שדי חמד דברי חכמים קסז

המחבר שו"ת אגודת אזוב מדברי לא נחה דעתו במה שחילק הג' מוהר"י יוסקי שלא לחוש לדברי המק"ח הנ"ל כמו שכתבתי בשמו בסי' ח' אות י"ג או"ק י"ז. גם בשו"ת מ"ח רפפורט סי' ד' ד"ה אבל. כתב וא"כ בנד"ד שבודאי מכר החדר שמונח החמץ כמנהג כל ישראל ע"כ וחשיב ליה בנדונו ברשות הנכרי ואי הוה ס"ל דסגי בהקנאה ע"י מקום אחר היה לו לחקור איך היה בנדונו עי"ש וק"ל וכן דעת הישו"י סי' תמ"ח ססק"ה. גם אשו"ר נלוה עמם בחומרא זו בשו"ת דברי נחמיה סי' ל"ה ד"ה ואגב בענין שכירות החדרים צ"ע א"כ ה"ז כחמצו של נכרי בבית ישראל דלרש"י ל"מ ייחד לו בית כ"א כשלא קבל אחריות והכי קי"ל בסי' ת"מ לכתחלה עכ"פ והרי בנד"ד ה"ז כקבל אחריות שהרי הנכרי עני וגם הע"ק וה"ז כאחריות דאנס שו"ר במק"ח וכו' עכ"ד. ולפום ריהטא נראה גם ממ"ש בש"ע הג' מוהרש"ז בסי' תמ"ח סי"ד דקאי בשיטת המק"ח דמה שיגיע נזק לישראל אם יאבד או יגנב חשיב כאחריותו עליו שכ' דאם אחר שמסר המפתח להנכרי חזר ונטלו ממנו בע"כ כדי שלא יכנס ויטול כלום אסור אחר הפסח דכיון שלא הניחו ליכנס שם נפטר הנכרי שאם יגנב לא יצטרך לשלם דמי החמץ שלא סילק וכל חמץ שיגיע ממנו הפסד לישראל אם יגנב ה"ז עובר בב"י ואסור אחה"פ עי"ש אך באמת נראה דיש לחלק בנושאים וק"ל ומדברי הג' דברי חיים שהביא ידידינו הג' בס' מנחת משה נר"ו בקונט' חוקת הפסח אות ד' נראה ג"כ דקאי בשיטת המק"ח עיין מה שכתבתי בסי' ח' אות ט"ו ד"ה אבל לענין דיעבד ועבר עליו הפסח פשיטא דאין לחוש ע"ז ולא מבעיא בהנאה ודאי דשרי כדפשיט"ל להג' בית שלמה הנ"ל אלא גם באכילה נראה דאם יש הפ"מ אפשר להתיר כסתמיות ומשמעות דברי שאר פוסקים הנ"ל ועיין מה שרשמתי לקמן בסי' ח' אות כ"ג דבקבל ישראל אחריות ממש על חמצו של נכרי בביתו של ישראל הסכמת רבני אחרונים דמותר אחה"פ בהנאה ולדעת הגאון כתב סופר שהבאתי שם אסור בהנאה להמקבל אחריות ומותר אפילו באכילה לאחרים וכ"ז בקבל אחריות ממש. אבל בנדון כזה דלדעת רבנן קדישי הנ"ל לא חשיב קבלת אחריות יש לומר דנחתינן דרגא ומותר אפילו באכילה אם יש הפ"מ באם לא נתיר באכילה כן נראה לומר לכאורה אך חלילה לסמוך על דברי למעשה והמעיין יבחר ויקרב וע"ע בס' מעיין גנים (עצי לבונה ח"ב) בנימוקיו לא"ח סי' תמ"ח בד"ה ולפ"ז. דמתבאר דקאי בשיטת המק"ח (אף שלא הזכירו) לענין לכתחלה מיהא. וגם דעת השם אריה סו"ס י"א בד"ה ונחזור וכו' נראה בעליל דקאי בשיטת המק"ח שכ' ליישב מה שיש לפקפק בקנין אג"ק במכירת חמץ דאג"ק הוא קנין דרבנן וכו' וכתב דהוי ס"ס אי אג"ק מדאורייתא. את"ל דרבנן ס' הל' כמ"ד דקנין דרבנן מהני לשל תורה ואף דאין מוציאין ממון ע"י ס"ס וא"כ לא יוכל הנכרי להחזיקו בשלו וקאי ברשות המוכר. מ"מ כיון דמאי דאין הולכין בתר ס"ס הוא רק להוציא מהמוחזק וכמ"ש האחרונים א"כ בחמץ דמוכרים ג"כ החדר שהוא בתוכו א"כ אדרבא הנכרי מוחזק דמונח ברשותו עי"ש ואי הוה ס"ל דסגי להקנות החמץ אג"ק שאין החמץ בתוכו אין זה מן הישוב כלל כמבואר

