שדי חמד דברי חכמים קעח

נוקשה שעבר עה"פ מותר אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה ובחמץ נוקשה כזה הוא דנחלקו דלהמג"א מותר גם באכילה, ולהרב חק יעקב אסור באכילה שהרי עמ"ש מרן דחמץ נוקשה אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחה"פ כתב המג"א. ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עכ"ד. והרב חק יעקב השיגו דבתשו' הריב"ש כתוב מפורש דאסור באכילה ומדלא השיב עמ"ש המג"א דנקט הנאה משום דנוקשה לא חזי לאכילה דליתא דהרי בתשו' הריב"ש כתוב מפורש דין זה גם בחמץ נוקשה דראוי לאכילה או שכתוב סתם חמץ נוקשה ומשמע גם חמ"ן הראוי לאכילה משמע דמודי ליה מיהא דמצינן לפרש דברי הריב"ש בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה, וא"כ י"ל דכל עיקר דין זה אינו אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה, אבל חמ"ן שראוי לאכילה גם הריב"ש מודה דאסור כשעבר עליו הפסח. וכן מתבאר מדברי הרב מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ב ס"ב שכתב אין אסור מן התורה אלא חמץ גמור שראוי לאכילה אבל עיסה וכו' וכן בצק שסופרים מדבקים ניירותיהן שאינו ראוי לאכילה כשיאפו אותו וכן כל כיוצא בזה נקרא חמץ נוקשה ומותר מן התורה לאוכלו בפסח אבל חכמים אסרוהו בהנאה והצריכו ג"כ לבערו בע"פ גזרה שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח שע"י הדחק ראוי לאכילה ואם שכח ולא ביערו ועבר עליו הפסח מותר בהנאה כיון שלא עבר עליו איסור של תורה לא קנסוהו חכמים עכ"ל. הרי שלא כתב דין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח דמותר בהנאה אלא בחמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י הדחק משמע דחמץ נוקשה דמי פירות עם מים דראוי לאכילה גם שלא ע"י הדחק שהרי לכך הוא עשוי ומתוקן יש לו דין חמץ שעבר עליו הפסח ואסור. וגם לפי מ"ש בטעם דין זה (דחמ"ן שעבר עה"פ מותר בהנאה) דכיון שלא עבר עליו איסור תורה לא קנסוהו חכמים מתבאר ג"כ דחמ"ן דמ"פ עם מים שעבר עליו הפסח אסור לפי מה שהאריך הרב שער המלך בהלכות חמץ פ"ד הלכה ח' להוכיח לדעת כמה גדולים שהזכיר שם דיש שני מיני חמץ נוקשה. האחד הוא שאינו ראוי לאכילה כזומן של צבעים וכו' והוא אינו אסור אלא מדרבנן והשני הוא חמ"ן דמי פירות עם מים דראוי הוא לאכילה אלא שאין עיסתו יפה כעיסה שנילושה במים לבד עי"ש. וא"כ י"ל דלענין חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח שכתב הריב"ש דמותר לא אמר אלא בח"ן דמין הראשון שאינו ראוי לאכילה כלל. גם בש"ע הנ"ל בסי' תנ"ט סי"ג ביאר דחמץ נוקשה שאיסורו באכילה ובהנאה רק מדרבנן הוא חמ"ן שאינו ראוי לאכילה עי"ש. ומדברי הרב שו"מ במהדורא תניינא ח"ג סי' פ"ג משמע ג"כ דהא דחמ"ן שעבר עליו הפסח מותר אינו אלא כשאינו ראוי לאכילה והוא ששם הביא מ"ש הרב שערי תשובה בסי' תמ"ב אות ג' שמאל"ץ שנתקלקל עד שאינו ראוי לאכילת אדם הוי חמץ נוקשה וכ"כ שם בסי' תמ"ח אות ב' דבכה"ג אם עבר עליו הפסח מותר. וכתב ע"ז. וז"ל, הדבר תמוה דע"כ לא אמרי' דחמ"ן מותר אחר הפסח רק במה שלא נעשה חמץ ולא הגיע לכלל חמץ גמור והוא רע לאכילת אדם אבל במאל"ץ שנעשה משעורים שרוים כיון שעיקרו נעשה לכך וכו' אף שנתקלקל ואינו ראוי לאכילת אדם מ"מ ראוי לחמם בו וכו' עי"ש. משמע מדבריו דאין לנו היתר בחמץ נוקשה שעבר עה"פ אלא בחמ"ן שאינו ראוי לאכילת אדם גם שם בח"ד סי' י' (בד"ה אמנם איזה אנשים) הביא מ"ש הרב שער המלך דאף דנוקשה אינו אלא מדרבנן מ"מ במי פירות עם מים אפשר שהוא מן התורה כיון שנותן טעם כראוי אף שאינו חמץ גמור וכו' עי"ש. ומעתה בלביבות אלו שבנדו"ד וכן בכל מיני מי פירות עם מים דאינם רע לאכילת אדם ואדעתא דהכי עבדי להו יש לומר דאם עבר עליהם הפסח אסורים

ועוד נראה דיש לאסור הלביבות שבנדו"ד משום דאף אם נאמר דגם בחמץ נוקשה דמי פירות עם מים שראוי לאכילה הדין כן דאם עבר עליו הפסח מותר (וכן הערני ידידי הרב השואל נ"י במכתבו השני שנעלם ממני מ"ש הרב שערי תשובה רס"י תמ"ב בשם הרב פנ"י בסי' ט"ו דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ומותר להשהותו והאמת אתו שנעלם ממני דברי הפנ"י הנ"ל דלפי זה ודאי דמ"פ עם מים שעבר עה"פ מותרים דכיון דמותר להשהותם ודאי דמותרים אחר הפסח דאי לא מאי אהני ליה. אמנם לענ"ד צ"ע לפי מה שכתבתי דמוכח מדברי רבני האחרונים הנז"ל דרק בחמ"ן שאינו ראוי לאכילה הוא דאמר הריב"ש דאם עבר הפסח מותר), מ"מ בנדו"ד יש חשש מצד אחר דנהי דעל הלישה י"ל דהוי רק חמץ נוקשה משום דהוו מ"פ עם מים הנה הקמח עצמו שהוא לתות כמו שהוא המנהג בכל המקומות אלו שהאשכנזים קונים קמח לתות מן השוק כבר הוא בעצמו חמץ מחמת הלתיתה ועיין במג"א סי' תנ"ג סק"ח דהקמח סולת בזה"ז שרוחצים החטים וכו' הוי חמץ גמור וכו', וא"כ מה יועיל מה שנעשה אח"כ מי פירות עם מים בעת הלישה. הרי כבר נאסרו קודם הלישה והוו חמץ גמור שעבר עליו הפסח כמשמעות דברי המג"א הנ"ל (ומלבד שמצד הסברא הדבר פשוט מאד כן מתבאר גם ממה שהשיב הרב שע"ת בריש סי' תמ"ב על דברי הרב פנ"י על בלילות מסוקאר עי"ש). אלא דדבר זה אינו ברור אצלי כעת אם קמח הנלתת חשיב חמץ גמור, ואיה"ש אשנה פרק זה ואבאר במקום אחר בפרט זה בס"ד, (עיין לקמן בסי' זה אות כ"ט)

והיתר הרביעי עפ"י סברת הרשב"ץ וכו' ושכחה ואונס בחדא מחתא וכו' הנה מלבד שאינו פשוט ללמוד קולא מאונס לשוכח דיש הרבה פוסקים סוברים דשוכח לא הוי כאנוס ואת פושעים נמנה כידוע, (עיין במה שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת השי"ן אות כ"ב) והרמב"ם דמחתינהו בחדא מחתא הוא להחמיר לומר שאפילו באונס קנסו. זאת, ועוד נראה דלמעשה אין לנו להשען על סברת הרשב"ץ דסברת הרשב"ץ בזה רבני האחרונים נדחה קרו לה אפקוה מבי מדרשא ושרים רבים אשר היו תמהים על הרשב"ץ מה ראה על ככה לחלוק על הרמב"ם כמבואר בדברי האחרונים החונים על הש"ע סי' חת"ם ובכמה תשובות. ויעויין בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' צ"ג וח"ב סי' מ"א ומבואר בדבריו דגם בביטל ונאנס ס"ל דקנסו אחר הפסח (לעיל בסי' זה אות ו' הבאתי דיש מתירים בזה ונהי דהסומך עליהם להתיר בהנאה אין מוחים בידו. מ"מ אין בידינו לעשות מעשה כן אפי' בביטל וכ"ש אם לא ביטל דבזה גם להרשב"ץ נראה דלא מהני) וכ"ש כשאינו ע"י אונס גמור אלא ע"י שכחה דגרע מאונס כאמור

ומ"ש להקל שתערב ברוב וכו' הנה כבר אסיק הפר"ח סי' צ"ט ס"ו דנקיטינן בכל איסורין דרבנן דאסור לבטלם ע"י עירוב לערב בידים כדי לבטל אף באיסור שאין לו עיקר מהת"ו, ולענין חמץ שעבר עה"פ כתב כן מפורש ה"ג רש"ז מלאדי בש"ע שלו סי' תמ"ז אות ס"א. ועיין שואל ומשיב ח"א סי' ע"ז וסי' פ"ד וצ"ה דנקיטינן הכי בחמץ שעעה"פ ולא התיר לערב בנדונו אלא מטעם דכיון דהבעלים חזרו לתקן הדבר אלא שלא הועיל מעשיהם וכו' עי"ש ובסי' רי"ד. ועיין מה שרשמתי בענין זה בקונטריס הכללים במערכת האל"ף אות מ"ח ושם כתבתי דיש חילוק בין שאר איסור לאיסורי הנאה. ומה שנמצא באיזה תשובות להתיר לערב ברוב הא ודאי לא אמרו כן אלא לסניף בעלמא בדבר שלפי הנדון יש צדדים להתיר בלא זה ועושים זה סניף (וכן הוא בתו' הרדב"ז הבאתי בקונטריס הכללים שם אחר שכתב טעמים להתיר בנדונו כתב ותו כיון דאחר זמנו מדרבנן הוא מבטלין כקל שבאיסורין כתרומת חו"ל וכו' והתרתי לערבו וכו' עי"ש), ובכל זאת מי שרוצה לסמוך בהפ"מ על הסוברים דמותר לערב איסור דרבנן לבטלו אפשר שאין מוחין בידו. אלה דברי תשובתי בענין זה אשר כתבתי בקונטריסי. ולידידי הרב הנ"ל נ"י קצרתי באיזה דברים מפני שקשה עלי לכתוב בכתב רש"י שאיני רגיל בו וחזר וכתב לי עוד שתי פעמים באריכות אך מפני שאיחר תשובתו עידן ועידנים וכבר נעתקתי ללימודים אחרים לא יכלתי לעיין היטב בדבריו רק כחותה על הגחלים דין גרמא די עציראה מלעיין ולהשיב עוד לעשות רצונו אשר חפצתי. ובאמת שיש מקום לומר דאף למאי דקי"ל דאפי' איסורין דרבנן אסור לבטלם ע"י עירוב לערב בידים, מ"מ בחמץ שע"ע הפסח למאי דקי"ל כרבי שמעון דאינו אלא משום קנס יהא מותר לבטל כדאשכחן דוגמא לדבר בדין הגעלה לכלי חרס דאע"ג דלא מהני באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מהת"ו דדוקא בבישולי נכרים שאין לאיסורו עיקר הוא דמהני הגעלה ג"פ כמ"ש ביו"ד סוס"י קי"ג במה שהבאתי בקונטרים זה במער' הה"א אות י"ט. בכל זאת בחמץ לאחר הפסח מהני וכתב הרב ערך השלחן בסי' תמ"ז אות ו' הטעם כיון דאינו אלא קנסא נהגינן ביה כקל שבאיסורין