שדי חמד דברי חכמים כ

פ"מ שם דגם בהוריות כונתם היא לענין טומאה למת מצוה דוקא כמ"ש בירושלמי דנזיר ואף דבמאי דאיירינן בהוריות אין חילוק מ"מ נקטיה הש"ס הכא באיידי אמנם מאי דאמר מר דדברי הרב מג"א תמוהים לישרי לן מר דודאי הרב מג"א שפיר קמותיב לפי דברי מרן הב"י ביו"ד סי' רנ"א (שהזכירו שם) שמתבאר דלא משמע ליה הכי מדברי הירושלמי אלא משמע ליה שדעת הירוש' לחלק גם לענין צדקה בין שעת הדוכן לבזה"ז שמפני זה כתב שהפוסקים לא פסקו כהירוש' ואי הוה מפרש דברי הירוש' כמדתרגם להו הרב פ"מ אין דברי הפוסקים היפך הירושלמי כמובן וא"כ שפיר ק"ל למה לא יפסקו כהירושלמי (אלא שיש לתמוה עליו דמאי ק"ל והרי מרן הב"י ישנו בנו"ט לשבח דמשמע דש"ס דילן פליג בהא כמו שכתבתי למעלה) ופליאה היא בעיני שנעלם מעיני הגאון יחיה דברי מרן הב"י הנ"ל ובאמת מה שהבין מרן הב"י מדברי הירושלמי הוא פשט הש"ס ומ"ש הרב נ"מ הוא חוץ מן הפשט ונדחק לומר שהוא באיידי לפי שלא מצא שום חברא לחלק לענין צדקה בון שעת הדוכן לבזה"ז אמנם האי תנא דידן מרן מוהרד"ף בס' משכיל לדוד (הב"ד הרב נהר שלום שם) אסברה לן טעמא דקרא פן תעזוב את הלוי וכו' לפי שעובדים במקדש בדוכן ובנעילת שערים ומצד חשיבותם ועבודתם לשמים אזהר קרא להקדימם לכל עניי ישראל ודוקא בזמן הבית מיירי עכ"ל ופשוט דכן היא לדעתו כונת הירושלמי וכן הבין מרן הב"י והוא דרך פשט הש"ס ירושלמי ואין אנו צריכים למה שנדחק הרב פנ"מ ואם היה רואה דברי מרן הב"י העומדים כנגדו אולי הוה הדר ביה

אף גם זאת מ"ש הגאון יחיה להבדיל בין קודש לחו"ל דמתניתין דהוריות נשנית בארץ ישראל ומשו"ה לוי קודם לישראל אבל בחו"ל אין לו קדימה שותיה דמר לא גמירנא שהרי הפוסקים שכתבו בסי' רנ"א לענין צדקה דלוי קודם לישראל מדכתבו סתמא ודאי דבריהם אמורים בארץ ובחו"ל ולא סברי כדדייק הסיפרי על אדמתך ולא בגולה או דסברי כמ"ש קצת מפרשים שהביא בלב חיים שם דהסיפרי לא אמר אלא לענין אזהרת לאו דכתיב בקרא השמר פן והוא ל"ת דזה דוקא באדמתך אבל בחו"ל ליכא אזהרת לאו ומ"מ לוי קודם לישראל או כמ"ד דכל אלו הקדימות השנויות בהוריות מעלות מדרבנן נינהו סוף כל דברי הגאון יצ"ו בזה מעומק המושג וקוצר המשיג לא יכולתי להולמם ואסיים מעין הפתיחה בחתימה, מציל אני תפלה לעני קדם אבונא דבשמיא מארי דעלמא. אל הנהר הזה התפללתי היינו תנא קמא. ליתיב מר ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה דרווח ליה עלמא. אל יחסר לעולם הדריה זיויה ויקריה ולבדרן שמעתתיה בעלמא בהלו נר"ו נצח סלה יאיר ויזרח כאור החמה. כנה"ר וכנפש המשתחוה מרחוק מול הדרת גאונו שכן דרכן של בני אדם דרך גבר בעלמא. צעיר אנכי חח"מ מה מתעסק בעלמא: סימן ה (מקונטרס הכללים מערכת הזיי"ן אות י"ב)

