שדי חמד דברי חכמים רלה

הבזיכין בא' בשבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסול. ופרש"י פסול משום מחוסר זמן. דלא הי' על השולחן אלא ו' ימים ע"כ וא"ת שאני התם דמחוסר יום שלם מהז' ימים. אבל בסילק שחרית דעכ"פ היה על השולחן מקצת יום הז' נימא מקצת היום ככולו. וי"ל דמידי הוא טעמא אלא לרבנן. ורבנן הא פליגי עליה דר' יוסי ולית להו מקצת היום ככולו, כמבואר במס' נדה (ע"א:) בתוס' ד"ה הרואה ושם (ל"ג.) ד"ה סופרתו. ובפסחים (פ"א.) ד"ה אי ע"ש. וא"ת א"כ ל"ל לר"י למימר דאף זה נק' תמיד ולא הוי הפסקה, תיפוק לי' דלדידי' בלא"ה בחד יומא לא שייך מחוס"ז, דהא ס"ל מקצת היום ככולו כדשמעינן ליה בנדה שם. וי"ל דא"כ הא תינח במאי דלא חייש לסילוק הישנה שחרית. אבל במאי דמכשיר בסידר החדשה ערבית, הוה חייש לה גם ר' יוסי (אי לאו טעמא דאף זה נק' תמיד) דהא שמעינן לי' לר"י בפסחים שם דדוקא בסוף ספירה שהוא מקצת יום הז' אמרי' מקצת היו"כ, אבל בתחלת ספירת הז' לא אמרי' מקצת היו"כ וכמ"ש התוס' שם. וקיי"ל נמי דיש מחוס"ז לבו ביום כדמסקינן בפ"ק דמנחות (ה'.) וכן מוכח מרמב"ם (פ"ה מהל' מחו"כ ה"ג) ע"ש. (מיהו לפ"מ שהוכחתי לקמן דערבית דר"י הוא לאו דוקא וכוונתו בין הערבים כדלקמן. הדרה קו"ל. וצריך לומר לפ"ז דקושטא דמילתא קאמר דאף זה תמיד. כלומר ומצותו בכך. ועיין לקמן בזה בסייע"ד) ועפ"ז מיושבים כל פסקי הרמב"ם ז"ל. דאע"ג דפסק בפ"ה מתמידין כדרבנן דר"י. דאלו מושכין וכו'. היינו לכתחלה. ומשום דזריזין מקד"ל. אבל לענין דיעבד פסק בפ"ד ממעה"ק כר"י וכמתני' דמגלה דדבר שמצותו ביום כשר כל היום וכו' אלא שזרוזין מקד"ל. ולכך פ' בפ"ד מהל' ב"מ כר' יהודה דעודהו על מצחו דוקא מרצה. ולאו מטעמא דר' יהודה מעל מצחו ונשא. דא"צ לזה. דמתמיד נפיק לה. פי' שצריך להיות על מצחו תמיד כי היכי דלרצי. ואף דבעידנא דבעי למינם או למיעל לבה"כ לא מצי מנח לי'. מ"מ אף זה תמיד מיקרי וכר' יוסי דפסק הרמב"ם ז"ל כוותי' וא"ש דפ' בפ"א מהל' ת"ת כר"י דאפי' בפ' א' שו"ע קיים לא ימוש, וא"ש ג"כ הא דהתיר בפ"ג מתמידין להפסיק באמצע ההטבה. דזהו כדר"י דאע"ג דמפסיק חדא מילתא הויא דבחדא מצוה ל"ח להפסקה, והתם שרי אף לכתחלה כדי להרגיש העזרה וכדפרישית בעניותן

אך עדיין לא נתיישב למה פ' (בפ"ב מהל' מילה ה"ו) דפי' א"ח על ציצין שא"מ את המילה דזהו כרבנן דר"י כדמוקמינן לה בשבת (קל"ג:) והרי הוא ז"ל בכל הני דוכתי פ' כר' יוסי וכמו שנתבאר בעזה"י

