שדי חמד דברי חכמים קפט

להודיע כי בעירינו איש פ' עשה רחיים הנ"ל ובעוד חדשה רצה לטחון קמחא דפסחא והתרנו לו כי לא נודע לנו מה טיבה ואח"כ ראינו כי שגינו בזה שהיה בצק חמרים חמרים והוצרכנו לסמוך על הפוסקים אשר אחר הנהלת הנפה הוי לח בלח והיה שעת הדחק שלא היה קמח ואחה"פ שאלנו לגדולי הדור הג' מוהרש"ק אסר ואמר שהאוכל מקמח זה כאילו אוכל חמץ שהוא בכרת. והג' מוהרי"ש נאטאנזאן התיר ע"י אופן שהרערין לא יהיו מזועין מקמח אשר נופל מאבני הרחיים אל הרערין ששם הולכים מעגילה כמו סכינים יהיו פתוחים ורב העיר ישב שם להשגיח ולעיין באבני הרחיים ומעגילה הסובבת את האבנים אם לא נמצא בו קמח קשה כבצק. ויען כי אף לדברי המתיר קשה מאוד לשום עין שם להשגיח בפרטי פרטיות ולדברי האוסר הוא חמץ גמור מי יוכל בענין הפסח במקום חומר כזה וע"כ אסרנו את הרחיים מאז והלאה. ודברתי עם הגאון מוהר"ם מענדל מליבווי"ץ ולא היה דעתו נוחה להתיר לכן עד היום אין מתירים לטחון ברחיים קיטוריות עכ"ד המכתב מחארסאן) ובדעתי היה לשלוח לעיר פ' הנ"ל שלא יקחו קמח זה וחדלתי כי יראתי וכו'. ויראתי ג"כ פן יהיה לי עון אם אחריש לכן אוחיל עד בא תשובתו עכ"ד רב השואל רחמתין עזיזא נר"ו

וזה אשר השבתי לו ידידי וכו' רחיים הנ"ל לא ראיתי מעודי ולא נודע לי אם זיעת הצינורות הנ"ל היא מחמת חום האש. או אם הוא מחמת הבל וחום המים כי לפיהן ישתנה הדין שאם מהבל וחום המים אסור לכ"ע. ואם מחמת חום האש תליא באשלי רברבי יעויין בש"ע סי' תס"ו ס"ג וחק יעקב שם. ולפי שמסופקני אם נמצא ביד כת"ר ס' חק יעקב אמרתי להעתיק לפניו את כל נאות יעקב בזה והוא כי עמ"ש מרן שאם שק קמח נתלחלח מזיעת החומה מותר ויש אוסרין כתב האר"י הח"י וז"ל בסק"ו מזיעת החומה מותר הוא דעת הרא"ש דמדמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמיץ ולפ"ז נראה דדוקא כשמזיע מחמת עצמה אי מחום האש וכיוצא בזה משא"כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר כמבואר בפ"ב דמכשירין ומחמיץ וכמ"ש ג"כ הריב"ש סי' הר"ן דזיעה היוצאת מן המשקים הרי היא כאותם המשקים לכל דבר ואף ע"ג דמדברי הרא"ש בפ' כ"ש גבי האשה שפה מורסן משמע דאף הזיעה שמזיע בבית המרחץ אינו מחמיץ צ"ל שמזיע מחמת חום האש ולא מחמת חום המים עכ"ל ויעיין בש"ע הרב מוהרש"ז שם בס"ז ומבואר דגם לדעת המתירים בנתלחלח מזיעת החומה אם הזיעה באה ע"י חום מים מודו לאסור ולא התירו אלא בזיעת החומה מעצמה או מחום האש בלבד ובענין זה הרוצה לסמוך על המתירים מי יאמר לו מה תעשה בפרט שנראה שכן דעת מרן בש"ע (כידוע דרכו בקדש דסברא שמביא בסתם היא עיקר לדעתו) וכתב הרב חק יעקב בשם הא"ז דהעיקר כהמתירים. וא"כ הסומך על גדולי הפוסקים הללו סמוך לבו לא ירא אלא דעכ"פ צריך ליזהר בשמירת עיסה זו כמו במי פירות עם מים לאפותה מיד כמו שביאר הרב חק יעקב בסק"ז עי"ש והמחמיר תע"ב. אך אם הזיעה היא מחמת הבל וחום המים חמין ודאי אסור ולפי הנראה הגאונים הנ"ל בקיאי וידעי לה רבנן כי הזיעה היא מחמת הבל וחום המים חמין. ולכן אסר מוהש"ק וגם מוהריש"ן אוסר אלא שהמציא תקנה כנז"ל. ובלי ספק כי בעיר פ' הנ"ל לא נעשה שום תיקון ואין איש שם על לב להשגיח על כיוצא בזה. ומסתמא לא נמצא שם מי שנכנס לבית הספק ולא חלי ולא מרגיש להשגיח ע"ז ולכן לדברי הכל אסור

אך לפי מ"ש הרב במכתב הנ"ל דסמכו על הפוסקים דקמח בקמח הוי לח בלח והיה שעה"ד שלא היה קמח אחר. הנה גם בעיר פ' הנ"ל עתה שהוא סמוך לחג הוא שעה"ד כי עד שיודיע להם וישלחו להשיג קמח ממקום אחר הנה ימי הפסח קרבו ויאתיון כי בא מועד. ולכן היה נראה שלא לפצות פה כלל. אלא דנלע"ד כשהתירו אחר הנהלת הקמח (כמ"ש במכתב הנ"ל) לא התירו אלא באם ינהלו הקמח תכף אחר הטחינה בענין שלא יהיה לחוש שנתייבש ונפרך כמ"ש בסי' תס"ו ס"ד. ובעיר פ' הנ"ל מה שנטחן מכבר כמה ימים ולא נהלו הקמח מיד כי לא ידעו מדין זה כלל לא יועיל עתה שינהלו הקמח כי כבר נתיבש. ואם לא היה ברור לנו כי מחום והבל המים חמין באה הזיעה הזאת היה אפשר להתיר ע"י הרקדת הקמח עפ"י מ"ש הרב חיי אדם בקונטרס נשמת אדם סי' כ"ב במה שנשאל בנמצא עיסה ברחיים בדופני התיבה שהקמח הנטחן מונח בתוכו והזיעה באה מחום הטחינה ומאויר הקר ונעשה עיסה והביא ע"ז מחלוקת הרא"ש והרקח וביאר סברתם דלהרא"ש דמדמי זיעת החומה לזיעת אדם הרי היא תולדה בפני עצמה לא תולדה דמים ולא מי פירות ולרבינו הרקח אף דבזיעת אדם גם הוא מודה דאינו מחמיץ מ"מ זיעת החומה חשיב תולדה דמים כיון דבחומה יש מים אף שכבר נתיבשו חוזר ונעור וחשיב כמים וכתב לנדונו דאף שהיה פשר לצדד דמחלוקת זה אינו אלא אם יודעים בודאי שנתערב בקמח מן הבצק שנתלחלח מן הזיעה. מ"מ היה ראוי להחמיר אף כשהוא ספק אם נתפרר לפירורין דקין ולא ריקדוהו תכף אחר הטחינה שכמה חומרות מחמירין בפסח שוב כתב דאף אם ודאי נתערב פירורין בקמח יש לומר דיועיל הריקוד אפילו אחר שנתיבש כמ"ש הח"י בסי' תס"ו ס"ק בשם הדרישה דהיכא דאיכא לספק אם נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמצים יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתיבש מטעם ס"ס שמא ממי הפירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים שמא לא נתערב בו כלום וא"כ הכא נמי ספק דפלוגתא ושמא לא נתערב בו כלום ובפרט שבודאי יש ששים נגד מה שנתערב ולכן יש להקל במקום שיש דוחק לטחון אפילו לכתחלה אבל שלא במקום דוחק יש לטחון דוקא חצי חבית בפעם אחת שאז אינו תמוס כ"כ ולא ימצא בצק וכן אמרו טוחנים הבקיאים עכ"ל ומה שיש לפקפק על הס"ס הזה דאיך נאמר להקל ע"י ספק ממי פירות נתלחלח דא"כ יהיה אסור ללוש העיסה במים משום מי פירות עם מים עיין להרב שם בסי' כ"ג. ונראה דהרב חיי אדם מיירי בזיעת החומה שאינה מחמת חום והבל המים חמין דבזה כבר כתב הרב ח"י בסק"ו דגם להרא"ש אינו מחמיץ ואין כאן ספק פלוגתא כלל ולפ"ז בנדו"ד דמתבאר מדברי הרבנים מוהרש"ק ומוהריש"ן דהזיעה באה מחום והבל המים אין מקום להתיר ע"י ריקוד לכן נכון הדבר שיכתוב להם כת"ר מה שהיה בחארסאן ויעתיק להם המכתב הנ"ל ויכתוב להם כי לפי שדבר זה לא בא מפורש בספרי הפוסקים הוכרח להודיעם השומע ישמע וכו'

אחר ששלחתי תשובתי להרב השואל נ"י ראיתי להרב קרבן נתנאל פרק כל שעה סי' כ"ב (עמ"ש הרא"ש גם מ"ש אם נפל מים על קמח שירקד הקמח והשאר מותר קולא גדולה היא לעשות כן בתוך הפסח דכיון דחמץ במשהו חיישינן שמא יעבור חמץ כל שהו עם הקמח ע"כ) כתב על זה וז"ל ובשנת התק"א פה פראג אירע מעשה שבשעת טחינת הקמח למצות היה מזיע אותן כלי רחיים שהקמח נופל לתוכו שהיו מעידים נאמנים שהרגישו כמה טיפות בהכיסוי מלמעלה. ונוסף ע"ז שהדביק הפשתן המתוח בדופנות אותו הכלי מחמת הזיעה ואבק הקמח כמו עיסה עב בעובי אצבע והספק היה אם בא מחמת לחלוחית תבואת אותה שנה שלא נתבשלה ונתייבשה כל צרכה ע"פ השדה והוי מ"פ. או שבא מחמת אויר קר ולח שהיה בעת הטחינה וחום הרחיים והוי תולדה דמים ופסקו כל החכמים ליקח המכסה העליון כדי שלא יהיה חם כ"כ ולמתוח פשתן עליה, גם להחליף הפשתן תמיד אם נראה בו עיסה. והיו מעמידים נאמנים לרקד הקמח ריקוד אחר ריקוד גסה ודקה. ולאפות הכל קודם פסח. ומפני הפסד מרובה כמה מאות זהובים סמכנו על אותן הפוסקים דמהני ריקוד ועם כ"ז מנעתי לאכול מאותן מצות גם שאר שרידי העדה עכ"ל ולפי המובן לא היה נדונם ברחיים קיטוריות ובכל זאת לא התירו אלא בדיעבד ובמקום הפסד מרובה כמה מאות זהובים וע"י עמידת נאמנים להשגיח. ובריקוד אחר ריקוד ואפיה קודם הפסח. ונראה דלקבוע הלכה לדורות לעשות באופן שיש חשש איסור אלא שנבא לעשות תיקונים להסיר החשש הנז"ל אין לעשות כן כי אחר שיתפשט ההיתר על ידי תיקונים ההיתר יתפשט לגמרי ומעט מעט לא יזכרו ולא יפקדו אין גם אחד מהתיקונים הצריכים כלל. ונסיעה על אניות הקיטור דרך אניה בלב ים שנתפשט ההיתר בימינו יוכיח כי כשהתירו לא התירו אלא ע"ו קניית שביתה וגם באזהרה שלא לבא לידי שום חילול שבת ואוי לאזנים. כי פשתה המספחת וכהיתר גמור בעיני הרוב לנסוע בשבת לספינה ומחללים שבת בעצמם להוליך משא בידם ביום השבת בכניסה ויציאה. ונותנים מעות על הביליטין או להוליך משא כבד ומחללים שבת בפרהסיא אף אותם אשר מפני הבושה או היראה שומרים שבת מחללו בפרהסיא אך בזה אין להם שום בושה כי אחר