ה זה אלי ואנוהו דדרשינן מזה התנאה לפניו במצות אם הוא מדאורייתא או אינו אלא חיוב דרבנן הנה ראיתי בס' שיח שופר בקונטריס אסיפת יצחק ד' ל"ה אות ה' כתב בשם שו"ת תועפות ראם סי' ח' וז"ל מ"מ אם יש תואר והדר בכתיבת הסופר יותר בזה יש בזה מצות ז"א ואנוהו ולדעת הגאון שאגת אריה יש בזה מצוה מן התורה עכ"ל ולא הראה מקום כבוד דברי השאגת אריה ואם כוונתו היא למ"ש בסי' נו"ן (דשקו"ט בציצין שאין מעכבין את המילה וראה אותם אחר שסילק ידיו מהמילה אם חוזר עליהן בחול ובשבת) הנה אמת דמתוך מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בתירוץ ראשון מתבאר שכן דעתו דהא דהתנאה לפניו הוא מן התורה והביא סוגיית הש"ס בשבת ד' קל"ג ע"ב וגם מ"ש במנחות דף ס"ד שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחלה הבא שמינה ושחוט אלמא מדאורייתא הוא מדמחללין שבת כדי להביא שמינה מ"מ בישובו השני כתב אפילו את"ל דהתנאה לפניו במצות אינו אלא מדרבנן וכו' עיי"ש ש"מ דלא ברירא ליה דהוא מדאורייתא ואולי גם התועפות ראם לא כתב אלא דלשינויא קמא שבשאגת אריה הוא מדאורייתא ובהגהות ה"ג מוהרצ"ח עמ"ש בסוכה ד' י"א דרבנן סברי מצוה לאגוד הלולב משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר כתב עיין שאג"א סי' ן' דכ"ע מודו בדרשה זו וע"כ מדאוריי' הוא ג"כ מדמחללין שבת על ציצין שאין מעכבין ומכאן ק"ל על שיטת התוס' במנחות ד' ל"ח ד"ה ואם הקדים דבשאר דיני תורה לא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל וכוונתו לה"ק עמ"ש התוס' שם במנחות דדוקא במידי דקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ובעלמא בלא שנה נמי הוא לעכב והרי בההיא דסוכה דלרבנן איכא מצוה מן התורה משום זה אלי ואנוהו וקאמרי רבנן אם לא אגדו כשר. ואני אומר מלבד דהשאגת אריה לא החליט לומר דהוא מדאורייתא וא"כ אין להקשות על סברת התוס' במנחות די"ל דסברי דהא דזה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן. וכמו שכן נראה מדברי התוס' במנחות ד' מ"א ע"ב בד"ה אין פוטר בה אלא מינה עי"ש וכן נראה מדברי הג' מוהרש"א בשבת ד' ק"ד ע"ב על דברי התוס' שם בד"ה אמר רב חסדא שכתב דלא ניחא להתוס' לאוקומי מתני' דכתב ע"ג כתב פטור בס"ת ומשום זה אלי ואנוהו דלא מסתבר דמשום זה אלי ואנוהו יהא פסול מדאורייתא עיי"ש ומשמע דכונתו לומר דהתוס' סברי דדרשה דזה אלי ואנוהו אינה מדאורייתא אלא דיש לדחות דכונתו דאף דדרשה גמורה מדאורייתא היא מ"מ מה שפסול מפני זה אינו מדאורייתא אלא חומרא מדרבנן ועיין בשו"ת שו"מ מהדורא תניינא ח"ד סי' י"ט (ולפי דברי הריטב"א שאביא בסמוך צ"ל דכונת מוהרש"א היא דעיקר הדרשה מדרבנן וק"ל) ועוד נעלם ממנו דהריטב"א בח"י לסוכה שם כתב מפורש דמ"ש בש"ס דלרבנן מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו הוא מדרבנן דאי מדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ"ש בשמו מרן החבי"ף בס' חקקי לב חא"ח סי' טו"ב וכ"כ הרב בית השואבה בדיני שצריך לחזור אחר הידור מצוה סוף אות ו' בשם הריטב"א הנ"ל גם ה"ג שו"מ במהדורא תליתאה ח"ז סי' ל"ג כתב דדעת התוס' בר"פ לולב הגזול היא דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדרבנן ונראה דמשמע ליה הכי ממ"ש התוס' שם בד"ה לולב דמשום ואנוהו לא מיפסל רק לכתחלה הוא דבעינן וסברי כמ"ש הריטב"א הנז"ל דעכ"ל דהוא מדרבנן דאי מדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד מתבאר מכל האמור דאין הדבר פשוט דהאי דרשה דזה אלי ואנוהו הוא מדאורייתא ומתיישבת שפיר שיטת התוס' במנחות הנז"ל

וכבר כתבו הרבנים (בית השואבה וחקקי לב) הנ"ל דהרא"ש בפ"ק דב"ק וגם רי"ו שפסקו הבעיא דשליש מלגאו או מלבר גבי הידור מצוה עד שליש לקולא סברי דדרשה זו זה אלי ואנוהו היא רק מדרבנן כמ"ש מרן הב"י סי' תרנ"ו (וכן פסק בש"ע לקולא) ושגם הרי"ף שהשמיט בעיא זו ומשמע דנקיט לחומרא לאו משום דסבר דדרשה זו היא מדאורייתא אלא כמ"ש הר"ן דהשמיט הבעיא כי היכי דנינקוט לחומרא מלבד דהכי ודאי טפי עדיף ואי הוה ס"ל דאורייתא היא מאי קאמר דהכי טפי עדיף הא ודאי אית לן למיזל לחומרא מדינא משום ספיקא דאורייתא וכ' בבה"ש דגם הערוך והרוקח וריא"ז דפסקו לחומרא י"ל דסברי כמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף והביא מ"ש בחידושי אנשי שם סו"פ ג' שאכלו גבי בעיא דשמאל מהו שתסייע לימין שכתב דעיקר הידור מצוה מדאורייתא הוא ותמה עליו מדהרא"ש ורי"ו פסקו בעיא דשליש לקולא ושגם הרי"ף ס"ל דהוא מדרבנן וכו' עי"ש

ואתה תחזה דהגאון מוהרש"ל ביש"ש פ"ק דקמא סי' כ"ד הוקשה לו מה שהרא"ש פסק הבעיא לקולא מאחר שספיקא דאורייתא לחומרא וניחא ליה דהרא"ש סבר דאין זה דאוריי' מאחר שאינו אלא מצוה בעלמא להדר המצוה וסיים ומ"מ נ"ל לחומרא בפרט שהרי"ף השמיט הבעיא ומשמע לחומרא וכן פי' להדיא הר"ן שם עכ"ל והיה נ"ל דכונתו לומר דלהרי"ף חשיב ספיקא דאורייתא ולחומרא ושכן הבין בכונת הר"ן בדעת הרי"ף אלא דראיתי לה"ג חתם סופר בא"ח סי' קפ"ד שכתב שכבר הסכים ביש"ש סי' ד' דנוי מצוה אינו אלא מדרבנן ולא ציין איה מקום דברי רש"ל ולפי הנראה כונתו למ"ש ביש"ש ב"ק הנ"ל וט"ס הוא וצ"ל סי' כ"ד ונמצא שהבין