמן דאין שום חולק על שמואל. עכ"ל דמ"ש לימא הכונה הוא להק' על שמואל מאי קמ"ל. ודחי דשמואל לית ליה דינא דמתני' דס"ל כר"א וכו' וכו' (כדאתמר בש"ס) (ואף למ"ש עוד מרן הובא במש"ב שם די"ל שאם יש מי שחולק לא נחוש לדבריו. והרב מקנ"א בח"ב אות שב"י כתב בשם הרב לב שמח דף ס' דכשאומר לימא מס"ל מוכח דאיכא חולק דאל"כ מה צורך לסיוע (עיין לקמן במע' המ"ם אות קפ"ד מ"ש ע"ד) מ"מ בסוגיין אי אפשר לפרש אלא כפי' הראשון דילמד סתום (הלימא מס"ל) מן המפורש (הוא דאמר וכו') דקאי אשמואל כמבואר בש"ס וק"ל) ומעתה ראיית הג' מל"ח הנ"ל נרו' קמה וגם נצבה דהא הוה מצי שפיר לפרוקי קושיין והיה בהניח אך בחלקות ישית בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש. ומדלא דחי הכי ונדחק לדחות הוא דאמר כר"א ש"מ דדא ודא חדא היא

ואני אמרתי בחפש"י בס' בעלי הכללים ומצאתי את שאהבה נפשי זה הי"מ גדול במע' הה"א אות בר"ך שכתב וז"ל הוא דאמר כר"פ כד אמרי' הכי בכולי ש"ס היכא דמותיב לאמורא משום תנא ומהדרינן דאע"ג דהא מתני' או מתני' פליגא עליה הוא דאמר כהאי תנא. ומצאתי מחודש ביבמות קי"ג ע"א דבעי לסיועי לשמואל ממתני' ומשני הוא דאמר כר"א כלומר דילמא האי תנא לא מס"ל דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל. וכתב הריטב"א שם בשיטה כת"י דהלשון הוא זר. וזה מן ההלכות שמתחלף עניינם בתלמוד. עכ"ד הי"מ. הנה מבואר דלא ס"ל בכונת הש"ס דקושטא דמילתא קאמר דשמואל לית ליה כהא מתניתין אלא כר"א. רק דחוי הוא דקמדחי דדילמא שמואל ס"ל כר"א. וקאמר דסוגיא זו היא מוצאת מכל ההוא דאמר שבש"ס דבכל דוכתי משמש לשון הוא דאמר על תירוץ קושיא ולא על דחיית ראיה דעל דחיית ראיה הוא אומר לשון דילמא וכו' לא היא וכו'. וכיוצא מלשונות שמשמעותם דחיית ראיה. ואילו הכא קאמר לשון זה ששימושו בעלמא תי' קושיא. במקום שהי"ל לומר לשון דחייה. וזהו שכ' הריטב"א הלשון הוא זר כלומר דלא הול"ל לשון שמשמש בעלמא לתירוץ קושיא אלא הול"ל לשון דחיה. וע"ז כ' דהוא מהל' שמתחלף עניינם בתלמוד. ר"ל דמצינו בש"ס כמה דוכתי דלשון אחד משמש ב' כונות פעם כונה זו ופעם כונה אחרת כמ"ש הר"ן בר"פ האיש מקדש בסד"ה גרסינן אמ"ש בש"ס מעמידין להם אפוט' לחוב ע"מ לזכות עי"ש והובא בי"מ הגדול אות שע"ד וכ' כן גם בשם כמה מרבוותא ומכללם הריטב"א וכ"כ מרן חיד"א בס' יעיר אזן אות י"ד ועיין מ"ש בעניותין לקמן במע' הלמ"ד אות צ"ח. והכי נמי בלשון הוא דאמר אף דבשאר דוכתי משמע דבא לתרץ. הכא הוא לדחות הראיה. והוא לשון אחד וכונות מתחלפות. ולפי זה מוכח דלא ס"ל בפי' הלימא מס"ל כמ"ש מרן בדרך הראשון דא"כ ה"ן הוא דאמר בא לתרץ הקו' דהוה ק"ל בהלימא מס"ל כארחיה דש"ס בעלמא והכל שפה אחת ודברים אחדים כמובן

ואם כנים אנחנו בזה הדרא תמיה דידן דמעיקרא לדוכתא דמי שמע כזאת דהמסייע יביא ראיה לבעל המאמר בהנחה סוברת דמסתמא ס"ל כהלכתא. וידחה הדוחה דדילמא בעל המאמר ס"ל דלא כהלכתא ולא תסייעיה ואילו הוה איפכא דהוה בעינן לאתויי סייעתא מס' יחידאה והוה דחי דאימור ס"ל כרבנן דקי"ל כותייהו לזה שומעין שאמר כהלכה. ולא הוה ק"ל אלא זרות הלשון (הוא דאמר במקום דילמא) ולזה כ' הריטב"א דהכי ארחי' דש"ס וכו' ברם מאי דקמן דהוא איפכא תמיהא לן וצ"ע

