שדי חמד דברי חכמים קפה

לו המעות דכיון שאם יאבד החמץ אפשר שלא ישלם לו הנכרי הוי כאחריות אנס ולפמ"ש אפילו לדעת הרמב"ם לא דמי שהרי כיון שמצד סתמו כפירושו שאין עליו עוד שום אחריות מן החמץ ועוד בשלמא בפקדון רשותו גורם לו האחריות שאילו החזירו לנכרי אין אחריותו עליו עוד אבל כאן אפילו יחזיר החמץ לנכרי לא ישלם לו ג"כ כיון שאינו בטוח לו וא"כ אין רשותו גורם לו האחריות וכן משמע בפסחים דף ל"א בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אי ישראל מנכרי לא קני משכון ואינו חייב באחריות ואמאי לא יעבור בשביל אחריות שמסתמא אין הנכרי בטוח לו מחובו כיון שלקח משכון ממנו אלא ודאי משו"ה לא איכפת לן שאין רשותו גורם לו זה וכ"ש במכירה שרשות ביד הנכרי להוציאו ואינו דומה לאנס שמטיל עליו השמירה בע"כ אבל נכרי הקונה אינו מטיל השמירה על הישראל כלל ואינו שומר עליו כלל אף דניח"ל שישאר לאו גורם לממון מיקרי ואין בכך כלום וא"כ יטול מה שחידש עכ"ד מגהא"ל הנ"ל. וס' ברכת השיר הוא ג"כ ממנו והוא פי' על הגדה ובתחלתו קצת דיני פסח ושם באות ג' כ' וי"ל מי שמוכר חדר מושכר לו לא יכתוב שמכר החדר שהרי אינו שלו וא"כ גורם ביטול במכירת החמץ כיון שכתב לשון מכירה בחדר שאינו שלו יוכל הקונה לומר שלא נתרצה רק לקנות החדר ג"כ עמ"ש במגהא"ל סי' תמ"ח כה יכתוב לשון שכירות החדר ומועיל בתורת אגב ואגב ע"י שכירות נמי מהני כבקידושין כ"ז ומקומו מושכר לו או יכתוב וכו'. וספר כרם שלמה שהזכרתי הוא להרב מוהר"ש זעליג מקאדני וז"ל בסי' ז' אות ט' וכ"ש בהא דכ' המק"ח דאם הפקיד נכרי חמצו אצל ישראל ואם יאבד לא ישלם הנכרי מה שחייב להישראל אף דמדינא חייב אלא מחמת שהוא אלם לא ישלם לו ודאי לא נקרא זה באחריות הישראל ואפילו לרמב"ם דס"ל בתשלומין אעפ"י שאינו מדינא חייב לבער כנ"ל ה"ד אם יכריח הנכרי להישראל לשלם בעד החמץ א"כ נהנה הישראל בקיום החמץ דאם הוא בעין יחזיר לנכרי ולא יצטרך לשלם בעדו והוי כמי שמוטל עליו לשומרו וקשור להחמץ כדי שלא יצטרך לשלם בעדו והוי גל"מ משא"כ בהפקיד חמצו אצל ישראל והנכרי חייב לו ממקו"א לא על החמץ ומדינא אם יאבד צריך לשלם לו חובו אלא שהוא אלם ולא ישלם לו א"כ אין מוטל על הישראל לשמור החמץ שלא יאבד דאם בדעת הישראל להפקיר ולמחול חובו להנכרי אין עוד שום חיוב על הישראל וגם אם אין רצונו למחול חוב לנכרי ג"כ אין חיוב על ישראל כלל לשמור החמץ דהא לא קבל אחריות אף דהנכרי לא ישלם חובו הרי כגזל בידו. עכ"פ אין הישראל משלם בעד החמץ אלא הנכרי אינו משלם חובו באלמות. משא"כ באלם הנותן חמצו להישראל מכריח את הישראל לשלם בעד החמץ לכך חל"ב משום דמע"כ הוי חמץ ישראל כיון שיצטרך לשלם בעדו והוי חליפי חמץ ועוד דבאלם החמץ והמעות הוא ביד ישראל הנפקד משא"כ בדין המק"ח דהמעות ביד הנכרי והחמץ לבדו הוא ביד ישראל ואם נאבד הוי כאילו לא היה החמץ בעולם כלל. משא"כ באלם של הרמב"ם אא"ל כן דהא הישראל משלם בעדו עכ"ל הכר"ש. גם מ"ש במכתבו מהשע"ת בשם הר הכרמל שהחדר שהוא שלו ימכור לנכרי ושבשכירות ישכיר לא נמצא משמעות בדבריו שהחדר שלו ימכור ורק שהשאלה היה שיאודים יש להם בתים מושכרים לזמן ובתוכם חמץ וע"ז כתב בד"ה ומה וכו' נראה דמה בכך ושפיר יוכל להשכירי לנכרי ולהקנותו החמץ אגבו במטלטלי אג"ק כמ"ש רמ"א בסי' ר"ב ס"א ומ"ש בלשון י"א כבר השיגו הש"ך בס"ק ב'. הן אמת שבד"מ העתיק כן בשם מוהרי"ו יש מי שכ' דלא קנה. אבל ע"כ נוסחא מוטעית היא ועיקר כמש"ש בב"י בשם רי"ו וכ"מ להדיא בש"ס בב"מ ובקידושין וכ"כ הריטב"א שם וכו' וכ"כ הב"י סי' תס"ז בשם תשו' להרמב"ן וכו' וכ"כ הש"ד בסי' שי"ג וכו' יעיש"ב אבל לא נחית כלל שבהמכתבים אליו יכתוב דוקא בלשון מכירה

ובענין שכירות הבית בע"פ פשטות לשון הירושלמי. כהגר"א בע"פ משעה ו' שנאסר בהנאה דהא קאי אהא דמיירי מקודם חמצו ש"ן תוך הפסח מהו ורק דהוא מפרש גם הא דייחד לו בית בפסח דקאי אנכרי שנכנס לחצר ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער ייחד לו בית וכו' וע"כ משום דיחד לו הבית סתם ולא פירש להניח שם חמץ דמעייל לביתא דנפשיה ומוקי רישא שלא באחריות יעי"ש, ועכ"פ במשכיר לו הבית בסתם בע"פ קודם זמן איסורו אפילו שידוע שצריך הנכרי להחזיק חמץ מ"מ כיון שגם אם לא היה מחזיק בו החמץ היה צריך לשלם לו אין לחוש, וכמ"ש בח"י סי' ת"ן סק"ז ח' שגם אם לא היה אופה בו כלום ג"כ היה צריך ליתן לו שכרו וכו' וא"כ כל שאינו משכירו לאפות בו חמץ אף שודאי יאפה בו הנכרי חמץ מ"מ הוא אינו נהנה משכר חמץ וה"ה במשכיר בית בסתמא וכמש"ש בסק"ט ורק דגבי בית אסור כיון שנקרא ע"ש הישראל שמשכירו בפירוש תוה"פ או בע"פ. ומיהו בחמד משה סק"י כ' עמ"ש הב"י מהאגור ודוקא להשכיר בפסח או בע"פ דלא מסתבר לאסור להשכיר לנכרי אפילו ל' יום קוה"פ אפילו ידע שישים בו חמץ עכ"ל וצ"ע. דנ"ל הכל לפי החדר שמשכיר לו, ולפי דרך שימוש אותו חדר ושל אותו נכרי דאם הוא מוכר חמץ ורוצה לשכור חדר שדרך למכור או להחזיק בו אותו חמץ סתמו כפי' דמי וכל כה"ג עכ"ד החמ"ש. ועיין בפרמ"ג במ"ז סק"ה אבל בד"מ העתיק תוך למ"ד אסור קודם ל' שרי וצ"ע עכ"ל. ומדבריו מבואר לכאורה להחמיר בכה"ג גם בסתמא. אולם בשו"ת הר הכרמל סי' ט' בד"ה משום משתכר באיה"ן במה שנוטל שכירות החדר שהחמץ בתוכו וכו' כיון דצריך כדי להקנות לו החמץ עי"ז בקנין אגב, ואם היה מוכר החמץ לנכרי ע"מ שימשכנו הנכרי מעט מעט לרשות אחרת יותר היה הנכרי רוצה בכך