שדי חמד דברי חכמים רלד

בזיכין וכו' וההקטרה דחשיב מצוה אחת בהדי סילוק לה"פ. היינו משום שמעכבים זא"ז כדמוכח במנחות שם. והנה עכ"פ במצוה אחת לא חייש ר"י להפסקה כדפי'. ויש להביא ראיה לזה. מהא דתנן בסוטה (מ"ד.) ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו ר' יוסי אומר אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ומפרש בגמרא מאי איכא בין ריה"ג לדר' יוסי. איכא בינייהו עבירה דרבנן. וקאמר כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה כמאן כריה"ג. פי' דאפילו על עבירה דרבנן חוזר. והשתא ל"ל ה"ט דזו עבירה דרבנן (וכדפירש"י דכיון שסח והפסיק ביניהם היה צריך ברכה אחרת על של ראש.) הא בלא"ה לא אתיא כר"י. דהא ר"י לא חייש להפסקה גבי לחה"פ ואמרינן דלדידיה אע"ג דאפסיק חדא מילתא היא. א"כ אפי' עבירה דרבנן אין כאן. ואדרבא אם יברך כשסח אז יהיה ברכה לבטלה ורש"י ז"ל סובר דאם בירך על של ראש כשסח אין כאן עבירה כמ"ש התוס' במנחות (ל"ו.) ד"ה עבירה. בכוונת רש"י ז"ל. א"כ מאי תלי הגמרא הך ברייתא בפלוגתא זו אי בעינן עבירה דאורייתא אם לא. הא בלא"ה לא אתיא כר' יוסי. אלא ע"כ דדוקא במצוה אחת לא חייש ר"י להפסקה אבל תפילין הוו ב' מצות דהא אין מעכבין זא"ז. חייש בהו ר' יוסי להפסקה א"כ כשסח עבירה היא בידו אם לא בירך אלא דלא הוי רק עבירה דרבנן. לכך אי"ח עליה מעורכי המלחמה לר"י וא"ש. ויש לנו לעמוד על שיטתו של הרמב"ם ז"ל בזה. ומקודם נציע סוגיית הגמרא ביומא (ל"ג:

) דאמרינן שם. למה מטיבין וחוזרין ומטיבין אמר רשב"ל כדי להרגיש כל העזרה כולה (שם כ"ד:

) פרש"י להשמיע קול המון רב כמ"פ שהוא כבוד למלך כמ"ש בבית אלהים נהלך ברגש) ור' יוחנן אמר בבקר בבקר חלקהו וכו'. והרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות תמידין הט"ז) פסק כרשב"ל דהטעם הוא כדי להרגיש העזרה. וטעמו שהוא ז"ל מפ' דהאי הניחא דאמרינן בסוגיא שם לשון קושיא היא אדר"י כמ"ש בתו"י שם ד"ה הניחא שכן פי' ר"ח בשם הגאון ע"ש. דלפי"ז איתותב ר"י. ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל שם שבין הטבת ה' נרות ובין הטבת ב' נרות מפסיקין בעבודה אחרת, וכתב מרן בכ"מ דאע"ג דלרשב"ל אין צריך להפסיק בעבודה אחרת מ"מ ס"ל להרמב"ם דאם רצה יכול להפסיק אפילו לרשב"ל. אבל ראיתי בתו"י שם שהק'. כיון דלרשב"ל אין חובה מן התורה להפסיקן היכן אנו לוקחין זה מדעתינו להפסיק באמצע עבודה וכתב דלפ"ז צ"ל דטעם להרגיש העזרה הוא מה"ת אבל צ"ע מנ"ל ע"כ:

ולולי שאיני כדאי להכריע הצ"ע דהתו"י, היה נלפע"ד דא"א לומר דטעם להרגיש יהיה מה"ת. דהא ר"י גופיה קאמר לעיל (כ"ד:

) גבי פייסות טעם להרגיש את העזרה. ואס"ד דזהו מה"ת אם כן ל"ל כאן גבי הטבה טעם דבבקר בבקר, תיפוק ליה לחלקן מטעם הרגש כמו גבי פייסות. א"ו דדוקא גבי פייסות דלא הוי' עבודה ואין שם חשש הפסקה באמצע ס"ל שפיר טעם הרגש. אבל בהטבה דעבודה היא. א"א לחלק ולעשות הפסקה באמצע מטעם הרגש דאינו רק מדרבנן מקרא דד"ק וע"כ צריך הכא לילפותא דבבקר בבקר. ומעתה הדרא קו"ל על הרמב"ם דפסק כרשב"ל. ואיך הצריך להפסיק בעבודה אחרת באמצע עבודה דהטבת הנרות. עוד יש להבין לפמ"ש התוי"ט (בפ"ג דתמיד סוף מ"ט) בשם הרשב"א ז"ל דהאי תנא דמסכת תמיד במשנה שם לית ליה להצריך הפסקה בין הטבה להטבה. ופליג אאבא שאול. ובמאי קמפליגי. ונראה דפליגי בפלוגתא דר"י ורבנן דלחה"פ. אבא שאול סבר כר' יוסי דבאמצע מצוה אחת ל"ש בה הפסקה ואף ע"ג דאפסיק כולא חדא מילתא היא. ולכך גבי נרות נמי דחדא מצוה הוה לא מיקרי הפסקה (ואע"ג דכתיב בהו תמיד (את"ל דתמיד דקרא קאי אכולהו נרות לפמ"ש התויו"ט שם דלא נקרא מערבי כ"א בהצטרפות הראשון ע"ש) מ"מ הא בלחה"פ כתיב ביה ג"כ תמיד ואפ"ה לא חייש ביה ר"י להפסקה) ולכן כיון דלר"י יכול להפסיק אע"ג דבעלמא לכתחילה עדיף שלא להפסיק (משום זריזין מקדימין) מ"מ כאן כדי להרגיש העזרה עדיף להפסיק בהו (ומשום זריזין מק"ל נמי ליכא. דהא עושה בזמן זה עבודה אחרת) ותנא דמתני' דתמיד ס"ל כרבנן דלחה"פ. דאפילו באמצע מצוה א' שייך הפסקה ולכן סבר דאין להפסיק בין ההטבה. ולכך אף דהרמב"ם ז"ל פסק כרשב"ל דהטעם הוא כדי להרגיש. מ"מ פסק הוא ז"ל כר"י דלחה"פ. דבמצוה אחת ל"ש הפסקה. ומשו"ה הצריך כאן להפסיק ההטבה משום הרגש העזרה. ודו"ק

אלא דלכאורה קשה ע"ז. דהא מצינו להרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהלכות תמידין הלכה ד') דפסק כרבנן דר"י דאלו מושכין וכו' יעו"ש וכמובא בקונטרס הראשון) איברא דאין זה מוכרח. שהרי (בפ"א מהלכות ת"ת ה"ח) פסק כר' יוסי. דיוצא י"ח בפ"א שו"ע. דאף זה נקרא תמיד. וכבר הקשה זה הלח"מ שם דהרמב"ם ז"ל סותר את עצמו במה שפסק בפרק ה' מהל' תמידין כרבנן דר"י. ומש"ש לחלק בין לשון לא ימוש ללשון תמיד הדוחק מבואר, והסוגיא במנחות שם לא מוכחא הכי. ומצאתי בס' צ"צ החדש (פאה פ"א מ"א אות ד') שכ' דדברי הלח"מ דחוקים והנה (בפ"ד מהלכות ב"מ ה"ח) כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' ע"כ, והקשה מהרד"ל בן מהרי"ל הובא בספר שואל ומשיב ח"ג סי' צ"ד) מהך דיומא (ז:

) דר' יהודא ס"ל דאם אין עודהו על מצחו אינו מרצה דכתיב על מצחו ונשא, ור"ש ס"ל אף שאינו על מצחו מרצה דכתיב תמיד לרצון וגו'. א"כ הרמב"ם ז"ל הביא ראיה לסתור ע"כ. ונראה דלק"מ. דהנה ר"ש קאמר התם מאי תמיד אלימא תמיד על מצחו מי לא בעי מינם ולמיעל לבה"כ. אלא תמיד מרצה. ולפ"ז לר' יוסי דס"ל דאפי' סילק הישנה שחרי' וסידר החדשה ערבית אף זה תמיד א"כ אף דבעי מינם ולמיעל לבה"כ מ"מ נקרא זה תמיד. וכמש"ש בס' שו"מ. ומה דלא ניחא לי' שם האי תירוצא זהו משום דהוא סבר דהרמב"ם פוסק כרבנן דר' יוסי. כדמשמע מהך דפ"ה מהל' תמידין. אבל לפענ"ד ההוא לא מכרעה מידי כדבעינן למימר לקמן (ומה שהק' שם עוד דהא ר"י משו' רשב"י במנחות (צ"ט:

) אמר ג"כ דבק"ש שו"ע קיים לא ימוש. וזהו כר"י דלחה"פ. וסתם ר"ש הוא רשב"י וא"כ איך אמר ר"ש מי לא בעי מינם וכו' הא לשטתו אף זה תמיד. וע"ש מה שתי' בדוחק. ויש להוסיף דקשיא לפמ"ש בתקוני זוהר (מהדורא בתרא תיקונא שתיתאה) דר"ש יליף תמיד דתורה דכתיב תמיד עיני ה"א בה (דברים י"א) מק"ש דכתיב בה נמי תמיד ערב ובקר וכו' והאי תמיד דערב ובקר דק"ש איהו, ותמיד דעיני ה' וגו' דתורה הוי דס"ת איהו עין. תרין לוחי תרין עיינין וכו' מכאן אוליפא דמאן דקרי ק"ש ערב ובקר בכ"י תמיד כאילו קיים והגית בו יומם ולילה באוריי' ע"כ. הרי דמיקרי תמיד לרשב"י אף דאפסיק בה דהא ק"ש לר"ש נמי כתיב בה תמיד. וכן תורה וקשיא הך דיומא. והנה אלולי דברי רשב"י בתקו"ז. לא הוה ק"ל מהש"ס דמנחות, וזהו דהש"ך ביו"ד (סי' רמ"ו) הביא גי' הש"ס דמנחות אר"י משום ר' שמעון בן יהוצדק אפי' לא קרא אלא ק"ש שו"ע וכו' והיינו רשב"י ר"ל בן יהוצדק וא"ש. אבל מהך דתקו"ז קשיא (שוב ראיתי מ"ש מני"ר בספרו הבהיר מכתב לחזקיהו ביומא שם בשם הרב שיח יצחק דעפ"ד א"ש) אמנם ע"פ מה שאכתוב להלן יתיישב בעזה"י אף לפי הגי' דלפנינו רשב"י) ונשוב לפרש דברי הרמב"ם ז"ל. הנה במגילה (כ"א.) אמרי' דהא דקתני זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. אתי לאתויי סידור בזיכין וסילוק בזיכין. וכר' יוסי דלחה"פ. והרמב"ם (בפ"ד מהל' מעשה הקרבנות ה"ו) כ' ג"כ כלשון המשנה דמגילה זה הכלל וכו' והק' הלח"מ שם. דלא הו"ל למיתני זה הכלל דזהו כר"י, והוא לא פסק כר"י בפ"ה מתמידין. אבל לפענ"ד הרמב"ם ז"ל עצמו תי' זאת הקושיא על נכון בהמשך לשונו שכ' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, אלא שזריזין מקדימין למצות עכ"ל. הרי גילה לנו הרמב"ם ז"ל דכל הני דתנן דכשרים כל היום וכל הלילה. היינו דיעבד. אבל לכתחלה צריך להקדים עשייתן דזמק"ל. וממילא דהא דאמרי' שם דסילוק בזיכין וכו' כשר כל היום לר"י מרבויי' דזה הכלל היינו ג"כ דיעבד. וכדמוכח נמי לשון כשר כל היום. דמשמע דיעבד. א"כ מודה ר"י דלכתחלה עדיף להקדים דזמק"ל. אלא דבהא פליג אדרבנן. דלדידהו אם סילק הישנה שחרית וכו' אפי' דיעבד פסול דהוה מחוסר זמן שזמנו להיות על השולחן עד שיביאו לחם אחר במקומו (והוה לדידהו כמו אם לן שולחן לילה א' בלא לחם דמיפסל לכו"ע כדאמר ר"י בגמ' שם) רק דבסילק הישנה שחרית ס"ל לר"י דאף זה נק' תמיד ולא הוה מחוסר זמן. ורבנן סברי דגם דיעבד פסול בסילק שחרית את הישנה ודומיא הא דתנן בפ' שתי הלחם (ק.) סידר את הלחם בשבת ואת