ותו איכא למידק לפי דרכו של מרן מדאשכחן בש"ס בכמה דוכתי דאמרי' מסייע ליה לפ' ולא דחי מידי וא"כ צ"ל לפי דרכו דכונת הש"ס בזה לאסוקי בקשיא דמאי קמ"ל וכו' ואמאי לא אמר הכי קשיא או תיובתא ומדלא מסקי' בכי האי לישנא משמע קצת דלאו קושיא היא. וכן יש להבין בכמה דוכתי דאמרי' אף אנן נמי תנינא ולא דחי מידי ומשמע דלאו דק"ל מידי אלא סיועיה הוא דמסייעינן ליה. שו"ר מ"ש בי"מ הגדול אות ס' בשם רש"י ומוהרש"א בחולין כ' ע"ב דלשון אף אנן נמי תנינא הוא כמו מאי קמ"ל מתני' היא עי"ש ובאות ס"א כ' דיש להבין למה זה לפעמים אומר מאי קמ"ל תנינא וזימנין אומר אף אנן נמי תנינא וכ' דכשהדין שאומר האמורא הוא מפורש במשנה שייך להק' מאי קמ"ל. וכשאינו מפורש אלא שע"י איזה הכרח צ"ל שהדין כן אומר אף אנן נמי נמי תנינא ואינו קו' על האמורא אלא סיוע לדבריו וכו' עי"ש ויל"ד מדברי רש"י ומוהרש"א שהביא באות ס' שפי' אף נמי תנינא שהוא קושיא וכו'

ולפי דרכו יתכן לומר דיש לימא מס"ל דהוא קושיא מאי קמ"ל ויש שהוא רק סיוע. דאם מ"ש האמורא הוא שנוי במשנה באותו דין דעסוק האמורא אז הלימא מס"ל הוא מאי קמ"ל כיון שמ"ש האמורא הוא ממש מ"ש התנא הכל בענין אחד. ואם מ"ש האמורא ומ"ש התנא אינו שוה ממש בענין אחד אלא דיש ללמוד זה מזה דכמו שאמר התנא דבריו בנדון הוא כן יש ללמוד בנדון דמיירי האמורא שיהא הדין כמ"ש התנא בעניינא דמיירי התנא. אז הוא לסייעתא ולא ק"ל על האמורא מאי קמ"ל דטובא אשמועינן ללמוד דבר מדבר אף דנראה פשוט שהיה לנו ללמוד זה מזה ולפי זה בסוגיא דקמן עכ"ל דהלימא מס"ל אינו קושיא אלא סייעתא דכי היכי דלענין תרומה חשבינן לחרש כשוטה הכי נמי לענין חיוב אשם תלוי. והיינו דפשי"ל להריטב"א שהביא הי"מ דבסוגיין הלימא מס"ל הוא סיוע ודיחוי. אלא שצריך חיפוש מחיפוש בזה לראות אם כנים דברינו

והנה מ"ש למעלה (מתחלת האות עד ד"ה ודר' אגב) בענין זה שלחתי להג' בע"ס מלאכת חרש נרו' כשנתכבדתי בקבלת ספרו הנחמד. והשיב ע"ד וז"ל מה שדקדק על הראיה שהבאתי וכו' היינו מ"ש בד"ה ועתה) הנלע"ד בזה דהנה קושיתו על הש"ס כבר הקשה הריטב"א בחי' ליבמות שם וז"ל הוא דאמר כר"א הלשון הזה הוא זר דבעלמא אמרי' הכי כדמותבי' לחמורא משום תנא. ואמרינן דאע"ג דהא מתני' או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפ' תנא ואילו הכא אתי לסיועיה מהאי תנא ואמרי' דדילמא האי תנא לא מס"ל דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וזה מלשונות שמתחלף עניינם בש"ס עכ"ל הריטב"א הרי מבואר דהריטב"א תירץ באו"א על הקו' הנ"ל ולא נר' לו לומר דקי"ל לש"ס דשמואל כר"א ס"ל וא"כ יש לי עמוד להשען עליו בהראיה שהבאתי בספרי. אמנם לולא דמסתפינא מדב"ק של הריטב"א היה נלע"ד לתרץ קושיתו הנ"ל דלכן דחו ואמרו הוא דאמר כר"א משום שיש הוכחה לזה דבשלמא אי נימא דס"ל כר"א שפיר אשמועי' שמואל בדבריו ללישנא קמא כדאית ליה וללישנא בתרא כדאי"ל (כמ"ש בש"ס עי"ש) אבל אי נימא דשמואל ס"ל כרבנן וכסת"מ דתרומות א"כ לל"ק מאי קמ"ל שמואל פשיטא דהל' כחכמים וכסת"מ דתרומות חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם במשנה ומח' בברייתא הל' כס'. כמ"ש ביבמות ס"ב ע"א. ולכן שפיר אמרו בש"ס ה"ד כר"א. וא"כ ראייתי נכונה דאם איתא דפקח שנתחרש גם לחכמים ס' הוי ל"ל לדחוקי דס"ל כר"א הו"ל למימר דס"ל כרבנן אלא דשמואל מיירי בפקח שנתחרש דהוי ס' אלא ודאי דלחכמים גם בפקח שנתחרש ליכא ספיקא עכ"ד הג' מוהרי"ח בע"ס מל"ח נר"ו

ומתוך מה שכתבתי למעלה (בד"ה גם) מתבאר דאיכא תנא דמס"ל בכונת הש"ס מני"ר מרן הב"י בכללין ויתוש קדמו שכבר כתבתי כן בעניותי להעמיד ראייתו עפי"ד מרן הנ"ל כיעי"ש. אלא דמה שהוסיף מל"ח ותבלין להכריח כן מדקי"ל דסתם במשנה ומחלו' בברייתא הל' כס'. לדבר הזה יסלח האדון. שכבר הבאתי לקמן במערכת הסמ"ך אות ה' מ"ש ביעיר אזן אות כ"ז בשם הרשב"א בחי' לב"ק דף ק"ב דדוקא ר' אבהו ואמוראי דאמרי אליבא