שדי חמד דברי חכמים קפ

דלא ראה בגוף דברי הריב"ש וכו' עי"ש, וכן דעת רבני האחרונים דאסור באכילה עיין להרבנים מק"ח סוס"י תמ"ז וח"א כלל קכ"ג אות כ"ה וש"ע הרב מוהרש"ז בסי' תמ"ב ס"כ, וכן משמעות דברי הרבנים בשו"ת תפארת יוסף סוסי' כ"ב ושו"ת בית שלמה סי' ע"ח דף נ' ע"ב ובסי' ע"ט וכ"כ מפורש שם בסי' פ"ו דהעיקר בזה כהח"י דאסור באכילה דלא כהמג"א. וכ"כ בפירוש הרב שם אריה סי' ט' סוד"ה אמנם עי"ש. וכתב הרב זכור לאברהם ח"א ד' ק' ע"ב ע"ד הבאה"ט ס"ק מ"ו דכן פסק הא"ר דאסור באכילה דלא כהרב מג"א, גם הרב פר"ח סי' תמ"ב ס"א ד"ה ולענין הלכה וכו' פשיטא ליה דמ"ש מרן בסוס"י תמ"ז דחמ"ן שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הוא בדוקא הנאה ולא אכילה שכתב. וז"ל, וכן דעת המחבר שכתב בסס"י תמ"ו שחמץ נוקשה אסור באכילה אחר הפסח וכו' עי"ש. ואף שלא כתב מרן בפי' דאסור באכילה משמע ליה דבדוקא נקט אינו אסור בהנאה לומר דבאכילה מיהא אסור סימן קט (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ט' אות ב')

קט מכירת חמץ נראה דאם אין האיש בביתו יכול אדם אחר למכור את חמצו שלא מדעתו דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו ומסתמא ניחא ליה וכן תקנתי בעיר הזו בשנת התרל"א שבכלל החמץ של כל בני העיר שמוכרים ע"י ב"ד למכור גם חמצן של בני אדם המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום י"ד שחרית וידוע לנו שלא יחושו על חמץ שבביתם לבערו בזמן איסורו אף לא יחושו משום חמץ שעבר עליו הפסח לכן חישבנו זאת למיעוט תיפלה דבהא ודאי ניחא להו דלא למישבק היתירא וכו' ודבר זה קיימתי מסברא. שוב ראיתי להרב פתחי תשו' יו"ד סי' ש"ך סק"ה בשם הרב פ"מ ח"ב סוס"י נ"ב שכ"כ דאם מכר החמץ שלא מדעתו מהני דזכין לאדם וכו' וכן הדין בהפקעת קדושת הבכור ע"י מכירה לגוי עי"ש וכן מתבאר ביו"ד סי' שכ"ח ס"ג שכתב שם הרמ"א מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה כגון שהיתה העיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ והוא מתשובת התה"ד סי' קפ"ח עי"ש שמתבאר דכל שיש הפסד להבעל הבית אמרי' דמסתמא ניח"ל ובמערכת בכור בהמה סי' ג' אות י' רשמתי עוד לענין בכור שמועיל מכירה שלא מדעת בעלים בדבר שאין בגוף המכירה מצוה לומר דניחא ליה למיעבד מצוה בגופיה. ומכירת חמץ אינו מצוה דמדאורייתא ביטול. ומדרבנן ביעור. והמכירה היא לינצל מחיוב ביעור ואין במכירה עצמה שום מצוה ואין להם להקפיד גם מקום ללון אף אם היה מצוה שהרי הם עצמם אין יכולים לקיימה הנה כי כן כיון שידוע לנו בבירור גמור שאנשים הללו לא יחושו לבער חמצם כי יחוסו על ממונם מעל האיסור נכון הדבר למכור חמצם אף שלא בידיעתם ומוטב למכור חמצם שלא מדעתם ממה שלא ימכר כלל וכן מתנהגים פה מאז והלאה ומצאתי קרוב לנד"ד בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' תל"ו אות ד' במי שציוה לבדוק חדריו ולא ציוה לבטל כתב שטוב שיבטל ג"כ אע"פ שאין ביטולו מועיל כ"כ כיון שאין החמץ שלו ולא עשאו הבעה"ב שליח לכך מ"מ יש לחוש שמא ישכח בעה"ב לבטל וכו' ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל וראוי להזהירם על כך כדי לצאת ידי ספק ע"כ. הן אמת דמדבריו שם מתבאר דבנדו"ד לא מהני המכירה כלום דדוקא בציוה על הבדיקה דאיכא קצת גילוי דעת הוא דאמר דמהני קצת ומוטב וכו' משא"כ בנדו"ד דליכא שום גילוי דעת דניחא להו בהכי נראה דלדעתו לא מהני המכירה כלל. מ"מ מדברי הפוסקים שכתבו לענין הפקעת קדושת בכור דמהני אף בלא גילוי דעת כלל כמו שרשמתי במערכת בכור הנ"ל נראה ללמוד דה"ה או כ"ש גבי חמץ דמהני ושפיר יש לסמוך על דבריהם ולומר מוטב וכו' כנז"ל וע"ע בש"ע הנ"ל בסי' תמ"ג אות ח' דכיון שהגיע שעה חמישית שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למוכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת האבדה עכ"ל

איברא דלכאורה יש לפקפק דלפי מ"ש הרב תבואת שור דמכירת חמץ שלנו אינו אלא הערמה אלא דלפי שהיא אחר הביטול הוי הערמה בדרבנן ומהני א"כ באנשים הללו דקרוב לודאי דכשהם בכפרים או בדרך לא אסקי אדעתייהו כלל לבטל את חמצם הרי הם חייבים לבער מדאורייתא וא"כ צריך מכירה גמורה ומכירה שלנו שהיא רק דרך הערמה לא מהני כלל לדידהו א"כ איפה יאמר נא ישראל מה הואיל חכמים בתקנתו. אמנם באמת אף דכמה מרבנן בתראי נמשכו בזה אחר סברת התב"ש מ"מ הם רבים ג"כ החולקים עליו וסברי דמכירת חמץ שלנו היא מכירה גמורה ולא הערמה ומהני משום דאנן סהדי דגמר בלבו כדי שלא לעבור על בל יראה ושפיר מועיל לדעתם תקנה זו אף לאותם שלא בטלו חמצם כלל ושפיר נוכל לסמוך עליהם ונאמר מוטב וכו' ומצאתי בשו"ת שו"מ ח"ג סי' ר"ך (ד"ה והנה) שכתב נ"ל דבר חדש דלפי מ"ש התב"ש דמכירת חמץ הוי הערמה ובדרבנן שרי א"כ נפקד שמוכר חמץ המופקד צריך למוכרו מכירה גמורה ומכירה חלוטה כי שמא המפקיד לא בטל חמצו וחייב לבער מדאורייתא ולא מהני מכירה שהיא הערמה דלא כהמג"א תמ"ז סק"ד דאם יוכל למוכרו לנכרי שיודע שיחזיר לו אחה"פ אסור למוכרו מכירה חלוטה ע"כ ומשמע דלדעת כמה פוסקים דמכירת חמץ שלנו אינה הערמה מהני שפיר מכירת הנפקד אף אם המפקיד לא בטל חמצו. ועיין לקמן אות ט"ו דגם התב"ש לא החליט דהוי הערמה ושרבים תמהו עמ"ש בתחלה דהוי הערמה בדרבנן. ולמאי דאתאן עלה. הנה ראיתי להרב בגדי ישע סוס"י ד' בהמנהג שמוכרים החמץ ע"י הרשאה לבד (עיין לקמן אות ז' ממנהג זה) דמי שקונה חמץ אחר שחתם בהרשאה מחויב לעשות שליח להב"ד שנית על מה שקנה אח"כ. ואם לא בא האיש שנית (אף שאינו רשאי לעשות כן וכו') וידוע לב"ד שהוא טובתו שימכרו גם החמץ שהשיג אח"כ ודאי זכות הוא לו מה שימכרו ב"ד גם החמץ שהשיג אח"כ ומכירתם מכירה גמורה וכו' עי"ש אף שאין מדבריו ראיה גמורה לנדו"ד דשאני התם דגלי דעתיה במה שחתם הראשונה מ"מ סמך הוא לדברינו

אחר שנים רבות השגתי שו"ת נאות דשא וראיתי בסימן ל"ט שנשאל בנפקד שמכר חמץ של מפקיד שלא מדעת המפקיד והיה החמץ בהחדר שמכר לנכרי והמפקיד היה אנוס שמת לו מת בער"פ ולא עלה על דעתו מזה ולכן לא ציוה לו למוכרו כמו שציוה לו אשתקד וגם בשנה זו ציוה גם כן להנפקדים אחרים שנתראו לו ביום ע"פ ונודע זה בפסח והאריך בתשובתו דמצד קנין חצר אין היתר אך יש היתר מצד היות החמץ ברשות הנכרי והאריך דבכה"ג גם איסור דרבנן ליכא אליבא דכ"ע ושוב כתב דכ"ז הוא אם נאמר דמכירת הנפקד אינה כלום דלא דמי לשאר נפקד שאין המפקיד בעיר ומוטל עליו למוכרו משום השבת אבידה משא"כ כשהמפקיד בעיר (וצדד כמה צדדים בזה די"ל דגם כשהוא בעיר יש בו משום משיב אבידה וכן נראה הסכמת דעתו עי"ש) אך באמת י"ל דהמכירה שרירה וקיימת משום דזכין לאדם שלא בפניו כההיא דיו"ד סי' שכ"ח. ואף דגבי גט מומר לא סמכינן בזה הוא משום חומרת א"א וכו' ושוב כ' ועוד נ"ל דאם היה מוכרו מכירה גמורה בזה הוא דיש לפלפל אם המכר בטל דשמא אין הבעלים מסכימים במכר זה דאולי לדעתם שוה יותר אבל במכירה הנהוגה בינינו שאין מוכרה רק להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזירנו אין קפידה לבעלים כלל במכירה זו דאין שום נפקא מינה למי ימכור ובכמה ימכור ודאי י"ל דמהני שפיר מכירה זו אפי' בלי ידיעת הבעלים ואפילו באיש אחר שאינו נפקד כלל אם מכר יש מקום לצדד ולומד דמהני שפיר והוכיח סברא זו מגוף דברי התה"ד סימן קפ"ח ועוד כ' סברא לומר דמהני כיון דבסוף כשידע בעל החמץ שמכרו הנפקד מסכים למעשיו הוי מכירה למפרע ומסיק דבעובדא זו דהחמץ מונח ברשות הנמכר לנכרי והיה המפקיד אנוס והיה לו עוד חמץ ביד אחרים ונתראו עמו וציוה להם למכור רק לזה שלא נתראה עמו לא ציוה ושאשתקד ציוה לזה הנפקד למכור מותר החמץ באכילה ואם חסר אחת מאלו צריך המעיין לברר אם יועילו שאר ההיתרים אלו תוד"ק. והנה שני הטעמים מהם שייכי בנדו"ן (היינו (א) שאין המכר ממכר עולם כי אם להפקיע איסור חמץ (ב) שלבסוף יודעים ומסכימים והוי מכירה למפרע) ומצטרפים לטובה לדעת הפוסקים הנ"ל שכתבו בהפקעת