שדי חמד דברי חכמים קעז

גם מאי דפשיט"ל למר דחיוב ביעור על כל אדם הוא גם אחה"פ כמו שמחוייבים בעליו. לרב פשיט"ל. לדידי מספק"ל ואין נראה כן מדברי החת"ס או"ח סוס"י ק"ה עי"ש. גם מ"ש מני"ר יצ"ו דאין להשיב מההיא דבא אחר ושרפו לאחר המועד וכו' דשאני התם וכו' ככתוב בדב"ק הנה לפי הנראה משמע למני"ר נר"ו דמ"ש חז"ל אומר לו הרי שלך לפניך הוא דוקא בבא להשיבו לאחה"פ וכפשטא דלישנא דמתני' אבל בפסח אינו יכול לקיים בו מצות השבה לומר לו הרי של"ל. אמנם אין דבר זה פשוט ובתשו' נו"ב מ"ק א"ח סי' כ' בד"ה ואמנם קשה עלי וכו' כ' מפורש דבפסח נמי יכול לומר לו הש"ל כמו שאומרים בכל איסורי הנאה דאורייתא. ובחק יעקב סי' תמ"ג בתשו' שבסק"ו כ' דבפסח דהכל מצווים עליו לבערו אינו יכול לומר לו הש"ל. ובשו"ת מים חיים רפפורט סי' ה' כ' בשם קצה"ח סימן שס"ג שהשיג על הח"י בזה ואמצ"א לראות ד"ק והמ"ח עצמו לחלק יצא בין תבעו בתוך הפסח ללא תבעו דאם תבעו יכול לומר לו הרי ש"ל יעי"ש ויעויין בנו"ב מה"ת או"ח סי' ס"ה בדברי המשיג אות ט' ובדברי המחבר אות ט' ועיין לעיל סי' אות י"ב מה שרשמתי עוד בזה: סימן קח (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' ח' אות כ"ז)

קח נשאלתי באשה שלא היתה בביתה כמה חדשים קודם הפסח, ובשובה אל ביתה אחר הפסח מצאה בביתה הלביבות שקורין פרפי"ל ושכחה למוכרם קודם הפסח ויש הפ"מ. וכתב הרב השואל (אחד מידידי נפשי הלא הוא המאור הגדול הרב המפורסם לשם טוב ותהלה, אבד"ק פערקוף וכעת בקאחווקא) מוהר"ר חיים ליב נ"י), וז"ל, רצוני לחפש צדדי היתר היינו. א) יען שנילושו הפרפי"ל במי בצים ועירבה בהם מעט מים ואין ידוע שיעור מיעוט המים אף דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ. והרא"ש כ' דקיטוף שרי וכו', משמע דמעט מים למ"פ אין מחמיצין. והמג"א תס"ב סק"א נשאר בצ"ע בנפל מעט מים, ואף שאין בידינו לשער שיעור מיעוט המים להמקלים נגד המיעוט שעירבה האשה להמ"פ אולי לקרותו כספק חמץ שעעה"פ ויש להקל בהפ"מ אף באכילה כמ"ש בש"ע הג' מוהרש"ז מלאדי. ב) אולי נצרף להיתר דעות פוסקים ראשונים להקל במי פירות עם מים (אף דלא קי"ל להלכה) כמ"ש הרא"ש וכו'. ובקרבן נתנאל פי' כ"ש אות פ"א כתב אפ"ל דהרי"ף דקדק וכו'. ג) לצרף מה שכתבו התוס' פסחים ל"ה ד"ה מי פירות בשם ר"ת דמ"פ עם מים מיקרי חמץ נוקשה וכ"כ (פי' תס"ב) בטור וא"כ מותר אם עבר עליו הפסח, ולהמג"א תמ"ז ס"ק מ"ו מותר אף באכילה. ד) אולי נצרף מ"ש השע"ת מתשב"ץ דאם הניח באונס לא קנסו ושכחה ואונס בחדא מחתא מחתינהו הרמב"ם. ואחרי כל אלה אפשר להקל לערבם ברוב פרפי"ל אחרים ובנתערבו מותר לדעת הפוס' זולת הטור דמחמיר בס'. והח"י הכריע ברוב, וכן הסכים בש"ע הג' מוהרש"ז. ובנד"ד אחרי כל צדדי היתר כנ"ל אולי נסמוך ע"ד המיקלים שהובא בפר"ח יו"ד צ"ט לערב לכתחלה באיסור דרבנן. ובשע"ת הובא מכמה שו"ת בחמץ שעעה"פ להתיר לערב לכתחלה ברוב, אבקש לחוות דעתו וכו', ע"כ דברי הרב השואל נ"י, והנה עם כי לענין דינא הלכה למעשה אין רצוני לסמוך על דעתי לא לאיסור ולא להיתר ואתייעץ בזה איה"ש עם רבני גאוני דורינו יצ"ו. לפטרו בלא כלום אי אפשר איידי דחביבותיה גבן אכתוב מה שיש להעיר ולהשיב על צדדי ההיתר שהזכיר, אשר לדעתי נרפים הם

וזאת תשובתי על ההיתר הראשון. הנה הרב מג"א שם בסק"ג פשיטא ליה דמעט מים שנפלו למי פירות אסור ואסתירת דברי המג"א נאמרו כמה ישובים. הרב א"ר הביא דבריו הרב מאמר מרדכי בסק"ה כתב דיש לחלק בין נתערב אחר הלישה לנתערב בשעת לישה דכשנתערב בשעת לישה אף כל דהו הוי מ"פ וממהר להחמיץ (והסכימו לחילוק זה הרבנים מקור חיים סי' תס"ג ובית מאיר בסוף תס"ג). והרב מחצית השקל כתב דלא נסתפק המג"א אלא במיעוט מ"פ למים אבל מיעוט מים למ"פ פשיטא ליה לאסור. וכן מתבאר דעת הרב מוהרש"ז בש"ע שלו למתבונן בד"ק שבסי' תס"ב אות ג' כתב דמים כל שהוא ממהרים להחמיץ. ואילו באות ד' כתב דמים במ"פ שרי לפי שהוא מועט עי"ש. ובמקום אחר כתבתי שכן דעת כמה מרבנן בתראי (עיין לקמן סי' י"ג אות י'). ובנדו"ד בין למר ובין למר חשיב מ"פ עם מים כיון שהוא מים לתוך מי פירות והוא בשעת לישה. ותו דאף אי נימא דמשום שהוא מעט מים לא חשיב מ"פ עם מים, מ"מ בנדו"ד נראה דאסור, דנהי דלא חשיב מ"פ עם מים לומר דממהר להחמיץ עד דלא סגי להו שימור. מ"מ שימור מיהא בעי כשאר עיסה שנילושה במים לבד יעויין בח"י סי' תס"ב סק"ו וס"ק י"ב. ומדוקדק כן בדברי מוהרש"א בפסחים דף ל"ח אההיא דרביעית היא ומתחלקת לכמה חלות שהבאתי בסי' י"ג שם) שכתב דמעט מ"פ למים אינו ממהר להחמיץ יותר מאילו היה הכל מים. משמע דמחמיץ, מיהא כאילו היה הכל מים. ועיין במאמר הנ"ל. וא"כ בנדון דידן דהלביבות נעשו לצורך שאר ימות השנה ובודאי לא נזהרו בשמירתם לא חשיב ספק חמץ אלא ודאי חמץ שעבר עליו הפסח הוא. וכל זה הוא באם ידוע שהיה ששים במי הבצים נגד המים שאם אין ששים במי בצים נגד המים לא חשיב מעט מים, עיין בפרמ"ג בא"א רס"י תס"ב ובח"י סי' תס"ז ס"ק י"ז. (וכן מתבאר מדברי הרב רמ"ץ בסי' ל"ה אות ה', ועיין לקמן בסי' י"ג אות י' ד"ה ודע). וממילא גם צד היתר השני ע"פ סברת הרי"ף דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ וכו' ליתי' בנדו"ד משום דאף להרי"ף (וכן הוא דעת הרמב"ם כמ"ש מרן הב"י והרב נהר שלום סי' תס"ב אות ב'), אין הכונה דאין מחמיץ כלל אלא ר"ל שאינו מחמיץ יותר מעיסה שנילושה במים לבד ועיין בב"י וב"ח ובנה"ש שם)

הן אמת דהרב פני יהושע בח"ב בא"ח סי' י"ב ד"ה ועל וכו' כתב דהג"א פ"ב דע"ז אפשר דס"ל כדעת הרי"ף שהביאו הטור בסי' תס"ב דמ"פ אפילו עם מים אין מחמיצין כלל ע"כ, ומשמע דמבין בדעת הרי"ף דאפילו שימור לא בעי כלל ודינו כמי פירות לחודייהו אך בדברי הרא"ש במתני' ר"פ אלו עוברין, מבואר בדעת הרי"ף בהפך, וז"ל, ומה שפסק רב אלפס דמ"פ אין מחמצין אפילו ע"י מים היינו לענין לישת העיסה דאינה ממהרת להחמיץ ויכול לשומרה מחימוץ כמו שאר עיסה אבל בכה"ג שנותנים שעורים בשכר או בחומץ להשהות בתוכו מחמצין אם יש בו מים עכ"ל. הרי מפורש דגם לדעת הרי"ף כששוהין באים לידי חימוץ. והרב קרבן נתנאל בפ' כ"ש סי' י"ג האריך בדברי הרא"ש שנראים כסותרים והמעיין בדב"ק יראה דטפי ניחא ליה לפרש דברי הרא"ש שם כפי מה שמתבאר מדבריו שבריש פרק אלו עוברין (עם כי גם בזה לא נתקררה דעתו) מלפרש דברי הרא"ש שם דמבין בדעת הרי"ף דאין מחמיצין כלל. עיי"ש בס"ק פ' גם הרב מוהראנ"ח בח"ב רס"י ע"ד כתב בפשיטות דמאי דס"ל להרי"ף דמי פירות עם מים אין מחמצין לאו למימרא דאין מחמצין כלל ולא בעי שימור אלא צריכים שימור ומהני להו שימור כשאר עיסה עי"ש. גם מדקדוק דברי הריב"א בסי' תס"ב נראה בעליל דמבין כן בדעת הרי"ף (כמו שהבינו מרן בב"י ורב"ח) שהרי כתב, וז"ל, ולרב אלפס אפילו במי פירות עם מים מותר ללוש מליל א' ואילך וכו' ור"י פי' דמ"פ בלא מים אין מחמצין כלל ומותר ללוש בהן מליל א' וכו' ע"כ. הנך רואה שדקדק לכתוב (כשהביא סברת הרי"א) במ"פ עם מים מותר ללוש, ולא כתב לישנא דאין מחמיצין כלל כמו שכתב כשהביא סברת ר"י גבי מ"פ בלא מים והיינו ודאי משום דס"ל דאף לדעת הרי"ף מ"פ עם מים מחמיצין הם אלא דסגי להו בשימור כמו עיסה דמים לחודייהו, וא"כ בלביבות אלו שנעשו לצורך ימות השנה דודאי שהו כמה וכמה בלי עסק כלל אין לי מי שיתירם כלל

ומ"ש בהיתר השלישי לפי שמי פירות עם מים הם חמ"ן וכו' וחמץ נוקשה שעבר עליו הפסח מותר, הנה הא דחמ"ן שעבר עה"פ מותר הוא לקוח מתשו' הריב"ש שהביא מרן בב"י סוף סי' תס"ז ועם שממ"ש בשמו מרן בב"י משמע שכתב כן דרך כלל על כל שהוא חמץ נוקשה אם עבר עליו הפסח מ"מ תמיה לי על הרב השואל נ"י שאחר שראה דברי הרב מג"א בס"ק מ"ו איך לא דקדק בדבריו דמתבאר דס"ל דעד כאן לא כתב הריב"ש דחמץ