שדי חמד דברי חכמים ר

ונהפוך הוא שמחה וששון ישיגו קול ששון וקול שמחה ושר בשירים, כי באלה חפצתי יאמר ה' אדיר אדירים וירא אלהים את האור כי טוב השמים מספרים. והלכת בדרכיו כי זה כל האדם מילדי העברים, האמנם נחבא אני אל הכלים ושמי הדל לא נודעת במאמרים גלוים במכה"ע כי מה אני טרוחי רבנן קדישי גאוני דורינו יצ"ו לשאול בעצתם מה יאמרו בדברי מאמר הסופר יצ"ו לא בעינא פן אהי' כי יהי' להם דבר פשוט וברור שאם יבואו כל רוחות שבעולם לא יזיזו זיז כל שהוא ממנהג גלוי וידוע ומפורסם מאבות אבותינו לקדושים אשר בארץ ומה ידענו ולא ידעהו וכחס על הנייר ועל איבוד זמן יקר ישיבונו אחור ותשובה תולה. וכשאני לעצמי עצור במלין לא אוכל להתאפק אמרתי אשפוך שיחי בקונטרס, ואולי יזכינו האל יתברך להוציא ספרי זה לאור הדפוס ויהיה דברי אלה קרובים רצויים ומקובלים לפני חכמי ישראל רבני גאוני דורינו ישמח לבי גם אני

והנה בעל המאמר יצ"ו בחכמה יסד אר"ש לכסות עינים שלא יטפחו על פניו דברי רבותינו המאורות הגדולים מרן הב"י והרמ"א אשר העלו על שולחנם מנהג זה ואמר שכתבו נהגו לומר שאין מנהג עיקר וכההיא דתענית וכו' ולכן לא כתבו שראוי לנהוג כן וכו' והלא מראש כבר כתבתי בראשית מאמר שיש לחלק דההיא דתענית הוא בנהגו העם וכן הם דברי. הרמ"א בתשו' (דקדקתי לכתוב והעם נהגו) דבלשון זה הוא שיש להבין שהעם מאליהן נהגו כן ואין כל הפוסקים מסכימים לזה ואף בלשון זה ממש (כלומר שלא יכתבו ונהגו בלבד אלא יצרפו אליו תיבת העם לומר העם נהגו או ונהגו העם) בלשון זה כשיתמשו בו הפוסקים אין כונתם לומר שאין למנהג זה כל עיקר (כמשמעות הלשון בהש"ס דתענית) וממקומו הוא מוכרע מדברי הרמ"א בתשו' בההיא דסי' צ"ח כמו שיתבאר להלן בס"ד אבל אם כותבים הפוסקים איזה מנהג בלשון נהגו לבד (בלא העם) משמעותו כאילו כתבו ונוהגים או והמנהג וכיוצא ללשונות שמשתמשים בו במנהגים מוסכמים מהפוסקים ועם כי דבר זה ברור בעיני שבמקומות רבו מספר משתמשים הפוסקים ומכללם רבותינו בעלי הש"ע בלשון זה (נהגו) במנהגים ישרים ונכונים ומוסכמים ולהטריח הקולמוס בזה הוא שלא לצורך לפי דעתי ויש לחוש מפני ביטול בית המדרש, בכל זאת להוציא מלבן של מחוסרי אמונה אשר למראה עיניהם ישפוטו ולא ישמעו לקול מלחשים לאמר שכן הוא האמת ארשום פה איזהו מקומן בדברי מרן ובדברי הרמ"א מאשר ראו עיני בדב"ק לידע ולהודיע כי כן ארחות צדיקים לכתוב ונהגו במנהגים מצודקים מאושרים ומקויימים כראי מוצק חזקים. ומזה ישמע חכם ויבין זאת דמ"ש בש"ע במנהג זה בלשון נהגו לא משום שאין לו עיקר כדברי הסופר הי"ו ואתן מקום לדברי אלה בסוף האות הזאת במדור בפ"ע שלא לבלבל את הקורא וכעת אכתוב מה שיש להכריח מדברי הפוסקים שדברו במנהג