וכו' ועדיף ממשכיר לדור בו, דהתם דרך אדם להכניס כל אשר יש לו בביתו ובמקום שדר בו, משא"כ הכא דאף אחר הקנין מיד בע"פ יכול הנכרי להסיע חמצו ממקום למקום שירצה ואפילו הכי צריך ליתן שכירותו כפי הזמן ששכר ממנו, וכמ"ש הפר"ח בסי' ת"ן גבי תנור עי"ש וכו'. עוד נראה היתר מט"א מה"ד בע"ז ס"ג ע"ב בשכרו לשמור ביי"ן כל למיעוט תיפלה ש"ד וה"ן כדי להוציא חמץ מרשותו, וא"ל הא אפשר לקיים ההשבתה בענין אחר דהא גם התם יכול למעט תיפלה בחנם אלא ודאי דמ"מ לא מקרי משתכר ע"י איה"ן אלא ע"י מיעוט תיפלה או כל שממעט תיפלה מותר להנות וכו' וכיון שאין איסור שכירות זה אלא מדרבנן אין להחמיר בו ובפרט שבשעת השכירות אינו עדיין איסור הנאה וגם השכירות שמשכיר הבית על זמן מרובה חדש או יותר ומכ"ש למש"ל דזה לא מיקרי שוכר בית להכניס בו חמץ עכ"ל

ואמנם מה שהזכיר דמי שחושש להחמיר בשכירות בקנין אגב מצד משתכר באיה"ן יוכל להשאיל החדר להנכרי ולהקנות אגבו וכמ"ש המחצ"ה וכו' ודאי דמאן דעביד הכי מאן מירמי מידיה ולא מהדרינן עובדא אבל לא אדע אם הדבר כדאי דעכ"פ גם בשאלה נחתינן במחלוקת, וגם להש"ך בעצמו איכא מאן דפליג ועיין בהגהות הגר"ע איגר על ח"מ סי' ר"ב במ"ש הש"ך בס"ק ב', וכן מוכרח להדיא וכו' אין זה הוכחה גמורה די"ל דקושית הר"ש והרא"ש לפמ"ד בב"מ דבקנין חצר הקנה להם היה להם להשאיל מקומו, כ"כ הש"ר בפ"ז דדמאי על קו' תוס' וכ"ת דשדה בשאלה ומטלטלי בנתינה לא יקנה אגבה הניחא למ"ד מטלטלי אג"ק הקנה להם אבל לר"א ל"ש למימר הכי דקנה מטעם חצר עכ"ל. ועי"ש שהביא דהשמ"ק ב"ב מר"ב ד"ה ש"מ דהקנה בשם עליות דר"י וע"ע בשו"מ קמ"א ח"א סי' ר"ה שנשאל ג"כ במכירת חמץ בקנין אגב ע"י שכירות ושאלה ואולם בלא"ה לגבי שאלת מקום לנכרי דהוי כמתנה אתאן למחלוקת הי"מ בר"ן פ' השולח (אה"מ אם כונתו למ"ש הר"ן אההיא דכל המשחרר עבדו עובר בעשה לא מצאתי מחלוקת אם שייך כשעושה לטובת עצמו, וגם בב"י וכו' שרמז אין חולק בזה) אי שייך לא תחנם בכה"ג שעושה לטובת עצמו ועיין טו"א לחגיגה ומ"א סי' ץ' סק"ל, וכן הק' הב"י יו"ד סי' ר"ז ועיין בפרישה. (אמר המחבר עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הלמ"ד אות ץ'). ואמנם בקושית הבגדי"ש מב"ב מ"ד ב' הגם שמה שדחה כת"ר שיחיה מצד שהיכי שהמוכר יש לו קרקע י"ל דמהני שאלה באגב וזה צריך הכרע דהא בשכירות ודאי אין חילוק וכדמשמע בקידושין ובכ"מ ומה עדיפות בזה שהחפץ שלו שנותן בשאלה דלא בעינן רק שהקניה שמקנה יהיה בידו וגם חילוק השמ"ק לענין לטרוף ממשעבדי דלא מהני היכא דאקני ליה ניהליה אלא ע"מ להחזיר לו לאלתר אבל לענין שאלה אי מהני לענין קנית נכסים שאין להם אחריות מה סברא לחלק בזה לענין לטרוף ממשעבדי