שדי חמד דברי חכמים כו

נדר דאורייתא ועוד שדינו כשוטה ע"כ. ולכאורה צריך להבין למה לא הכריח דע"כ לא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דא"כ אינה אשתו מן התורה והיכי מצי להפר. אלא ודאי נראה דכונתו לשלול דלא נימא דמיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר וכגון שנשאה כשהוא פקח ושוב נתחרש אהכי קאמר דלא יתכן לומר כן דברמיזה לא מצי וכו' ועוד שדינו כשוטה. וא"כ ש"מ דגם בפקח שנתחרש ס"ל להרא"ש דדינו כשוטה כמו חרש ממעי אמו וכיון שהמספק עלינו דבר זה הוא דברי הרא"ש שבתשו'. ונמצא בדברי הרא"ש דנדרים הנ"ל להוכיח דאין לחלק א"כ ממילא נסתלק הספק מעיקרו

ונראה מסתמיות הש"ס והפוסקים בכמה דינים (דמקילינן חרש) דאין לחלק בין חרש לחרש עיין רפ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש וכו' וכן הוא בהרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות וביו"ד סי' שא"ל. ואם היה שום חילוק בזה הו"ל להפוסקים לפרש דלא מקילינן לומר אין תרומתן תרומה אלא בחרש ממעי אמו אבל פקח ונתחרש הוא ספק. ומ"ש הרא"ש בתשו' שהוא כן ממעי אמו עיין בפרישה שם סוס"ק י"ט שכ' דר"ל דדוקא כשהיה כן ממעי אמו הוא דבעי' א"ש וא"מ אבל אם נשתתק אח"כ אפילו שומע דינו כחרש. וא"כ כ"ש שנשתתק ואינו שומע אף שמתחלה היה פקח שדינו כחרש (לענ"ד צריך להתיישב בזה וטפי ניחא לי לומר דאורחא דמילתא קאמר ולאו דוקא וצ"ע)

ועוד נלע"ד דאי נימא דפקח שנתחרש יש לספק בו לעתים חלים וכו' כדס"ל לר"א בחרש ממעי אמו א"כ צריכים אנו לומר דפקח שנשא ונתחרש אם גירש אשתו אזלינן לחומרה ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר נצריכה גט משני מספק שמא הוה חלים ודומה לנשתתק או אלם השומע ואינו מדבר. וכבר כתב הרב פ"ת בסי' קכ"א סק"ה דמסתמיות הש"ס והפוסקים משמע דאינו גט כלל וכו' עיי"ש כי ע"כ נראה דהדין פשוט וברור דאין לחלק בין חרש לחרש וכמסקנת הג' צ"ץ הנ"ל

ועתה הגיע לידי ספר מלאכת חרש לאחד מגאוני הדור יצ"ו וראיתי שם בדף א' שעמד בחקירה זו והביא מ"ש הפ"מ בא"ח בפתיחה הכוללת ח"ב אות ד' וה' דהב"ח פשיט"ל דגם פקח שנתחרש דינו כממעי אמו (ביו"ד סי' א'), והפ"מ חולק וס"ל דהוא ספק וכו'. ומני"ר הג' המחבר האריך להוכיח דעיקר כהב"ח וראיה ברורה ממ"ש ביבמות דף קי"ג אמ"ש אשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי לימא מסייע ליה וכו' איכא דאמרי וכו' עי"ש כל הסוגיא ומדדחיק לומר דשמואל סבירא ליה כר"א ולא אמר דשמואל מיירי בפקח שנתחרש דהוי ס' ומתני' בחרש ממעי אמו וס"ל כרבנן. ופי' זה אינו דוחק כמתבאר מתוס' גטין דף ע"א ד"ה תנאי. מוכח ודאי דלרבנן אין שום חילוק בזה עכ"ד נרו'. ובהורמנותיה דמר יש לפקפק בראיה זו ושערי דחיה לא ננעלו דאעיקרא הדבר תמוה ללישנא קמא מאי דדחי הוא דאמר כר"א וכו' דבשלמא לאיכא דאמרי דהוה בעי' לאותובי עליה דשמואל ממתני' צריכנא לדחוקי אנפשין משום יתובי דעתא דלא תקשי לן מילתיה דמר שמואל. אבל ללישנ"ק דמילתיה דשמואל אתי שפיר כמתני'. היכי נדחי ליה דשמואל לית ליה כמתני' מי הזקיקנו לזה לומר דשמואל פוסק בזה כיחיד נגד רבים. אדרבא מסתמא ניחא לן לומר דשמואל ס"ל כמתני'. אלא ודאי נראה דהש"ס פשיט"ל וקים ליה דהכי ס"ל לשמואל כר"א. וא"כ ממילא אין ראיה זו מבוררת די"ל דקושטא דמילתא משני הש"ס ואמר דשמואל כר"א

