שדי חמד דברי חכמים קצ

שהותר מקצתו הותר כולו בעיניהם לא יבושו ולא יכלמו לעשות זר מעשיהם כי נשתקע אופני וסדר ההיתר. ורק ההיתר נשאר במקומו ונמשכים הרבה איסורין קלין וחמורין. ולולא נפתח פתח כחודה של מחט בהיתר הנסיעה לא היה פותחים פתח כפתחו של אולם לפרוץ גדר התורה והמצוה. כיוצא לזה נמצאים מכשולות הרבה אשר נתהוו על ידי קצת היתר בדבר, ואילו דורות הראשונים המה ראו את אשר נתהווה ונמשך מההיתר היו מכריזים ואומרים דברים שאמרנו לפניכם טעות הם בידינו ולא נמצא אחד מעיר שיטה אוזן לדבריהם האחרונים מצוה בחזרת. ובדור האחרון אשר ראינו פרצות ותקלות הנמשכות מכיוצא לזה. באלו אמרו הלכה ואין מורין כן. כי אף אם באמת יהיה מותר עפ"י הדין ע"י אופני תיקון חלילה חלילה להתיר לעשות כן לכתחלה אחר שעינינו רואות וכלות את אשר נמשך מכיוצא לזה. והרי אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד והרי ראינו את הנולד כבר בעניינים אחרים ומהם נלמוד לנדון הבא לפנינו כיוצא בזה (ואני אומר דרך צחות דקדקו לומר את הנולד ולא אמרו את אשר יולד. ולכאורה לראות את אשר כבר נולד מה יתרון לחכם. אחד חכם ואחד תם העיני בשר לו עיניו תחזנה את אשר כבר הורה וילד אך ר"ל כי בודאי להעמיק ולחשוב מחשבות להיות צופה עתידות לא כל אדם זוכה להיות כחכמי הש"ס והגאונים רבנן סבוראי זיע"א חכם עדיף מנביא. ורק מי שזכה להיות מהחרדים אל דבר ה' וידון הנדון הבא לפניו. בהיקש וגז"ש או ק"ו לנדון אשר נולד כבר ומה נמשך ממנו אם לטוב או למוטב זהו חכם הרואה את הנולד נולד דייקא שנולד כבר). ולכן אני אומר דלענ"ד הוראה כזאת אסור להורות בקבע הלכה לדורות ורק בדיעבד. או בשעת הדחק גדול מאד אפשר דיוכלו לסמוך עמ"ש הרב הכותב שהתיר בזה הגאון מוהריש"ן על פי התנאים הנ"ל וכולי האי ואולי. צא ולמד מהוראת הגאון החסיד נו"ב בהיתר תגלחת בחוה"מ למי שגלח בערב הרגל אשר כונתו היתה להציל מאיסורא רבה השחתת הזקן ולא התיר אלא הוראת שעה לההולכים בין השרים ולפני מלכים יתיצבו ורבו הפריצים ונכשלו בה עיין בלהבות דב"ק הגאון החסיד חת"ס בסי' קנ"ז הבאתי תו"ד במערכת חול המועד אות א' ודי בזה

