שדי חמד דברי חכמים קצח

הרמ"א בזה (ולקמן בד"ה והנה בעל כתבתי שנלענ"ד שאין כונת הרמ"א בכתבו לשון ונהגו העם לומר שאין עיקר לאותו המנהג כהוראת הלשון בההיא דתענית אלא אף שהאמת הוא שהעם נהגו כן מאליהן יש למנהג ההוא טעם כעיקר לכן ראוי לנהוג עי"ש)

ועוד יתכן דלא כתב הרמ"א בתשו' שדקדק לכתוב וכו' שמורה מזה שאין המנהג ההוא מוסכם מכל הפוסקים אלא אם כותב והעם נהגו כההיא דסי' ת"צ והעם נהגו שלא לברך אבל אם כותב ונהגו העם אף שבלשון הש"ס בתענית הנ"ל נהגו העם ר"ל אורויי נמי לא מורינן מ"מ הפוסקים ישתמשו בלשון זה אף על מנהג שהוא הלכה והן מורין כן כמו שמצינו בדברי רבותינו בעלי התוספות במסכת ברכות דף נ"ב ד"ה מעיקרא נהגו העם לברך כל הברכות אחר הנטילה והוא דין מוסכם גם הרמ"א בסי' תקס"ב ס"ח כתב מיהו נהגו העם לקבלם בקבלה אחת וסגי בהכי וכן דעת מקצת רבוואתא עכ"ל ופשיטא דאורויי נמי מורינן הכי שהרי לא מצינו מי שחולק בדין זה כי אם הרא"ש נסתפק בו כמ"ש מר בריה הריב"ה וכיון שדעת מקצת רבוותא דסגי בהכי הרי כלל גדול הוא בידינו במילתא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה נקיטינן כמאן דפשיטא ליה דאין ספק מוצא מידי ודאי וכלל זה שריר לקיים בין בלשונות הש"ס בין בלשונות הפוסקים כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות י"ט וא"כ בההיא דסי' תקס"ב הדין נותן דאורויי נמי מורינן ובכל זאת כתבו בלשון נהגו העם וכן הוא לשון המרדכי והגמ"יי שהביא מרן בב"י נהג העם וכו' ולכן צ"ל דדוקא בוהעם נהגו הוא דאפשר להבין שתהיה הכונה כנהגו העם שבש"ס דתענית אבל לא בנהגו העם שבלשון הפוסקים כיון שמצינו שמשתמשים בו בדבר שהוא נכון להלכה אבל לשון זה והעם נהגו כעת לא ראיתי שנשתמש בו הרמ"א אלא בההיא דסימן ת"ץ ולכל הדברות תמיה לי על הרב המקנה שבנה דיוקו ע"ד הרמ"א בסי' תקנ"א ולמה לא דקדק כן עמ"ש ברסי' תצ"ג נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר וכו' דתיפוק ליה דאחר הפסח הוא זמן החיסור ולא היה לו לכתוב אלא נוהגים שלא לישא מר"ח אייר וכ"נ כדק"ל בההיא דסי' תקנ"א דלא היה לו לכתוב אלא שנוהגים שלא לישא מר"ח אב. ואף שבישובו מתיישב גם זה מ"מ היה לו להעיר בדבר ולא ניחא לו לומר דמשום דימי החיסור שבההיא דסי' תצ"ג הם מועטים נגד שאר ימי הספירה לא ק"ל על מה שמרן כללם בהדי רוב ימי הספירה משא"כ בההיא דסי' תקנ"א לא הו"ל למיכלינהו כי ברבים הי' נגד ימים שמר"ח עד התענית א

וגם היה לו להעיר עמ"ש הרמ"א שם ברס"י תצ"ג מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי והיכי שרי מל"ג ואילך לישא אשה והרי הם ימי החסור ודוחק לפרש דהכל שרי דקאמר ר"ל דשרי מצד המנהג של ימי הספירה ואין הכי נמי דמצד המנהג של חיסור הלבנה אינו מותר לישא אלא ביום ל"ג עצמו שהוא כמו יו"ט כמ"ש הרמ"א שם בס"ב ונפ"מ בהיתר זה לענין שיהא מותר מר"ח סיון שאז אין בו משום חיסור וקמ"ל דאין בו גם משום מנהג בימי הספירה דכל זה דוחק וגם מדברי רבני האחרונים שם מתבאר שהבינו מדברי הרמ"א כמשמעות לשונו שבכל יום שמיום ל"ג ואילך מותר לישא אלא שכתבו שזה הוא להנוהגי' היתר בתספורת וכו' עיי"ש בדב"ק ואין להאריך, ואיך שיהיה מה שכתבתי לחלק בין נהגו סתם לנהגו העם נלע"ד נכון דרק בנהגו העם הוא דאמרינן בההיא דתענית דר"ל דנהגו העם מעצמם ואין עיקר להמנהג

ובאמת שבעיקר דברי הש"ס דתענית הנ"ל דנהגו העם מורה דאין למנהג ההוא עיקר ואורויי לא מורינן קלע"ד דהא אמרינן בחולין (דף קל"ו ע"ב) והאידנא נהוג עלמא כתלת סבי כר' אילעי בראשית הגז כר"י בד"ת כר' יאשיה בכלאים וקיי"ל כוותייהו עיי"ש בתוס' ובדברי הפוסקים ומה בין נהגו לנהוג עלמא הן אמת דבקונטרס כללי הפוסקים סי' י"ד אות ח' הבאתי מ"ש הרבנים ארח משור לפרמ"ג כלל מחודש בדברי הרמ"א דכשכותב והכי נהוג כונתו דראוי לנהוג כן ואם נאמר כן בנהוג עלמא שבש"ס שר"ל שראוי שינהגו לק"מ דנהגו העם לחוד ונהוג עלמא לחוד אלא דמלבד דאנא עניא שדינא נרגא בהאי כללא שאינו פשוט לומר כן כיעי"ש ועוד דלישנא דהאידנא נהוג עלמא אינו מורה על העתיד וצ"ע. ואולי יש ליישב בדוחק דלא בכל המקומות משמעות לשון נהגו העם הוא שאין למנהג ההוא עיקר אלא דוקא בההיא דתענית דקי"ל להש"ס דרי"ו אתא לאפלוגי אדרב ורבא אתרווייהו הוצרך לפרש דבהא פליגי אבל בעלמא לשון נהגו העם אפשר לפרשו כההיא דנהוג עלמא כתלתא סבי שיש לו עיקר ונקטינן נמי הכי ועכ"פ מתבאר מכל הרשום בכתב דדקדוקו של הרב המקנה אינו מתיישב עפ"ד הרמ"א בתשו' כמבואר. וגם מה שחשבתי ליישב עפ"י דברי הרב מעשה אברהם דלא הקפידו בזה אלא על הקידושין לא הכניסה לחופה כבר כתבתי דלא נתקררה דעתי בו לפי שנ"ל מלשון הפוסקים דיש קפידא בזה בכניסה לחופה שלא תהיה בחיסור הלבנה. אמנם מה שנלע"ד ליישב בפשיטות הוא עפ"י מה שמתבאר מדברי התוס' להרמב"ן ריש סי' רפ"ג שמנהג זה להקפיד על מילוי הלבנה לא הי' פשיט בכל המקומות (שכ"כ שם וז"ל מה שנוהגין שאין נושאין נשים עד מילוי הלבנה באלו הארצות אינו ניחוש אלא כשם שמושחין את המלכים וכו') וא"כ שפיר קאמר הרמ"א בא"ח דנהגו שאין נושאין נשים מי"ז בתמוז וכו' דאף במקום שלא נהגו להקפיד על מילוי הלבנה מ"מ משום ימי בין המצרים קפדי שלא לישא מי"ז בתמוז

וגם לפי מ"ש הרב מעשה אברהם שנהגו במקומו מימי עולם שאין מקפידים על מילוי הלבנה אלא בבחור ובתולה ולא באלמון ואלמנה מתיישבים ג"כ דברי הרמ"א לגבי ימי בין המצרים מקפידין גם באלמון ואלמנה (עיין מה שכתבתי בקונטרס זה במ"ע בין המצרים סימן א' אות י"ג) אף שאין מקפידים בהם בשאר החדשים משום חיסור הלבנה ויתכן דבעל המנהגים שממנו מקור דברי הרמ"א בסי' תקנ"א לא שמיעא ליה האי מנהגא דחיסור הלבנה כלל או כי במקומו לא היו מקפידים בזה כמו שלא היו מקפידים בשאר ארצות בזמן הקודם (כפי המבואר בתשו' להרמב"ן הנ"ל) או כי ידע מהמקומות ההן לכן כתב דמי"ז בתמוז מיהא נוהגין שלא לישא אשה. והרמ"א אף כי כל יקר ראתה עינו דברי התשו' להרמב"ן ודברי הנמק"י שהביא מנהג זה אף אם בזמנו כבר פשט מנהג זה בכל מושבות בני ישראל בכל זאת צדיק עת"ק לשון בעל המנהגים כמות שהוא כיון שהדבר אמת משה אמת ותורתו אמת

וקרוב לזה נראה דאפשר ליישב בדרך אחר דאף אם נאמר דמרן והרמ"א ובעל המנהגים כבר נתבאר להם שמנהג זה שלא לישא בזמן החיסור פשט בכל ישראל מקדם קדמתה ואם הי' דבריהם (שבימי הספירה ותלתא דפורענותא) רק על ימי החיסור ודאי לא היו צריכים לכתבם דתיפק לי משום שהם ימי החסור שאין נושאין בהם בלאו טעמא דימי הספירה ודפורענותא אבל כיון שדבריהם מיצרך צריכי לימים שאינם מהחיסור כמר"ח אייר עד ל"ג ומר"ח אב עד התענית אינו מן הקושי אם יכתבו המנהג בכולל ימי החיסור כיון ששייך לאומרו גם בהם אף שאינו צריך ומצאתי און לי מדברי הרב ב"ח בסי' תקע"ג שכ' דלפי מ"ש הרמ"א שם דחתן ביום החופה מתענה בר"ח ניסן מפני שהוא יום תענית צדיקים בסי' תק"ף הה"ד דחתן הנושא ביום כ"ח כסליו שהוא ג"כ אחד מן הימים שמתענים בהם ולא עדיף מר"ח ניסן מתענה בו ביום חופתו ומה שלא הזכירו הרמ"א הוא לפי שאין רגילין לעשות נישואין בסוף החדש עכ"ל ולכאורה יש לתמוה איך נתיישבה דעתו בזה והרי מצינו להרמ"א שכתב דבר לימי החיסור אף שאין רגילין לעשות חופה בסוף החדש והיינו ההיא דסי' תקנ"א אמנם לפי מה שכתבתי לחלק בין פרט לכלל ניחא כ כמובן (ועיין לקמן בד"ה ולפני איזה שנים

) ודאתאן עלה (בעיקר מנהג זה שלא לישא בחיסור הלבנה) לפי הנראה נתפשט בתפוצות ישראל למקפידים על זה כמ"ש הרב מעשה אברהם ומוכח מדבריו שם להמעיין בגוף שלהן) דבנדונו שכבר היה טבחו טבוח והכל מזומן לסעודה והיה ביום י"ז לחדש אב הנחמות והנושא בא לשאול אחר כל אלה לולא שהיה הנדון אלמון שבא לישא אלמנה היה מורה לדחות את הנישואין אף שהיה הפסד מרובה כמובן דש"מ דקפידא טובא איכא במילתא אלא דלפע"ד אפשר דאין להחמיר וכמה דברים שיש בהם חשש איסור הותרו במקום הפ"מ לכ"ש בזה שאין שום נדנוד איסור ורק מנהג בעלמא לסימנא