זה שכונתם לקרב את המנהג הזה. הנה למאי דקמן לשון רב הנמק"י הוא כמו שנהגו לישא אשה במלואה לסימן טוב ובד"מ באה"ע. כתבו בזה"ל כתב הר"ן בסו"פ ד' מיתות (אשגרת לישן הוא וצ"ל נמק"י כמו שכתבתי בקונטרם כללי הפוסקים סי' ד' אות ד') דנוהגים שלא לעשות נישואין אלא כשהחדש במילואו ואין בזה משום ניחוש עכ"ל עכ"ד הד"מ וכן הוא לשון תשו' המיוחסות להרמב"ן בסי' רפ"ג מה שנוהגים שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין המלכים על המעיין דתמשך מלכותייהו כן עושים במילוי ולא בחסרון לסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי עכ"ל הרי דמ"ש בנמק"י בלשון מה שנהגו כתבו הרמ"א בד"מ בשמו בלשון נוהגין ובמפה כתבו בלשון ונהגו והרב הלבוש ביו"ד כתבו בלשון מה שנהגו העולם (שהוא כלשון נהגו העם) ומסיים ואין זה משום ניחוש אלא לסימן טוב וכו' מכל זה מוכח ודאי דנהגו או נוהגים הכל אחד ומפורש בתשובה להרמב"ן דמ"ש וסימנא טבא הוא הם דברי עצמו שמסכים להמנהג ולא כמו שאפשר לפרש בלשון הנמק"י והרב הלבוש שמ"ש לסימן טוב ר"ל שהעם העושים כן חושבים זה לס"ט ודחה הדוחה לומר שהוא אינו מסכים שהוא ס"ט רק דעת העם הוא כותב אבל בתשו' להרמב"ן אי אפשר לפרש כן אלא דברי עצמו הם) ואף אם היה הרמ"א כותב בזה ונהגו העם לא היינו יכולים לפרש שכונתו שאין למנהג זה עיקר כמו שנפרש בההיא דתענית שהרי גם בההיא דסי' ח"ץ שכ' בדקדוקי העם נהגו אין כונתו לומר שאין למנהג ההוא עיקר שהרי המעיין בתשובתו עיניו תחזינה אשר הרבה להשיב והראה פנים מסבירות לקיים את המנהג שלא לברך מכמה טעמים נכונים לא אחת ולא שתים ולא שלש כי הולך על ארבע טעמי תריצי ישרים וברורים ומאירים מזהירים כמו שנראה הרואה בדברי תשובתו בגופן שלהן (וכדבריו הסכימו רבני האחרונים בדין ההוא הלא בספרתם), וא"כ בהכרח לומר שלא נשתמש בלשון זה אלא להורות שהמנהג הזה אין כל הפוסקים מודים בו אלא העם נהגו כן מאליהן ומ"מ המנהג יש לו על מה לסמוך לכן ראוי להורות זאת היא כונתו בההיא דסימן ח"ץ וכן נמי בהא דקמן אף אם היא כותב ונהגו העם לא היה לנו הכרח לומר שכונתו שאין לזה המנהג עיקר אלא היינו מפרשים כמו העם נהגו שבההיא דסי' ח"ץ שאם היתה דעתו שאין למנהג זה עיקר לפי שיש בו חשש סכנה ורעה נגד פני המנהג לא היה לו לשתוק אלא לפרש ולומר שראוי לבטלו שאפילו במנהג שאין שום חשש איסור ולא חשש סכנה בקיומו כשאין דעת הרמ"א נוחה בו כותב בפירוש שאין לחוש לאותו המנהג עיין לדוגמא בא"ח סי' תע"א ס"ב ויש מחמירין שלא לאכול פירות כדי לאכול חרוסת לתיאבון ואין לחוש למנהג ההוא ויש מחמירין שלא לפרר המצות וכו' ואין לחוש גם לזה ועוד ארשום בזה איה"ש בסוף האות הזו (בד"ה מכלל) וק"ו במנהג