שדי חמד דברי חכמים רלג

רש"י ז"ל וממילא דלדידיה לא הוי גמר מצוה כלל. רק חדא מצוה וא"כ אפי' תימא דשאר גמר מצוה לא דחי שבת. הכא דחי משום דלא מיקרי הפסקה כלל. (ואולי י"ל דר' יוחנן ע"כ לא כיוון לזה. דבשבת (קלג.) א"ר יוחנן ר' ישמעאל בנו של ריב"ב היא כו' ודחינן ליה. הרי דלא ידע ר"י מהא דתלינן ליה בפלוגתא דר"י ורבנן דלחה"פ. רק נהרדעי תלו ליה בהכי. ור' יוחנן לא היה בזמנם. דהא הוו בתר רב אשי דאיירי שם לעיל מאוקימתא דידהו. ובס"פ קמא דסנהדרין (י"ז:

) אמוראי דנהרדעא רב חמא). אך יש לתרץ כ"ז עפמ"ש המ"א (סי' ח' סקי"ז) שבאמצע מצוה אחת לא שייך הפסק (והובא בשו"ע דבי רב סי' ח' בקו"א או' ה') לפ"ז י"ל דאע"ג דמוכח בש"ס דבמילה ולחה"פ לר' יוסי אע"פ שהפסיק חדא מילתא היא אפ"ל דהיינו דוקא דומיא דמילה ולחה"פ דהוי חדא מצוה. אבל בתרי מצות אע"פ שהן ממין אחד מ"מ אי אפסיק בינתים הויא הפסקה אפילו לר' יוסי. ולחה"פ אע"פ שהוא מסלק הישנה ומניח החדשה בכל שבת לא מיקרי רק חדא מצוה. דכיון דכתיב ביה תמיד עשהו הכתוב מצוה אחת. דאס"ד תרי מצות הם ותמיד דקרא ה"ק. סמכינהו לסדור בזיכין אהדדי כי היכי דלא ליהוי שולחן בלא לחם ולעולם ב' מצות הם. א"כ מנ"ל לנהרדעי דרבנן דלחה"פ ס"ל גם גבי מילה דאם פי' אינו חוזר דילמא עד כאן לא קאמרי אלא גבי לחה"פ דתרי מצות הם התם הוא דסילק הויא הפסקה. אבל במילה דחדא מצוה היא אפי' רבנן מודו דלא הויא הפסקה. דהא בתרי הוי יותר חשש הפסקה מבחד וכדברי המ"א. אלא ודאי לחה"פ נמי חד מצוה הוי וכדאמרן. והכי מוכח ביומא (כ"ד:

) דפריך ללוי. זר שסידר את השולחן לחייב. ומשני איכא סידור בזיכין. כלומר ואינה עבודה תמה. סידר בזיכין ליחייב איכא סילוק בזיכין וכו'. ויעויין בתו' שם ד"ה אלא. דמוכח מדבריהם ז"ל. דסידור לחה"פ וסידור בזיכין וסילוק בזיכין והקטרתן הני כולהו חדא עבודה הויין להו ע"ש. ומשו"ה כאו"א בפ"ע אינה עבודה תמה ומוכח דחדא מצוה הוא. וע"כ אף דסידור בזיכין וסילוקן יש ביניהם ז' ימים כדפרש"י ז"ל שם דקאי אסילוקן דשבת הבא'. מ"מ אתי תמיד דקרא ועשאן מצוה א' וה"נ דסילוק בזיכין דשבוע העברה וסידורן לשבת הבא' מיקרי חדא מצוה ומשום דכתיב תמיד וכדפי'. והשתא ניחזי אנן. דהא ודאי ת"ת מיקרי ב' מצות לענין ברכה אליבא דר' יוסי. דהא במנחות שם. אמרינן דלר"י בפרק א' שחרית ופ"א ערבית או בק"ש שו"ע קיים מצות לא ימוש. ומאי שנא שחרית וערבית דנקיט. ואמאי לא קאמר פ"א ביום ופ"א בלילה, כדנקט קרא והגית בו יומם ולילה בשלמא ר' יוחנן דאמר במנחות שם לישנא דקו"ש שו"ע, י"ל משום דאז זמן ק"ש משו"ה אמר כי האי לישנא. אבל ר"א דאמר שם לשון פרק א'. לדידיה מש"נ שו"ע. הא לא קבעה תורה זמן לת"ת וחיובו תמיד ביום ובלילה. רק דלר' יוסי אף באיזה זמן ביום ובלילה אף זה נקרא תמיד. א"כ בכל היום והלילה זמנו שוה. ועכצ"ל דר' יוסי כשמואל ס"ל דאמר (בברכות דף כ"א) דובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב (ואם תמצא לומר דס"ל לר' יוסי דק"ש דאורייתא ומוקי לקרא דבשכבך ובקומך בק"ש. מ"מ י"ל דס"ל דדוקא פרשת שמע הוא דאורייתא. אבל והיה אם שמוע דרבנן. ומיותר ליה בשכבך ובקומך. ומוקי' לה בד"ת וכדשמואל בברכות שם). והשתא א"ש דנקט דוקא שו"ע, דהיינו בזמן שכיבה וקימה כדאמרינן גבי ק"ש בברכות (י:

) ע"ש (וניחא ליה לר' יוסי לאוקמי לבשכבך ובקומך בד"ת. כמו לדבר בם דרישא דקרא דמוקמינן ליה בד"ת בפרק היה קורא (י"ג:

) וה"ק אגמירו בנייכו תורה וכו'. וה"נ ובשכבך ובקומך דבתריה אד"ת קאי לר' יוסי וכיון דובשכבך ובקומך אד"ת קאי לר' יוסי. ודריש ליה בזמן שכיבה ובזמן קימה כדפי'. א"כ הרי אין זמן ת"ת דיום ודלילה שוין וגם אין מעכבין זא"ז. ובודאי הו"ל ב' מצות. לא מיבעי' להרמב"ן ז"ל שמנה לק"ש שו"ע לב' מצות כמ"ש בהשגות לס' המצות בסוף הל"ת. ובסוף שרש ט'. דכיון דזמניהם מחולקים וגם אין מעכבין זא"ז נימנין בשתים ע"ש א"כ ההד"נ ת"ת לר' יוסי דנפ"ל נמי מובשכבך וגו' ודמי ממש לק"ש הר"ז ראוי להקרא ב' מצות, אלא אפי' להרמב"ם דמנה (במ"ע י') לק"ש שו"ע במ"ע אחת, מפני שנכללו בצווי ואזהרה אחת מ"מ נראה דהיינו דוקא לענין מנין המצות. אבל מודה דלברכה מיקרי להו ב' מצות, מהאי טעמא גופא דאין זמנם שוה ושאין מעכבין זא"ז. תדע דהא תנן בשחר מברך ב' מלפני' וא' לאחרי' ובערב מברך ב' לפניה וב' לאחריה. הרי דדינם כב' מצות מופסקות לענין ברכה. דאי כמצוה אחת חשיבי א"כ לר' יוסי דלא חייש במצוה א' להפסקה אטו פליג אמתניתין וגם הרבה מהאמוראים דסברי כר"י בהא (ואין לדחות ממ"ש הרשב"א בתשו' (סי' מ"ו) בשם הגאונים ז"ל. דברכות ק"ש לפניה ולאחריה אינם ברכות של ק"ש כברכת התורה וברכת המצות. רק ברכות שנתקנו בפ"ע הן אלא שנתקנו לאומרן לפני ק"ש ולאחריו ע"כ. לפ"ז י"ל דאע"ג דמצוה אחת הן ובאמצע מצוה לא שייך ברכה כיון דל"ח בה להפסקה כנ"ל. מ"מ כיון דברכות בפ"ע הן שפיר מברכים וכדברי הרשב"א ז"ל. איברא דכי דייקינן בה שפיר ליתא להאי פירכא. דאפילו לדברי הרשב"א ז"ל צ"ל דמ"מ נתקנו שיהא יוצא בהם י"ח ברכה גם לק"ש. וכדדייקא מתני' דתנן בהו לישנא דמלפניה ולאחריה. וכדמסיים הרשב"א גופיה שתקנו לאומרם כו'. תדע דאלת"ה תיקשי ליה להרשב"א אברכות ק"ש דמלאחריה כמו שהקשה הוא ז"ל בחדושיו בברכות (דף ע"ב) אברכת יראו עינינו למה אין פותחת בברוך שהרי אינה סמוכה לברכות דק"ש דתקנה היה וכו'. והו"ל למידק אברכות ק"ש דמלאחריה גופייהו האי דיוקא למה אין פותחין בברוך כיון דלא שייכי כלל לק"ש דבק"ש לא שייך ברכה לאחריה שהיא מצוה אחת ול"ש בה הפסקה לר"י. ואפילו לרבנן את"ל דלאו אק"ש נתקנו הו"ל לפתוח בברוך. אלא ודאי דנהי דעיקר תקנתם לאו לק"ש. מ"מ נתקנו לאומרם סמוך לק"ש דאגב יצא בהן ג"כ י"ח ברכה דק"ש וכמו דיוצא י"ח ברכת התורה ע"י ברכת אה"ר כדאיתא בברכות (י"א:

) וכן הוא להדיא בתוספתא פ"ק דברכות דברכה דלאחר ק"ש אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לשמע ע"ש (ועיין ברבינו יונה ריש ברכות) ובודאי הכי הוא. דאל"כ איך יצאת ק"ש דהיא מה"ת לדעת רו"פ מכלל שאר מצות שלא לברך עליה וע"כ דברכות אלו גם לק"ש נתקנו וכדפי' (ועיין בספר שאג"א סי' כ"ו) וכ"ש לפמ"ש בחידושי הרשב"א בברכות (ב.) בשם ר"ע גאון והתו' והריצב"א ז"ל דלפ"מ שמקדימין לקרות ק"ש שלא בעונתה עם הציבור וכו' צריך לברך אק"ש שעל המטה אקב"ו לקרות את שמע לדידהו ע"כ מה שא"צ לברך אקב"ו וכו' כשקורין ק"ש בעונתה. זהו מפני שברכות דק"ש אע"פ שאינו אומר בהן וצונו יוצא בהן י"ח ברכה וע"ש. עכ"פ נתבאר דק"ש דשו"ע ב' מצות הן לענין ברכה. והוה"ד לברכת התורה אליבא דר"י דנפ"ל לת"ת מובשכבך וגו' וכדפי'. וא"ת. מי לא אמרינן דבלח"ה אתי תמיד דקרא ועביד להו לסידור לחה"פ וסילוקו כמצוה א' וכדהוכחנו מיומא (כ"ד:

) ה"נ נימא דאתיה מצות לא ימוש וגו' ועביד לת"ת דיום ודלילה למצוה א'. דהא ת"ת דכתיב בה לא ימוש כמאן דכתיב בה תמיד דמי וכדמוכח במנחות שם. וא"כ לא דמי לק"ש דלא כתיב בה תמיד כן יש לדחות לפום רהיטא. אבל אין זה דחוי שהרי מצינו גבי ב' תמידין דכתיב בהו נמי תמיד (שמות כ"ט) ואפ"ה מנה אותם הרמב"ן ז"ל לב' מצות. מפני הטעם שכתב בשורש הט' דאין זמנם שוה ואין מעכבים זא"ז. ולא אמרינן דמשום שנאמר בהם תמיד יעשו כמצוה א'. וכן בקטרת אף ע"ג דכתיב בהו תמיד (שמות ל') אפ"ה מנה הרמב"ן ז"ל ההקטרה דשחרית ודבין הערבים לב' מצות. ואפילו להרמב"ם ז"ל דמנה קטרת ותמידין כל אחת מצוה אחת, אין זה משום דכתיב בהו תמיד. דהא ק"ש שו"ע דלא כתיב שם תמיד ואפ"ה מנאם הרמב"ם במ"ע אחת, וע"כ דהטעם רק מפני שנכללו בצווי א' כמ"ש למעלה ע"ש. (ומעתה ע"כ אין הטעם בהך דיומא (כ"ד:

) משום תמיד דקרא. כדסליק אדעתין מעיקרא אלא כדבעינן למימר לקמן.) ובאמת דמלשון תמיד אין להוכיח דהוו מצוה אחת. שהרי אין הכוונה במ"ש תמיד שיהיה זה בלי הפסק. כדמוכח מקטרת ותמידין שעיקר מצותן הוא בזמנים מוחלקים (וכ"כ הגאון בעל שאג"א בסי' מ') רק דכל שאין זמנו משתנה להיות פעם כך ופעם כך אלא שתמיד הוא קבוע בזמנו תמיד קרינן ליה ומ"מ יכול להיקרא ב' מצות לענין ברכה. ומה דסידור לחה"פ וסילוקו נחשבין למ"ע אחת, צ"ל לפ"ז דהיינו מפני שאינם בזמנים מוחלקים. שאפי' לר"י דאמר דאפילו אם סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית שפיר דמי היינו שא"צ להיות טפחו של זה וכו' אבל מי לא מודה דאי עביד כרבנן באלו מושכין ואלו מניחין דשפיר טפי ואית ביה משום זריזין מקדימין למצות. וכיון דאין זמניהם מוחלקין מצוה אחת הוא. וסידור