והן עתה הראוני בהצפירה שנת (תר"ם) בנומר שמיני שכתב סופר אחר מאוריסה שנתוועדו שם הרבנים לחוות דעתם אם מיתר לטחון לפסח ברחיים של קיטור כמו שעושים בערים הגדולות כמו לבוב. זיטאמר. מאהליב. פינסק. קארלין. באין פוצה פה נגדם. ושנים מהם אמרו כי לדעתם אין שום מיחוש כלל. והנשארים פוסחים על ב' הסעיפים אם לסמוך על גאוני עולם ובראשם מוהרי"ש נאטנזאהן אשר דרשו וחקרו ומצאו לנכון להתיר רחיים הקיטוריים או על דעת הגאון מוהרש"ק אשר שפט למשמע אזניו ולא למראה עיניו וכתב כל אוכליו יכרת עכ"ד הכותב בהצפירה הנך רואה שתפס ההיתר של הג' מוהריש"נ מבלי להזכיר שום תנאי מהתנאים אשר התנה הגאון בעצמו כדי להתיר. ועתה אמרו אתם אחיי ורעיי היעלה על דעת אחד מהקורא דברים כאלו לומר שלא התיר הגאון הנ"ל אלא בתנאי שלא יהיו הרערעי"ן מזועים ושישב שם רב העיר וכו' (כאשר העיד הרב דחאראסאן בשמו בתשובה שהשיב להם) הוא הדבר אשר דברתי כי אחר שניתן רשות להתיר (ע"י המצאת תיקונים) אין איש שם על לב תיקונים הנצרכים ישתקע ולא יאמר שום זכר תיקון כי אם בזאת יאמר נא ישראל דבר זה התירו הפרושים הותר מקצתו הותר כולו ואין זכרון להתיקונים הנצרכים לההיתר אחר שנפרץ גדר האיסור ומי יודע אם עדותו ברורה על העיירות הגדולות הנ"ל ובאיזה אופן מתנהגים ואחר שנתפרסם דבר זה בעולם ע"י המכ"ע הנ"ל אמרתי שאל אביך וכו' ושאלתי ע"ז לרב גדול בדורינו יצ"ו וז"ל תשובתו המאשינין אשר מקרוב באו למדינותינו הטוחנים בכח הקיטור כבר נשאו ונתנו הרבנים מפני שהכלים מזיעים והאוסרים הביאו ראיה ממ"ש הק"ן פ' כ"ש אות קכ"ו. אמנם המתירים רבו לפי שהמכונה המסבבת את כל כלי הטחינה בכח הקיטור היא רחוקה מבית הרחיים והאופנים יסבו בלכתן את כלי הרחיים עם האבנים רק ע"י רצועות של עור וגם בכל בתי הרחיים יש מוצא להחום ג"כ על ידי מכונה לבלתי יתחמם הקמח מרוב מהירות הסבת האבנים הטוחנות וישרף הקמח. ואחר הבחינה נעשה בצק הרבה מהזיעה ע"י רחיים הפשוטים יותר מהרחיים המאשינין. ואדרבה ברחיים הפשוטים ישלוט אויר הקר והלח מפני שאינם נעשים בדיבוק גמור שלא יהיה ריוח ביניהם אבל המאשינין נעשו בדיבוק אשר יתלכדו ולא יתפרדו ואין מקום להאויר ליכנס. ואם נמצא בצק הוא מלחלוחית התבואה שלא נתייבשה כל צרכה ע"פ השדה והוי מי פירות כמבואר בק"ן שם עכ"ד ועם כי לא נתקררה דעתי העניה בכל דבריו מלאכתי מלאכת שמים היא ולרגל מלאכתי הבאתי דבריו והבוחר יבחר את אשר יקרב לו

שוב נדפס ס' מנחת משה לאחד מרבני גאוני דורינו יצ"ו וראיתי שם בסי' ט"ו אות ט' הביא בשם שו"ת דברי חיים ח"ב סי' ל"ה שענייני הרחיים של קיטור הוא בדרך זה שהקמח נעשה לבצק ושוב נטחן לקמח דקה מן הדקה וזה כל השנה אבל לצורך הפסח נטחן באופן שלא יצטרך להתחמם ויוצא הקמח תכף בל יצטרך לעלות למקום גבוה מאד כבכל ימות השנה. רק יוצא תכף קר לתוך ארגז ע"י תחבולה קלה וגם הנפה שקורין בייטיל ינקר והיא ממש כחדש ולא נשאר מאומה ויתר הכלים נכשרים היטב וגם כי לא יצטרכו ע"י תחבולה כלים כ"כ, וברחיים הללו לא יוכלו לטחון כלל תבואה לתותה או רכה בשום פעם רק תבואה יבשה וכתב ע"ז אם יש להתיר באופנים הנ"ל. ושוב כתב דבמדינת רוסיא עוד לא חדשו תחבולה הנ"ל ברחיים של קיטור וגם רגילים ליטחון שם תבואה רכה כל השנה משא"כ ברחיים של קיטור דסביבותינו שא"א כלל לבא לטחון חמץ כ"א ע"צ הרחוק ולכן אין לאסור עכ"ד וא"כ מובן מדבריו דאינו מתיר אלא על פי שני התנאים הנ"ל שאין טוחנים בכל ימות השנה תבואה לתותה כלל. ושנעשה תחבולה חדשה הנ"ל ושלא יהיה הקמח עיסה בתחלה ואח"כ נטחן לדקה ואז ע"י הכשר הכלים היטב דעתו שלא לאסור וסיים בזה הגאון המחבר נר"ו אמנם כן לפענ"ד אין להחליט היתר בזה בכל מקום ובכל עת ומוטל על המורה בעת שיכשיר רחיים של קיטור לפסח להשגיח היטב על כל פרטי אופני המאשין ותחבולתו כי ענייני המאשין משתנים בכל עת וע"י תחבולה קלה חדשה ישמור פן ילכד ח"ו באיסור חמץ בפסח והחכם עב"ר עכ"ד נר"ו ובמכתב אחד ששלחתי עתה (שנת התרמ"ו) להגאון הגדול כקש"ת מוהריז"ש בע"ס הנכבד זכר יהוסף נר"ו רמזתי לו כי כתוב בקונטרסי בענין רחיים קיטורית לאסור ובמכתבו אלי כ' בענין זה בזה"ל

אולם בענין הרחיים של פאראוו"ע לטחון קמח לפסח הוא מנהג פשוט בכל מדינתינו רק שבקצת מקומות נוהגים לנקר הרחיים עם צילענדי"ר הארוג ממשי דק ומחובר ע"י קרסים שיוכלו להסירו ולנקותו כחדש ממש באמרם שאינו דומה לבתי רחיים של מים שהכיס של צמר. והקמח נדבק מאד שדינו כשק שצריך להתיר תפירותיו ולכבס ואולם במחצה"ש סי' תנ"ג ס"ק י"א דלמ"ש בסי' תנ"א סי"ח דנפה אין לה הכשר א"כ ה"ה בכיס של רחיים ובשע"ת סי' תנ"א ס"ק ל"ו בשם הפרח שושן דמדינא אסור בנפה אם לא בשעה"ד או בהפ"מ יאפה קודם פסח וישליך מעט קודם הלישה גם לא יעשה ממנו תבשיל בפסח וממילא אין חילוק גם בשל משי ורק אם הכיס של רחיים הוא משנה שעברה מפסח ומצניעין אותו משנה לשנה ולא היה מונח במקום לח והיו נזהרין שלא להשתמש בהכיס לטחינת חטים לאחה"פ בזה והי"ן (היה נראה) דאין להחמיר דגם בנפה מותר מדינא בכה"ג הגם שבשאילת יעב"ץ הובא בשע"ת תנ"ג סק"ו מצוה לעשות כיס חדש ולא להצניע משנה לשנה וכו' מ"מ נהי דזה הוי עכ"פ סייג מצוה משום חומרא ולא גרע מדברים המותרים ואחרים נהגו איסור. אבל מה שלא היו מצניעים משנה לשנה בשל צמר מצד שלא היו מטריחים בזה כיון שלא היה הוצאה מרובה כמו כן מכיס חדש ולא שייך כ"כ מנהג להחמיר שלא להצניע משנה לשנה ובפרט בשל משי שהוא דבר חדש

גם בדבר הפאסין אם של עור נקל לנקותו אבל של גדיל קשה מאד וגם במקומות מבית הרחיים שהולך הקמח ע"י רירין או פושקעס הנושאים את הקמח ממטה למעלה ומחוברים אל רצועה של עור או שק הנקרא גורטען או שליעס שא"א לנקרם וגם שנתהווה שם זיעה הרבה והיה יותר טוב לקחת גורטען חדשים שעולה להוצאה מועטת ויש לי אריכות דברים בדברי הנחלת שבעה סי' י"ג ועיין בשע"ת תנ"ג ס"ק י"ט העתיקו במחכ"ת שלא כהוגן. שכנראה לא היה אז הנ"ש למראה עיניו והארכתי קצת בתשו'. וחפצתי לראות