שלדעתו יש בו צד איסור בעצמו משום חשש סכנה שהוא גם כן איסור משום ושמרתם מאד לנפשותיכם דודאי לא ידום ולא יקבל שכר על השתיקה ומצינו לרבינו הרמ"א בסי' תרס"ד במ"ש הראשונים שיש סימן בליל הו"ר בצל הלבנה כ' ע"ז דמפני החשש דלא ליתרע מזליה נ"ל שיותר טוב להיות תמים עם ד' ולא לחקור עתידות ואם כך מפני חשש בעלמא ודלא ליתרע מזליה) ק"ו בדבר שהסכנה מרחפת בו שעליו להגיד לאדם ישרו שלא להתנהג כן ואם מפני הרגל ההמון לא יוכל לפרוש אולת זו הוא יעשה את שלו והשומע ישמע ואם כן היתה חובה עליו לגלות דעתו שאין ראוי לקיים המנהג הזה

ובפרט לפי מה שכתבתי דמוכרח מלשון תשובה להרמב"ן דרוצה בקיומא של מנהג זה כי השבח השביח את בני ישראל כי הוא לסימנא טבא וגם דברי הרב נמק"י מטין לזה א"כ אחר שראה הרמ"א דב"ק ואם אין דעתו מסכמת לזה ותהא להפך (עפ"י חכמת הטבע וספר מנורת המאור וצרור המור וכו') פשיטא ודאי שצריך להודיע דעתו שראוי לבטל המנהג הזה ולא לבד שלא תועיל בהביאו המנהג הזה שתיקתו היתה יפה לו מדבורו כי עתה שהעלה על השלחן הטהור את המנהג הזה יעלה על דעת הרואה והשומע שמנהג הגון וישר הוא ככל המון מנהגי ישראל (כמו שהוא האמת לדעתי) ותהי האמת נהדרת דלאו כ"ע גמירי דנהגו העם ר"ל דאין לו עיקר ורב גדול בדורו של הרמ"א לא נחית לזה ושאל לו שדעת מוהרי"ן הוא בהפך והוצרך להשיבו כי בדקדוק כתב והעם נהגו כלומר דאין כן דעת הפוסקים ולא הספיק לו בזה משום שהיה קשה עליו דא"כ למה הביאו למנהג זה אחרי שאין כן דעת הפוסקים לכן הוצרך לבאר שלדעתו אין להזניח המנהג ויש לו קיום והעמדה מכמה טעמים שבאר בתשובתו עי"ש הרי שלולא שהמנהג ההוא ראוי והגון הוא לא היה עולה על שלחן מלכים כלל, ומרן בש"ע כתבו בלשון זה נהגו שאין מתחלין בב"ד ואין נושאין נשים אלא במלוי הלבנה הנה כלל שני ענינים בדבור אחד ועל שניהם הוא אומר נהגו ועל אין מתחלין בב"ד לא מצינו שום פקפוק אף לדברי הסופר הי"ו וכתב עליו בלשון נהגו א"כ גם המנהג דלשון נושאין וכו' יגיד עליו רעו דאין בו שום פקפוק לדעת מרן וכן הוא דעת הרמ"א והפוסקים שקדמום והבאים אחריהם כל ישרי לב קיימו לקבלו המנהג הזה הוא שריר וקיים בלי ספק ומה שהוכיח הסופר הי"ו ממה שלא כתבו על המנהג הזה שכן ראוי לנהוג אין זה כלום לפי ענ"ד שלא בכל המקומות יכתבו שכן ראוי לנהוג (כי אם במקומות מועטים ונער יכתבם על צד איזה הכרח שראו באותו המנהג מאן דשדי ביה נרגא כההיא דסי' תר"ץ סי"ז שמוהרי"ל לא חשש למנהג להכות המן והוצרך הרמ"א לכתוב דאין לבטלו כי לא לחנם הוקבע) ועל הרוב בכל המקומות יביאו המנהג בסתם וסתמא כפירושו דיש מקום למנהג ההוא וכשלא הוטב בעיניהם יכתבו בפירוש שאין לחוש לו או שאין לקיימו ושראוי לבטלו וכיוצא: