שדי חמד דברי חכמים קעט

דרבנן וכמ"ש הר"ן בפ' כ"ש דמהאי טעמא סגי בבטול ברוב דא"כ הכי נמי יש לומר בבטול איסור אלא דלפי מ"ש הרב פר"ח דנקיטינן בכל איסורין אף שאין להם עיקר מן התורה אסור לבטלן א"כ חמץ שיש לו עיקר מהת"ו אף שהוא מחמת קנס י"ל דלא גרע מאיסורין שיש להם עיקר מהת"ו

ולענין הלכה למעשה שאלתי במכתבי למופת דורנו הגאון המפורסם מר קשישא כקש"ת מוהר"ר יצחק אלחנן יצ"ו האבד"ק קאוונא כדת מה לעשות, ואלה דברי תשובתו במכתבו הטהור זמן נקט יום ב' י"ג מ"ח תרמ"א כבוד ידיד ה' וידיד בית ישראל וכו' שליט"א, וישיג רוב ברכות וכל טוב סלה אח"ד שה"ט. מכתבו היקר הגיעני במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד אשה א' ששכחה למכור קוה"פ לביבות שקורין פרפי"ל כי לא היתה בביתה ואחר הפסח נזכרה והוי הפ"מ והאריך כת"ר בזה בדברים נכונים והנני להשיב כי לפי המבואר בסי' תמ"ז סי"ב חמץ נוקשה אינו אסור אחר הפסח שהרי לא עבר בבל יראה, א"כ הה"ד מי פירות עם מים דקי"ל דהוי חמץ נוקשה כמש"כ התוס' בפסחים דף ל"ה ובהרא"ש שם, וכ"כ הטור בסי' תס"ב, א"כ כיון דלא עבר ע"ז בבל יראה אין לאסור לאחר הפסח. ומ"ש כת"ר לחלק דלא אמרו כן אלא בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה אבל מי פירות עם מים שראוים לאכילה דינם ככל חמץ שעבר עליו הפסח. הנה לדעתי אינו כן שהרי בתשו' הריב"ש סימן ג' כ' להדיא דחמ"ן אינו נאסר אחה"פ וחושב שם מיני נוקשה אותם שא"ר לאכילה או שאינו עדין חמץ גמור וכו', וכן נמי עיסה שנילושה במים ומ"פ מעורבין וכו' ואינו חמץ גמור אלא נוקשה וכו' עכ"ל ריב"ש, הרי בהדיא דגם מ"פ ע"מ כיון דהוי נוקשה לא נאסר אחה"פ וע"כ תורת אמת בפיו של הפרי מגדים בפתי' להלכות פסח בחלק השני בפ"ב אות ו' שכתב דג' מיני נוקשה הם ומונה שם מ"פ ע"מ דדינם ככל נוקשה גם לאחר הפסח ועי"ש אות ז'. וכ"כ בתשו' פנ"י סימן ט"ו דמ"פ ע"מ מיקרי נוקשה לענין עעה"פ. וכן ראיתי במשניות תפארת ישראל בסוף סדר מועד בדיני חמץ ונוקשה שכ' ג"כ דמ"פ ע"מ מותרין אחה"פ יעי"ש. ואין לנו להאריך בדברי האחרונים דהלא כבר מבואר ומפורש כן בדברי הריב"ש שהוא מהראשונים, וע"כ העיקר כן לדינא. וראיתי בס' מקור חיים להגאון מליסא זצ"ל לא"ח סי' תס"ב אות א' בסופו שמחלק בין נוקשה שאינו ראוי לאכילה לחמץ נוקשה שראוי לאכילה כמו מ"פ ע"מ עי"ש. אך זהו התם גבי מ"ש הנו"ב סי' כ"ב לענין אי סגי בתערובת ס' או אף במשהו אוסר, ועיין מזה בנו"ב סי' כ"ה ובמק"ח סוס"י תס"ב ובנו"ב מה"ת סי' נ"ד ויש להאריך הרבה בדבריהם ואכ"מ. אך לענין חמץ נוקשה שעעה"פ ברור לדעתי לדינא דאין לחלק ביניהם וכדברי הריב"ש, דכיון דלא עבר על ב"י לא נאסר לאחה"פ, ולשיטת המ"א מותר אף באכילה כל חמ"ן לאחר הפסח, ולשיטת הח"י אסור באכילה ומותר בהנאה ועכ"פ מותר לערבו ברוב היתר לכ"ע כיון דלפי המבואר בש"ס קנסא קניס ר"ש הואיל ועבר בב"י א"כ בחמץ מי פירות ע"מ דלא עבר בב"י אינו נאסר א"כ מה שהחמירו לאוסרו באכילה אין לו מקור מהש"ס רק מצד חומרא שהחמירו הפוסקים, א"כ באיסור קל כזה שפיר יש לדמותו לתרומת חו"ל וחלת חו"ל דמבטל ברוב לכתחלה בפרט דשי' המג"א להתירו באכילה. לכן דעתי מסכמת לבטלו ברוב היתר ואז מותר באכילה, יותר אין לי כח להאריך. והנני לברכו ברוב חו"ש והצלחתו בתורה ובעבודת ה' ובהצלחה זמניות, כנפשו ונפש ידידו המברכו ברוב חו"ש. יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק קאוונא

ואפריון נמטייה דאייתי מתניתא בידיה שמפורש בתשו' הריב"ש דגם חמץ נוקשה דמי פירות עם מים שעבר עה"פ מותר, כי שו"ת הריב"ש אין מצוי אצלי ורק ראיתי קיצור דבריו שהביא מרן בב"י בסוס"י תמ"ז ודברי הרב מג"א (שכתב דנקט הנאה משום דחמץ נוקשה אין ראוי לאכילה) סבוני גם סבבוני להבין דבחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה מיירי דאי במי פירות עם מים הא חזו לאכילה. ואהימנותיה דמני"ר סמיכנא שכ"כ גם הרב פרמ"ג (הפרמ"ג שבידי הוא אשר נדפס עם המגיני ארץ בזיטאמיר שנת התרכ"ה והושמטו הפתיחות אשר בתחלת הס' פרמ"ג כאשר הודעתי במ"א (עיין אור לי סי' נ"א), אלא שיש לי מקום עיון קצת שראיתי עתה להרב פרמ"ג בהקדמה לסי' תס"ז שכתב דנוקשה דמי פירות עם מים וניכר בהם החימוץ יש לומר דאף למ"ד דחשיב נוקשה הוי מן התורה, ומ"מ אפשר בל יראה ליכא בזה, ונפ"מ לעבר הפסח עליו, עיין סס"י תמ"ז עכ"ל. דנראה מזה דלא בכל מי פירות עם מים סובר דהוי חמץ נוקשה ומותר אחר הפסח אלא דוקא במ"פ עם מים שלא ניכר בהם חימוץ אבל אם ניכר בהם חימוץ רפיא בידיה אם מותרים אחר הפסח). ובדברי התפארת ישראל (בתפ"י שבידי הם בקונטריס קופת הרוכלין אחר כלכלת שבת אשר לא אסיקנא אדעתאי לעיין שם והגאון עליון יצ"ו כל רז לא אנוס ליה) מפורש דמי פירות עם מים דהוי חמ"ן מותר אחר הפסח כאשר העיד בגדלו הגאון פחד יצחק נר"ו, וא"כ פשוט דהלכה והן מורין כן דגם חמ"ן דמי פירות עם מים שעבר עליו הפסח מותר. ומה שדקדקתי מדברי רבנן קדישי שהבאתי בתשובתי דסברי לחלק בין חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה למ"פ עם מים אינו מוכרח והטוב אשר דבר הגאון יחיה, כי אחרי אשר מפורש כן בדברי הריב"ש אין להרהר עוד בדבר. ומה שדקדקתי מדברי הרב שו"מ בתניינא ח"ג סי' פ"ג יש לדחות דאין כוונתו לחלק כמו שהבנתי בדעתו, אלא עיקר חילוקו הוא בין הגיע לכלל חמץ גמור ונתקלקל דזה לא חשיב חמץ נוקשה להיכא דלא הגיע לכלל חמץ גמור דזה הוי חמץ נוקשה ומי פירות עם מים אף דראוי לאכילה מ"מ לא הגיעו לכלל חמץ גמור וחשיבי חמץ נוקשה. ומה שהביא בשו"מ הנ"ל דברי הרב שער המלך. ונראה דנקיט נמי הכי דמי פירות עם מים כיון שנותן טעם כראוי אעפ"י שאינו חמץ גמור אפשר שהוא מן התורה מ"מ אין מזה הכרח שיהא אסור אם עבר עליו הפסח, וכמ"ש הגאון יחי' לדברי הרב מק"ח כנז"ל. אמנם תמיה לי על הגאון יצ"ו דאחז צדיק פלך השתיקה ולא באר לנו מה שהערותי בתשובתי די"ל דאף דגם חמץ נוקשה דמי פירות עם מים הדין נותן שמותר בעבר עה"פ מ"מ הלביבות הללו מסתמא נעשה מקמח לתות שכל האשכנזים שבמקומות אלו אוכלים קמח הנקרא כורפיצני כידוע לכל והרי הקמח עצמו קודם הלישה הוא חמץ גמור שהרי הוא בא מחטים שלותתים אותם. ואם הגאון יצ"ו ס"ל דקמח מחטים לתותים לא חשיב חמץ גמור אלא ספק חמץ היה לו לבאר זאת. ועכ"פ במי פירות עם מים בעלמא בקמח שלא לתתו החטים ודאי אית לן למינקט דמותר אחר הפסח. אחר זמן השגתי שו"ת בית שלמה שנדפס מקרוב. וראיתי להרב בסי' ע"ט שכתב דאף דהנו"ב בסי' כ"א וכ"ב, והאחרונים בסי' תס"ב כתבו דמי פירות עם מים הוי דאוריתא אף דשאר חמץ נוקשה הוא מדרבנן הנה דברי התוס' במנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין מחמצין הוא נגד דעת האחרונים. אמנם אפשר לדברי האחרונים דוקא לענין אכילה, אבל לענין ביעור הוא, רק מדרבנן ובנוקשא דרבנן מותר אחר הפסח וכו' עי"ש. ומצאנו רב תנא דמסייע לרב יצחק מני"ר הגאון עליון למעלה יצ"ו

ובעיקר דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, דקי"ל בסס"י תמ"ז דמותר בהנאה נחלקו הפוסקים אם מותר באכילה ג"כ, דלהרב מג"א שם מותר גם באכילה. והרב חק יעקב שם השיגו דלא עיין במקור הדין בדברי הריב"ש סי' ג' דאסור באכילה והרב בית מאיר כ' דאף שכ"כ בפי' בהריב"ש, מ"מ צע"ג מנ"ל פשרה זו וכן הקשה הטור בסי' תמ"ח ע"ד הרב העיטור, ולכן המג"א פי' דבריו להר"ן ר"פ א"ע וחולק בזה אהריב"ש ע"כ ואינו נח לי, דאם באמת המג"א ראה דברי הריב"ש שכ' דאסור באכי' אלא שהוא חולק עליו הול"ל. ולי נראה וכו' והוה משמע שפיר כונתו דהריב"ש הביא בשם הר"ן ר"פ א"ע דמותר בהנאה ומשמע ליה דר"ל דבאכילה אסור. והמג"א חולק וס"ל דלהר"ן מותר גם באכילה, ונקט הנאה משום דלא חזי. לכן נראה ודאי דהמג"א לא ראה בגוף דברי הריב"ש (אף שאין הכרח כ"כ מדיקדוק לשון ונ"ל וכו', כמו שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ט"ז אות כ'). והרב דברי מנחם בהגב"י אות כ"ח כתב בשם אחד קדוש בכת"י שע"ד מרן הב"י שהביא בשם הריב"ש דמותר בהנאה כ' דל"ד בהנאה דה"ה דבאכילה נמי שרי דאין חילוק בין הנאה לאכילה דאם עבר אסור בהנאה ואם לא עבר מותר גם באכילה כעין מ"ש הטור ע"ד הרב העיטור וכו' וכ' בדברי מנחם