עוד הביא ראיה דאין לחלק בין חרש לחרש מדאמר בשבת דף קנ"ג ב' גבי קטן וחרש אליבא דר"א לא תבעי לך וכו' כי תבעו לך אליבא דרבנן וכו' ואי כהפ"מ הומ"ל הכל אליבא דרבנן ולימא הכי בפקח שנתחרש ל"ת לך דלקטן יהבינן כ"ת לך בחרש מעיקרו אלא ודאי לרבנן לא שנא בין חרש ממעי אמו לפקח ונתחרש ע"כ, וגם ראיה זו אינה מוכרחת לקוע"ד דהא ודאי גם הפמ"ג מודה דלא נמצא מפורש דאמור רבנן לחלק בין חרש לחרש. אלא דעתו לומר כן כדי שלא להפליג הסברות מאוד דלר"א אפילו חרש ממעי אמו ספיקא הוי ולרבנן אפילו פקח ונתחרש שוטה הוי אהכי קאמר דמצי' למימר דרבנן מודו לס' ר"א בפקח שנתחרש מיהא דכל כמה דמצינן לקרב הסברות והיו לאחדים הכי עדיף. וכיון דלא אשכחן דלרבנן דאמרי בפי' בשום דוכתא דפקח ונתחרש ספיקא הוי נהי דמסתברא לן למימר הכי מיהו ניחא ליה לש"ס למישקל ולמיטרי כר"א דאשכחנא ביה דאמר מר דספיקא הוי. זהו הנלע"ד שיש להשיב על ב' ראיות אלו, וא"ש את"ם. ומ"מ עיני הרואה תחזנה מישרים בס' הנ"ל כי הג' המחבר הרבה להשיב בראיות נכוחות מדברי הש"ס והפוסקים בכמה עניינים דאין לחלק בין חרש לחרש ושם באות ז' כתב דאין להכריח מדברי רש"י ר"פ חרש שכ' נתחרש הוא לאחר קידושין דמשמע דאם נתחרש קודם קידושין יכול לגרש אף שהוא פקח ונתחרש דלא כהפמ"ג משום די"ל דרש"י פירש אליבא דכ"ע גם למאי דאבעיא לן לקמן ובעינן למימר דטעמא דר"א הוא דמספק"ל אי אית ליה חד דעתא וכדי שלא נוכל לפשוט הבעיא ממתניתין ע"כ. ונראה כונתו דהגם דמתני' לאו ר"א היא ואנן קמיבעיא לן אליבא דר"א. מיהו הוה מצינן למיפשט שפיר ממתני' דמדרבנן בפקח שנתחרש נשמע לר"א בחרש ממעי אמו. ולפי הנראה לא שלטו מאורות עיני קדשו בדברי הרע"ב והנמק"י שכתב כדברי רש"י כמש"ל וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפי' עי"ש דהנה מאי דדחי מני"ר יתכן לדברי רש"י באשר נודע שדרך רש"י בהרבה מקומות לפרש המשנה כס"ד שבש"ס משא"כ הרע"ב דרכו לפרש המשנה כפי האמת וכמו שהסביר הרתוי"ט פ"ט מ"ג דיבמות. ובשאר דוכתי ועיין יד מלאכי בכללי שאר המחברים והמפר' אות ל"ו וכבר כתבתי בזה בקונטריס כללי הפוסקים סי' ח' אות א' עי"ש וכיון דהרע"ב שדרכו לפרש עפ"י האמת פי' דנתחרש ר"ל אחר הקידושין וכ"כ הרב הנמק"י וכן משמעות דברי רמב"ם בפי' א"כ מוכח שפיר מדב"ק דפקח שנתחרש ואח"כ נשא יכול לגרש כחרש ממעי אמו (ועיין מה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים הנ"ל בשם הרדב"ז דלא ס"ל לחלק בין פירש"י לפיה"מ להרמב"ם)