ונראה לפע"ד לתרץ. בשנעיר בטעמייהו דנהרדעי דמנא להו זה דר"י דלחה"פ ס"ל דפירש לא הוי אתחלתא אחריתא הא ר"י קאמר טעמא דמאי דכתיב תמיד. היינו שלא ילין שולחן לילה א' בלא לחם (במס' מנחות צ"ט:) ונמצא דאם סילק הישנה שחרית וכו' לא הפסיק כלל באמצע עשיית המצוה, כיון דעיקר המצוה אינה רק שלא ילין ואפ"ה מיקרי זה תמיד, וכמ"ש השאג"א (סי' מ') והביא ראיה מנרות דכתיב בהו תמיד ולרוב הראשונים אין מצות הדלקתן ביום רק בלילה לבד וכו' וכ' דלר"י דלחה"פ נמי דקאמר שלא ילין כו' כוונת תמיד דקרא הוא כבנרות, ר"ל שלא יעבור זמן קביעותו שקבעה לו תורה. ואין הכוונה שינהוג הדבר תמיד בלא הפסק. וממילא דבמה שסילק הישנה שחרית וכו' לא הפסיק כלל באמצע מצותו. כמו דלא הויא הפסקה במה שמפסיק בהדלקות נרות שבין לילה ללילה בעבודת היום שבאמצע. מפני שכן הוא עיקר מצותן. וכן בחביתי כה"ג דכתיב בהו סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב, וכל מוני המצות מנו זה למ"ע אחת. ואף שמפסיק בהם מן בקר ועד ערב אפ"ה לא מיקרי הפסקה. דמצותן בכך. וא"כ מנא להו דלר"י היכא דמפסיק באמצע מצוה במקום דעשייתה צריך להיות בלא הפסק כמילה וכה"ג. דשם נמי לא הוי' הפסקה וזה תימא

ונראה דאנהרדעי לק"מ. דהא אינהו לא קאמרי רק מאן תנא דפי' אינו חוזר רבנן דפליגי עלי' דר"י היא. וי"ל דהכי קאמרי כרבנן ודאי אתיא. דשמעינן להו דפי' הויא הפסקה ולאו חדא מילתא הואי. אבל ר"י לא שמעינן לי' בהפסקה מידי מאי דעתי' ואיכא למימר דכרבנן ס"ל והכא משום דמצותו בכך. וי"ל כ נמי דפליג. וס"ל דבאמצע מצוה לא שייך הפסקה. והא דצריך לטעמא דמאי תמיד שלא ילין כו'. ולא קאמר משום דאע"פ שמפסיק חדא מילתא הוא אפ"ל דקושטא קאמר. ועוד דקמ"ל דלא מיפסל משום מחוס"ז עד שיהא לילה שלמה בלא לחם. וכיון דסברא דר"י לא ברירא להו משו"ה קאמרי דרבנן דר"י הוא. כלומר דכרבנן אתיא. ולפ"ז אין ראיה ממה שפ' הרמב"ם ז"ל דפי' א"ח דכרבנן דר"י ס"ל. דאפ"ל דבעלמא כר"י ס"ל. ובהא פסק כרבנן, דאפ"ל דכיון דנהרדעא מספ"ל דאולי גם ר"י ל"פ בהא כנ"ל. משו"ה החמיר גבי שבת דאיסור סקילה. איברא דקשיא טובא לפרש"י ד"ה אף זה תמיד, שכ' ולר"י דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד היא דחדא מילתא הוא ה"נ פי' חוזר אע"פ שאין מעכבין וכו'. וזה תימה מנ"ל הא. דילמא לר"י נמי לאו חדא מילתא הוי. ואפ"ה יכול להפסיק דמאי תמיד שלא ילין וכו'. וכמש"ל. וכדי ליישב זה נעיר עוד קושיא עצומה בסוגיין שהקשה הגאון בעל שאג"א (סי' נ') אהא דמסיק אמרי נהרדעי רבנן דפליגי אדר"י היא וכו'. והקשה דאע"ג דמוקמי לה כרבנן דס"ל דבכה"ג הוי אתחלתא אחריתא, אכתי איכא לדחויי כדדחינן לעיל אדרבי ישמעאל בנו של ריב"ב דעד כאן לא קאמרי רבנן גבי לחה"פ אלא משום דלא שייך התם טעמא דזה אלי ואנוהו אבל גבי מילה דשייך טעמא דהתנאה לפניו במצות ה"נ דאפי' פי' חוזר וכדדחינן לה לעיל מה"ט גופא עכ"ד. ומ"ש השאג"א לתרץ זה דהא דדחינן לעיל דמטעמא דואנוהו לידחי שבת היינו מקמא דאסקינן אדעתין דפירש הוי אתחלתא אחריתא מה"ת והוה ס"ד דפי' לא הוי אתחלתא רק מדרבנן, ומשום ואנוהו דשייך גבי מילה לא גזור גבי מילה להקל שלא לחזור על ציצין שא"מ את המילה וכו' אבל למאי דמסיק דלרבנן דר"י אם פירש הו"ל אתחלתא אחריתא מה"ת, מדפליג ר"י ואמר אף זה תמיד מכלל דלרבנן אף מה"ת אין זה נקרא תמיד וכו' מעתה אם פי' אין כאן משום ואנוהו כיון דכבר גמר למצותו ופירש אין כאן משום התנאה לפניו במצות וכו'. דאס"ד דאפי' בפי' דהוי אתחלתא אחריתא מ"מ יש בו משום ואנוהו, הו"ל למידחי שבת כדי לקיים ואנוהו דהוא הידור מצוה. דהא אפי' משום הדור מצוה דחינן שבת כדאמר במנחות (ס"ד.) דאם שחט כחושה אומרים לו הביא שמינה לכתחילה ושחוט וכו' עכ"ל בקצירת האומר. ואחרי המחיה"ר נראה דנעלם כאן מהגאון ז"ל מ"ש התוס' במנחות [מ"א:

[ ד"ה אין. דהידור מצוה דנפ"ל מזה אלי ואנוהו אינו רק מדרבנן ע"ש. וכ"כ התוס' בסוכה (כט:

) ד"ה לולב, דמשום ואנוהו לא מיפסל דיעבד. והביאו ראיה מהא דאמרינן שם (י"א:

) דלרבנן לולב מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר. ואפי' לרש"י ז"ל שפי' שם דמשום ואנוהו מיפסל לולב היבש בדיעבד נראה דסברת רש"י ז"ל שם, דמשום דמקשינן לולב לאתרוג ובעינן הדר משו"ה מיפסל כאן משום אלי ואנוהו אפילו דיעבד. והא דלא מיפסל נמי לולב שאינו אגוד משום ואנוהו מה"ט דמקשינן לולב לאתרג. נראה דסברת רש"י ז"ל דדוקא בעצם המין מעכב ואנוהו. ולא באגד שהוא במקרה. דכיון דעצם הלולב נוה בתכלית סגי בהכי תדע דהא בשבת שם דריש ואנוהו לכורכו בשיראים נאים, וזה אינו מעכב. דא"כ אין לדבר סוף. ועוי"ל דלא שייך ללמוד מאתרוג ללולב דיהא אגד מעכב משום הידור מצוה דואנוהו ולומר דבעינן הדר. דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דאתרוג גופי' אף דכתיב בי' הדר. אין בו הידור מצוה דואנוהו לענין אגד ואדרבא אסור לאוגדו עם הג' מינים כדאמרינן שם (ל"ד:

) יכול יהא אתרוג עמם באגודה ת"ל כפת וכו' והוצרך רש"י ז"ל לפרושי דטעם הדר הוא משום הידור מצוה דואנוהו. משום דאל"כ למה פסלינן באם אינו הדר גם בשאר ימים טפי מבלקיחה תמה וכה"ג. וע"ד מה שחלקו התוס' שם ד"ה הדר יעו"ש. וראיה ברורה לדברינו מהא דזבחים (י"ח:

) בפירש"י ז"ל ד"ה דברים שנאמר בהן בד וכו' יש מהן למצוה חדשים לנוי דלאו ממשמעותא דקרא אתי עכ"ל, הרי דמשום הדור מצוה דואנוהו לא מיפסל דיעבד. (ועיין יומא (י"ב) בתוס' ד"ה ילבש). וא"ת תיקשי להו להתו' מה דאר"ח בגיטין (כ.) גט שכתבו שלא לשמו והעביר עליו קולמוס לשמו באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא וכו' אמר ראב"י דילמא לא היא ע"כ ל"ק רבנן התם אלא דבעינן ז"א ואנוהו וליכא