שדי חמד דברי חכמים קעו

הרא"ה בשם רבו הרמב"ן דהחמץ אסור בהנאה וכן יש להורות עכ"ד נר"ו ואין דעתי העניה נוחה בישוב זה כלל דמלבד דאינו פשוט דקי"ל דספק חמץ שעעה"פ מותר באכילה ועיין מג"א סי' תמ"ט בשם הב"ח דאסור באכילה. ועוד אף לדעת רבנן בתראי דפליגי ע"ז וסברי דמותר באכילה ולפי מה שרשמתי בסי' זה אות ל' נראה שכן הוא הסכמת רוב האחרונים עי"ש מ"מ מאחר שדבר זה לא נמצא מפורש בדברי הראשונים שספק חמץ שעבר עה"פ מותר באכילה ובדברי הרמב"ם (לפי"ד העמודי אש דתלו דברי הרמב"ם בהא) מפורש דאסור באכילה מי יעצור כח לחלוק ע"ד רבינו הגדול בלתי שום ראיה וסעד ומופת חותך מהש"ס ומה גם דמצינו חבר להרמב"ם בזה הוא הראב"ן שכ' הפוסקים בשמו דס"ל דאסור באכילה ומותר בהנאה ולדידיה נמי צ"ל דכן הדין בכל ספק חמץ כמו שאנו אומרים בדעת הרמב"ם ובאמת כ"כ בשו"ת בית שלמה סי' ע"ח דף מ"ט רע"ד בטעם הראב"ן ואם גם הרמב"ם סובר כן ודאי אין בכח האחרונים לדחות דבריהם. ועכ"פ גם הוא נר"ו מודה דלא קי"ל כהנו"ב ואפריון נמטייה דהביא לנו דברי הריטב"א והרא"ה דמשמע דנקטי ג"כ כהרמב"ן ז"ל וס' חי' הריטב"א לפסחים אמצ"א לראות דב"ק)

ומ"מ לא אכחד מאדוני מני"ר שיחל"א כי בקונטרס הנ"ל כתבתי דאולי אפשר לעשות סניף להתיר להנגזל סברת הנו"ב ומה שצדד מרן מוהריט"א והוא עפ"י מה שמצאתי בס' צרור החיים דף נ"ט ע"א בשם רבינו מנוח מהלכות חמץ וז"ל ואיכא לעיוני בחמץ של ישראל שעעה"פ שאסור משום קנס, לישראל אחר שלא עבר עליו מהו, והביא ע"ז תשובת הרי"ף שמותר לאחר מיהו אית דמורו ביה לאיסורא ואיתלו דבריהם בההיא דחמצן של עוברי עבירה אחה"פ מותר מפני שמחליפים. דאי לישראל אחר שרי אמאי אצטריך לטעמא שמחליפים אלא ש"מ דאפילו לישראל אחר אסור עכ"ל נמלא דדעת הרי"ף דלא אסרו אלא להעובר ולא לאחרים. ובדברי מרן מוהריט"א שם מבואר דטפי מסתבר להתיר לנגזל מלהתיר לאחרים דלאחרים י"ל כיון דאין להם אלא מניעת הריוח קנסו רבנן וכו' משא"כ בנגזל י"ל דבמקום פסידא לא גזרו רבנן עי"ש וא"כ מאחר דמבואר בדברי הרי"ף דמותר לאחרים כ"ש די"ל לדידיה דמותר הוא להנגזל ולפי דעתו עכ"ל כמ"ש הג' נו"ב לסתור מה שנראה מבואר מכמה דוכתי דאסור לנגזל עי"ש באורך ונמצא לפי"ז דלהנו"ב יש לו רב תנא דמסייע ליה רבינו הרי"ף וגם לפי דעת הרב מוהר"ם מסארקסטא ז"ל שהביא בא"ז לב"ק דף צ"ח והזכירו מרן מוהריט"א שם בד"ה והנה הפ"ח וכו' דגם הגזלן אינו עובר אפ"ל דלדידיה ס"ל כיון שאין שום העברת לאו בחמץ זה לא קנסו וכיון שכן לא נפלאת היא לומר כסברת הנו"ב להתיר להנגזל מיהא ואולי אפשר לעשות מזה סניף להתיר וצ"ע. אגב ארחין אודיע למני"ר נר"ו כי בקונטריסי הנ"ל אות י"ז אני מסלסל בצערי כי לא בינת אדם לי להבין במאי מיירו הרי"ף והאית דמורו וכו' אי כונת הרי"ף להתיר לאחרים היינו למכור או ליתן לאחרים הא ודאי כמו זר נחשב שהרי א"כ נמצא בעל החמץ נהנה מחמץ זה. ואם נאמר דלא אמר הרי"ף דמותר לאחרים אלא כשאחרים נהנים ממנו שלא בידיעת הבעלים היינו שהבעלים הפקירוהו והשליכוהו לחוץ ובאו אחרים וזכו מההפקר א"כ מאי מייתו האית דאמרי מההיא דחמצן של עו"ע דהתם באים לקנות מהעו"ע אהכי צריכנא לטעמא דמחליפין סו"ד לא יכולתי להבין דב"ק בלא ימנע וצע"ר לי. שוב הבאתי בקונטריסי מה שהקשה הרב השואל בשו"ת חת"ס סי' קכ"ד מהתוספתא דפ"ב דפסחים (שהביא מני"ר יצ"ו) ומה שתירץ המחבר וכתבתי דלפי מה שנראה מדברי תשו' הרי"ף דהיכא דאחרים זוכים מעצמם מיהא שרי אין תי' הג' חת"ס עולה יפה. והבאתי שו"ת כתב סופר סי' פ"א שנסתפק בזה ולא זכר דברי מר אביו בתשובה הנ"ל ושבסי' פ"ב תירץ להקושיא מהתוספתא דהוה אמינא דוקא באכילה הוא דאסור ולא בהנאה. והבאתי מ"ש בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ב סוף סי' ס"ו וכתבתי דאין דבריו נוחים לענ"ד אלו תורף דברי קונטריסי שם אבקשה את שהאהבה נפשי ליעיין מני"ר בהאי מילתא ויאיר עינינו ברוחב שכלו ולחסד רב יחשב

(ד) גם מ"ש מני"ר נ"י לפקפק ע"ד הנו"ב דס"ל דהנגזל אינו עובר לפי שאינו ברשותו הא בלא"ה אינו ברשותו וכו' ככתוב בדב"ק במחכת"ה שותי' דמני"ר לא ידענא וליטעמיך תקשי ליה הא גופא קשיא על סברת הרשב"א והרמב"ן והר"ן דסברי מרנן דישראל המפקיד אצל חבירו וקבל הנפקד אחריות שאינו עובר המפקיד בב"י לפי שאינו ברשותו וכו' ותקשי ליה כי אינו ברשותו מאי הוי הא בלא"ה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו וכו' וכבר ביאר בנו"ב דאף לדעת הרמב"ם וקי"ל כן דעובר המפקיד אף שאינו ברשותו היינו משום דמושאיל מקום למפקיד והוי ביתו דמפקיד הא לא"ה אינו עובר ולדידהו נמי קשה קושית מני"ר יצ"ו אך באמת עמו הסליחה דלא דמו רשויות אהדדי דהראשונים הנ"ל שכתבו שאינו ברשותו כלומר שאינו בביתו ממש ודרשינן מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך כמבואר בדברי הרא"ש בפ"ק סי' ד' ובב"י סוס"י ת"מ. ודאמרי' חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו ברשותו הוא כונה אחרת שאף שאינו שלו עשאו הכתוב כאילו הוא שלו ולכן עובר עליו כיון שהוא בביתו ואין אחריותו על שום אדם משא"כ בגזול דהוא בבית הגזלן ועליו האחריות ואין שייך לומר דמשאיל מקום לנגזל פשיטא די"ל דאינו עובר בב"י. ומלבד אשר שרים רבים ונכבדים קיימי בשיטת הנו"ב כמו שרשמתי בקונטריסי הנ"ל בסי' ה' אות כ"ד הלא המה. הפר"ח בסי' תמ"ח ס"ג. ומרן מוהריט"א בפרק ה' דבכורות הנ"ל. ובס' אבני שהם בנימוקיו לסי' תמ"ח. ובשו"ת משנת ר"א ח"ב סי' י"ח. ובשו"ת בית שלמה סי' ס"ב. ובמקור חיים סי' תמ"ח סק"ט. ובשו"ת מ"ח ראפפורט סי' ה'. ובקהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' קל"ט. הרי מפורש יוצא כן בדברי רבינו רמב"ן בליקוטיו הנ"ל דהגזלן עובר ולא הנגזל ופשיטא ודאי דאין להרהר עוד אחר דברי הגאון נו"ב כי רוח ה' דבר בקדשו וזכה לדעת האשל הגדול הרמב"ן ומי יבא אחרי המלך איברא דמצאתי תנא דמסייע למני"ר שיחל"א מר ניהו הג' שואל ומשיב במהדורא ג' חלק שלישי סי' ל"א דדעתו לומר דגם הנגזל עובר בב"י ותורף דבריו הוא דמדמי למפקיד דאף דהנפקד קבל עליו אחריות עובר המפקיד והכא נמי אף דהגזלן חייב באחריות עובר הנגזל. ונרגש מדברי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל דאין הבעלים עוברים בב"י וכתב דהיינו דוקא כשבטלו החמץ וכו' יעי"ש ששינה ושילש דהדין אמת דהנגזל עובר ושבזה נסתר כל בנין הנו"ב וכו' והנה מ"ש דדמי לפקדון וכו' הוא תמוה דכבר דחו זה הגאונים נו"ב ומוהריט"א דשאני פקדון דהנפקד משאיל מקום להמפקיד והו"ל ביתו משא"כ בגזלן. והיותר תימה עליו דהוא עצמו במהדורא ב' ח"ב סי' ע"ז בד"ה אך וכו' כתב לחלק בנושאים עפ"י טעמו של הרא"ש. בנפקד דמשאיל מקום לנפקד ועם שי"ל דבריו מ"מ פשט דברי הרמב"ן מורים כדעת כל הרבנים הנ"ל דהנגזל אינו עובר בב"י ודברי מני"ר שיחל"א שגבו ממני

(ה) ודאייתי מתניתא בידיה תנא תוספאה תוספתא דרפ"ב דפסחים וביאר עליה הכהן (הגדול מני"ר יצ"ו) להוכיח דיש לבטל שתי הסברות מדין השנוי בתוספתא הנ"ל ככתוב בדב"ק הנה באמת כל מילי דמר טובים ונכוחים ומתוך מה שרשמתי למני"ר ישר יחזו פנימו כי תוספתא זו עמי היתה. אך אודיע למני"ר יצ"ו אשר בקונטריסי הנ"ל הבאתי באות כ"ב דברי הרב שלחן גבוה ברס"י תמ"ח שכ' דסברת הר"ב העיטור דחמץ של נכרי שעבר עה"פ אינו מותר באכילה אלא בהנאה נפק"ל מתוס' זו ומפרשה לענין הנאה עיש"ב ולכן לא אוכל לעשות יסוד מזה לסתור סברות הנ"ל עפי"ד התוס' דמיירי בחמצן של נכרי או בכותים אחר שגזרו עליהם לדעת הרב ש"ג הנ"ל ויתכן דגם הגדול והשו"מ בתשו' שבח"ד שהבאתי באות זה מפרשי הכי ואין לסברתם סתירה מזה דהא חמצו של נכרי דאסור באכילה לאו משום קנס הוא כמובן וידוע דבכמה מקומות מיחלפא שיטתי' דהג' שו"מ ולכן אף שממ"ש בח"ב סי' ס"ו מתבאר דלא ס"ל כהש"ג. אולי בח"ד הדר ביה. אך באמת אני עני כתבתי באות כ"ב הנ"ל דדברי הש"ג צ"ע דהדבר פשוט דברייתא זו נשנית קודם שגזרו על הכותים דמבואר בחולין דף ו' דבימי ר' אמי ור' אסי הוא דגזרו עליהם וכו' ועתה שש אנכי שמצאתי רב תנא (מני"ר) דמסייע לי ופשיטא ליה כמ"ש בעניותין. ודברי הרב של"ג תמוהים. וכל מ"ש מני"ר יצ"ו ישרים ונכוחים. אלא דמ"ש וגם הסברא שבתשו' שו"מ דאין תועלת וכו' תמיהני דודאי הא דקנסו וכו' ככתוב בדב"ק. לא ירדתי בכונתו בזה אחלי יכונו לבאר שיחתו שיח שפתי צדיק כי כעת נעלמו ממני מעומק המושג וקוצר המשיג