וראיתי להגאון בעל שו"ת שואל ומשיב בהסכמתו לספר הנ"ל שכ' שדעתו דהעיקר כמ"ש הגאון המחבר נרו' דלא כהפמ"ג והביא ראיה מההיא דגטין דף כ"ג והיא הראיה שבצ"ץ הנ"ל וכבר כתבתי למעלה (ע"ד הצ"ץ) דנלע"ד דאינו מוכרח. גם מה שהוסיף להביא מב"ב ד' קכ"ח ובח"מ סי' ל"ה דפקח שנתחרש פסול לעדות גם מזה אין ראיה כללן של דברים ממקומות שנאמרו בש"ס ופוסקים להחמיר בפקח שנתחרש אין לנו הכרח מהם דפשיט"א לן דדינו כחרש ממעי אמו דשמא ספקא הוא. אך ממקומות שנא' בש"ס ופוס' צד קולא בפקח שנתחרש משום שהוא חרש ולא חשו לדונו כספק מהם יש להביא ראיה לעיקר דינא דקמן ובשיטה זו שייט הגאון בס' מלאכת חרש הנ"ל בהוכחותיו הישרות בריאות וטובות כמ"ש הרואה ואפריון נמטייה. והנה אמת נכון לדינא דאין לחלק בין חרש לחרש וכן מתבאר ממ"ש הג' דברי נחמיא שהו"ד בספר מלאכת חרש הנ"ל בחלק א' אות מ"ד דגם פקח שנתחרש יכול לגרש אם כנסה כשהוא חרש עי"ש

ודרך אגב ראיתי להג' מלא הרועים במערכת חרש אות ה' שנסתפק להסוברים דחרש ספק הוא אי מוציא את הגדול בברכת המזון וכו' עיי"ש משמע דס"ל דחרש שהוא ספק לר"א הוא במדבר ואינו שומע ותמוה לענ"ד דודאי לא אמרו בחרש שהוא ספק אלא באינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לדברים שאינם תלוים בשמיעה ואולי מ"ש בבהמ"ז הוא אשגרת לישן וצ"ע (עמ"ש לעיל במערכת זו אות ל"א)

ואחר ימים ראיתי מ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכות יבום הי"ג וי"ו דחליצת חרש וחרשת אינה כלום ומדלא מפליג בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש משמע דגם בפקח ונתחרש ס"ל דאינה כלום ואי בפקח ונתחרש ספיקא הוי הו"ל למימר דבפקח ונתחרש הוי חליצה פסולה משום ס' אלא ודאי גם פקח שנתחרש הרי הוא כשוטה, והגיע לידי ספר מצות חליצה וראיתי שם בביאורים אות ע"ד שהק' ע"ד הרמב"ם הנ"ל מדאמרי' ביבמות דף ק"י ע"א פקחת ונתחרשה לא דמעכב קריאה ואמאי לא אמר פקחת ונתחרשה לא משום דלאו בני דיעא נינהו עיין בס' בי"מ מ"ש בזה וכו' ע"כ. וס' ב"מ אמצ"א. מוכח דס"ל דמ"ש הרמב"ם דחליצת חרש אינה כלום. הוא גם בפקח שנתחרש: