שדי חמד דברי חכמים קעה

שהיה אנוס ולא היה יכול לבער דאונס כזה אינו מועיל להתיר דסו"ס לא עשה מה שמוטל עליו לעשות וכתבתי דעכ"ל בדעת התוה"ש דיש לחלק בנושאים כמו שנראה ממ"ש במגא"ל שהרי בשו"ת מים חיים ראפפורט סי' ה' כתב בשם תוה"ש עצמו דאפילו באונס גמור אסור ושהוכיח כן מדין גזל חמץ ועעה"פ דאומר לו הרי של"ל אף על גב דהנגזל היה אנוס אונס גמור וכו' וזה לכאורה היפך ממ"ש בח"י שהעלה בתוה"ש דבאונס גמור מותר בהנאה. אלא ודאי עכ"ל כנז"ל ולכן נגזל אף דהיה אנוס גמור מ"מ כיון שהאונס גרם לו שלא קיים מצות ביעור כלל אסור בהנאה. ובסעיף קטן ט' הבאתי שו"ת נאות דשא סי' ל"ט דנראה ג"כ שהבין בדעת התוה"ש שיש לחלק בנושאים כמש"ל דמובן מדברי המגן האלף הנ"ל. ובנדו"ד בחמץ של במ"ק הייתי נבוך בדעתי למי דומה די"ל דכיון דלא מקיימי מצות ביעור כתק"ח אף שהוא מחמת אונס גמור שמעשה אבותיהם בידיהם. מ"מ אסור כמו בנגזל דאף שהוא אנוס גמור חמצו נאסר בהנאה. או כלך לדרך זו די"ל דכיון דדינם כתינוק שנשבה ולית להו מעיקרא ידיעה בתחלה מתק"ח כלל חשיבי כמי שמיהדר לקיים תק"ח ולא עלתה בידו ובכה"ג יש להתיר לדעת התוה"ש. ולכן כתבתי דעכ"פ יש לפקפק ע"ד הגדול מצד אחר דסו"ס לא אמר התוה"ש להתיר אלא בשביטל ורק בהנאה וכו'. ועתה בראותי דברי מני"ר המלך שלמה יצ"ו רואה אני כי אין דעת התוה"ש לחלק בנושאי' כנז"ל דהא מר הוא דאמר דהתה"ש גופיה תברא לגזיזיה ואותיב אשמעתתיה מההיא דגזל חמץ וכו' דאומר לו הש"ל ואי ס"ל לחלק כמש"ל הרי מהתם ליכא שום תברא דהיכא דגרם לו האונס שלא לקיים תקנת חכמים כלל שאני. אלא שאיני מבין מה שייחסו אליו כמה מרבנן בתראי (כרשום בקונטריסי אמבוהא דספרי המדברים בזה) דבאונס גמור יש להתיר בהנאה וכו' וכן העיד על עצמו בס' חק יעקב כנז"ל ולפי מ"ש מני"ר יצ"ו אין כן מסקנתו

ב) ומאי דדחי מני"ר שיחל"א ראיית התוה"ש ואמר רב דהתם נאסר מצד הגזלן וכו' אימא ליה איזי וחביבי שיחל"א דמני"ר איירי דטריד בשמעתיה אשתמיטטיה דכבר קדמוהו רבנן בהא מילתא יעיין בשו"ת מים חיים ראפפורט בסי' ה' שכ' לדחות ראיית התוה"ש דמה שאסרוהו הוא משום לתא דהגזלן. גם בשו"ת חת"ס סי' קי"ט ד"ה איברא וכו' כ' ע"ד התוה"ש וראיה זו איני מכיר וכו' עי"ש שכ' כותיה דמר. וכ"כ בפרמ"ג סי' חת"ס בא"א אות ב' ד"ה מ"ש המחבר. ובס' בית מאיר בסי' חת"ס דף ס"ו ע"ד ד"ה וראיתי. ובקונטריסי הנ"ל בסי' ח' אות ט"ז הבאתי עוד כמה מחברים דקיימי בשיטה זו דמה שנאסר הוא משום לתא דהגזלן (ולא באו עד התה"ש אלא סברא דנפשייהו קאמרי) הלא המה הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג. ורבי"ן חסידא בס' קהלת יעקב (אלגאזי) בתוספת דרבנן סי' קל"ט. ומר בריה מרן מוהריט"א בפ"ה דבכורות סי' מ"ד ד"ה והנה הפ"ח. ובשו"ת משנת ר"א ח"ב סי' י"ח. ובס' דרך המלך פ"א מהלכות חמץ

(ג) אמנם מ"ש מני"ר נר"ו ובפרט לפמ"ש הנו"ב וכו' והעלה דין חדש וכו' והוסיף לומר שבחי' על א"ח כ' דהוא מחלוקת אמוראים בירושלמי וכו' ככתוב בדב"ק הנה לפי מה שכתבתי בקונטריסי לקמן בסי' זה אות כ"ג דדעת ראב"ן דחמץ של נכרי מופקד ביד ישראל וקבל עליו אחריות מותר בהנאה אחר הפסח ושאין סתירה לזה מדברי הרמב"ם בפ"ד ה"ג דמשמע דבקבל אחריות אסור דלא אמר אלא לאסור באכילה ולא בהנאה וכתבתי שהא"ר הביא סברת ראב"ן ושכן דעת הפנ"י בסוגיא דפסחים דף ל"א ע"ב והבאתי שו"ת בית שלמה סי' ס"ב וסי' ס"ו וע"ד וע"ח וע"ט שהעלה כן לדינא דראוי לפסוק כהראב"ן דמותר בהנאה. וכן דעת הג' מוהר"י יוסקי הובא בשו"ת אגודות אזוב מדברי סי' י"ג אות ב'. וכן דעת רב אחד בשו"ת זכרון צבי מנחם סי' ב'. והבאתי שו"ת כתב סופר סי' פ"ד דלחלק יצא דלדידיה אסור אפילו בהנאה ולכ"ע מותר אפי' באכילה ושתיה והבאתי דברי הרבנים קהלת יעקב בתוס' דרבנן סי' קל"ט. וש"ע מוהרש"ז. וחיי אדם. וישועות יעקב. ובית מאיר בזה. וכתבתי דנראה דנקיטי' כדעת רבנן בתראי המסכימים לסברת ראב"ן דמותר בהנאה ומשמע אף לדידיה. ואסור באכילה אף לכ"ע עיש"ב. הנה לפי דברי מני"ר שיחל"א דסברת הנו"ב תליא בפלוגתא שבירושלמי לענין חמצו של נכרי ביד ישראל וקע"א א"כ כיון דבההיא נקיטינן דמותר בהנאה ה"ן בגזל חמץ ועעה"פ נקיטינן כדעת הנו"ב דמותר בהנאה להנגזל כן נראה לפום שיטתיה דמני"ר נ"י ואהא ודאי תמיה לי טובא דנראה דמני"ר יצ"ו מסתמיך ואזיל בתר סברת הג' נו"ב ונוטל מה שחידש להלכה פסוקה והוא פלא לענ"ד דלא זכר מני"ר אשר כל רבנן קדישי הבאים אחרי הנו"ב המה ראו כן תמהו ע"ד הנו"ב וכבר רשום אצלי בקונטריסי לקמן בסי' זה אות י"ו דהגם דמצינו חבר להג' נו"ב בזה. ה"ה מרן מוהריט"א בפרק ה' דבכורות סי' מ"ד כיעי"ש בד"ה איברא דלפי מ"ש וכו' ומשם והלאה עד סוף הסי' דגם הוא כ' סברת הנו"ב דמותר להנגזל. אלא דאיכא בנייהו דלהנו"ב מותר גם לכ"ע ולמרן מוהריט"א לפי טעמו אינו מותר אלא להנגזל כדי שלא יפסיד מן הקרן לא גזרו עליו חז"ל. הנה מלבד מה שכתבתי שם דאינו פשוט לייחס דס"ל כן להלכה ולמעשה דהוא כתב רק דרך שקו"ט ומצינו לרבי"ן חסידא הרב מר אביו בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' קל"ט דתפס השיטה דאסור להנגזל ומרן מוהריט"א באותו פרק באותו מקום (בקה"י הנ"ל) בא לו בארוכה בענייני חמץ שעבר עליו הפסח ולא כתב דבר או חצי דבר ע"ד הרב אביו בזה. ועוד אף אם נאמר דכן ס"ל למרן מוהריט"א מ"מ כל רבני האחרונים אשר היו תמהים על דברי הנו"ב בזה לא סברי הכי ונקיטי' כוותייהו כי ברבים היו והנשיאים הביאו דברי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בחי' לפסחים בפ' כל שעה בסוגיא דחנות ומלאי וכו' שכ' מפורש בגזל חמץ ועעה"פ דאסור בהנאה אף שלא עברו בעליו בב"י וב"י ולא משום לתא דהגזל דחייב לבערו (כמ"ש מני"ר נר"ו ומסתייעא מילתיה מדברי המ"ח וחת"ס וכו' שכתבתי בס"ק ב' הנ"ל) דהלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו בכלום אלא ש"מ שקנס זה הוא בין בשוגג בין באונס בין לו בין לאחרים עכ"ל הרמב"ן, והבאתי מ"ש המק"ח בסי' תמ"ח בביאורים סק"ט בד"ה אכן וכו' דמה שחידש הנו"ב דמותר להנגזל אחה"פ וכו' ליתא וכו' עי"ש, ושבשו"ת משנת ר"א ח"ב סוס"י י"ח כ' דאף דהנו"ב כ' דמותר להנגזל כבר עמדתי ע"ד במ"א והוכחתי בראיות דלא כהנו"ב ע"כ. והבאתי עוד מ"ש בשו"ת בית שלמה סי' ס"ב וסי' ע"ה דכל המבוכה בדברי האחרונים הנו"ב ומק"ח בזה הוא לפי שלא ראו דברי הרמב"ן בליקוטיו וכו' דמבואר דלא כהנו"ב, וכן הבאתי שו"ת יד יוסף להגאון מוהר"י דייטאש בסי' ל"ב שכ' ע"ד הנו"ב דאילו ראה דברי הרמב"ן בליקוטיו לא היה מורה כן ותמה על כל גדולי המורים שהאריכו לסתור את דברי הנו"ב ולא ראו דברי הרמב"ן עי"ש וכ"כ בשו"ת שו"מ ח"א סי' של"ב (מהדו' תליתאה) והאריך שם בח"ג סי' ל"א. ובנו"ב מ"ת סי' ס"ה השיגו רב אחד והבאתי עוד דבס' עצי לבונה יו"ד סי' קל"ב ס"א סוד"ה והנה וכו' כ' ג"כ דאסור להנגזל ושכ"כ בשו"ת עונג יו"ט בהגהה בסי' כ"ו, ושכן דעת הרבנים מ"ח וחת"ס ופרמ"ג ובית מאיר ופר"ח וכו' הנז"ל באות קטן ב' אלא שהם סוברים שמה שנאסר להנגזל הוא משום לתא דהגזלן דעבר על ב"י הא מיהא הצד השוה שבהם דאסור להנגזל ג"כ, וא"כ פשיטא ודאי דאית לן למינקט דלא כהנו"ב בזה ונאמר בפה מלא דאילו היה רואה הג' נו"ב דברי רבינו הגדול הרמב"ן היה חוזר בו שכן ראוי להיות חוזר ומבטל דעתו נגד חד מן קמיא וידוע דכשהאחרונים לא ראו דברי הראשונים נקיטינן כדברי הראשוני'. ודברי ידי"ן מני"ר שיחל"א בזה צע"ר לי

(אחר ששלחתי לו מכתבי הנ"ל ראיתי בס' עמודי אש דף מ"ט ע"ג בד"ה בשו"ת נו"ב וכו' שכ' בשם היד המלך בפ"ד מהלכות חמץ שכ' סתירה מפורשת להנו"ב מדברי הרמב"ם בדין נפקד ישראל שקבל אחריות על חמצו של נכרי דאסור באכילה וכו' והגאון המחבר נר"ו הביא מחלוקת שבהירושלמי בזה והאריך בדברי הח"י סי' ת"מ סק"ד ודברי רבני האחרונים בזה וכ' דהרמב"ם שאוסר באכילה ומתיר בהנאה אולי ס"ל כן בכל ס' חמץ שעעה"פ דאסור באכילה ומותר בהנאה ולכן פסק במחלוקת זה שבירושלמי דאסור באכילה אולם אנן קי"ל דבס' חמץ שעעה"פ מותר לגמרי יש להתיר ג"כ בפלוגתא הנ"ל כן יש ליישב דלא יהיה הנו"ב מופרך כ"כ אולם להלכה נראה מכל הפוסקים דלא כהנו"ב והחמץ אסור גם בזה וכן מבואר להדיא בחידושי הריטב"א לפסחים כ"ט ע"א בשם מורו