והנה ממה שכתבתי לעיל מדברי המק"ח מבואר נגלה דלדעתו אם עבר עליו הפסח (בחמץ שנמכר לנכרי ולא קבל כל המעות ולא הקנה לו המקום שהחמץ מונח בו) אסור ותמיה לי על מה שראיתי בס' מנחת משה בקונטריס חקת הפסח סי' י"ח בשם שו"ת שערי דעה סי' ה' במי שמכר חמצו לנכרי וקבל ממנו אדרוי"ף ולא עשה שט"מ על פי ד"ת רק עשה נאטארשטיק בפני הערבי בלשונם וכתב להתיר בדיעבד משום דלא גרע מסיטומתא דמועיל בדיעבד וסיים ואף שלא הקנה לו מקום החמץ הנה דברי המק"ח לחוש בזה לאחריות אלם ודאי אינו אלא לכתחלה שהרי בקע"א דעת הח"י על פי הירושלמי דאינו אסור אחה"פ וכ"ש אחריות אלם דבעלמא אינו אלא דרבנן כמ"ש תוס' חולין ט"ל ד"ה רישך לכן יש להקל להתיר אחה"פ עכ"ל ומשמעות דבריו הוא דלאו סברא דנפשיה הוא דקאמר דאין להחמיר בדיעבד. אלא אליבא דהמק"ח נמי קאמר דבדיעבד מודה דשרי אחה"פ והוא תימה דהא מפורש במק"ח בהיפך דגם אחה"פ אסור גם מה שהביא ראיה מדין קבל עליו אחריות שכ' הח"י דמותר וכו' הוא תמוה דהא כבר כתב המק"ח דאין לסמוך ע"ז משום דמשכון גרע וכו' וצריך לעיין בגוף דברי השע"ד ואמצ"א ותמיהני על ידידי הגאון המחבר יצ"ו שלא העיר בזה

ודע דאחר זמ"ר ראיתי בשו"ת בגדי ישע סי' בי"ת אות ד' דס"ל דמכירת חמץ שלנו חשיב אחריות על הישראל אך לא מטעם המקור חיים דכיון דאם יאבד החמץ לא ישלם הנכרי כי אין מחשבין זה למכירה גמורה והוי כאחריות אנס וכו' אלא מטעם אחר שבדין לא ישלם הנכרי אם יגנב או יאבד לפי שמוכר לו בלי מדידה ובלי משקל ויש שאין כותבים גם קצב דמים רק עד למדידה ועד למשקל וכפי שישומו ג' אנשים וא"כ ודאי לא ישלם לו החמץ שנאבד כי מה שנאבד לא ימדד ולא ישקל ולא יושם בשומא ולכן הוי אחריותו על הישראל ולא סגי בלא הקנאת מקום החמץ להנכרי כדי שיהיה חמץ של נכרי בבית נכרי ואחריותו על הישראל דשרי וכו' עיש"ב ולפי הטעם שכתבו הפוס' שכתבתי למעלה לחלוק על המק"ח דלא חשיב אחריות אלא כשיצטרך מחמת האחריות לשלם מעות מכיסו ולא כשיאבד מעותיו שכבר נתנם נראה דגם למה שחושש הג' בגדי ישע הנ"ל אין לחוש וצ"ע: סימן קה (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ה' אות כ"ז)

קה כתב בעט"ז סוס"י תל"ד (עמ"ש מרן בס"ה שלוחו יכול לבטל) וזה לשונו וי"א שאין השליח יכול לבטל ולכן אין להקל ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ כי אצלה גבי הפרה מעטה התורה שאין שלוחה כמותה משום דכתיב אשה יקימנו עכ"ל. ויגעתי ולא מצאתי להבין ד"ק דמבואר בנדרים ושאר דוכתי בפלוגתא דרי"ו ורי"א וברמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע יו"ד סי' רל"ד דמיעוטא דאשה יפרנו הוא לבעל שלא יפר ע"י שליח. אבל לשלא תעשה האשה שליח להפר לא ידעתי מקום דרשה זו וגם לא ידעתי מאי נפ"מ בעשותה שליח הרי הבעל יכול להפר שלא בפניה כבסי' רל"ד סכ"ח וגם אין מעיקר דין זה ראיה לסתור כלל גדול שבתורה שלוחו של אדם כמותו זולת היכא דגלי קרא. ומיעטה ואשה עושה שליח לקבל גטה וכן לכל דבר שליחות סו"ד לא יכולתי להלום דברי הרב בזה וצער לי. ובמכתב אחד ששלחתי להגאון הגדול כקש"ת מוהרי"ז שטערין בע"ס זכר יהוסף נר"ו הודעתי צערי. וזאת תשובתו מה שתמה על העט"ז הנה החמד משה מביא ג"כ אבל אשה אינה יכולה לעשות שליח לבטל ולא הזכיר מקור הדין ואמנם סיים דברי העט"ז מהפרה והנכון בעיני להגיה ולהחליף הדברים שבא מתחתון לעליון וכצ"ל דשלוחו יכול לבטל כי גבי הפרה ממעטה התורה שאין שלוחו כמותו מדכתיב אישה יקימנו והיינו רק היכי דמעטיה קרא להדיא עי"ש בתוס' ב"מ צ"ו סוע"א ובט"ז סק"ו) וי"א שאין השליח יכול לבטל ובכן אין להקל ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ (והיינו משום דאשה אינה יכולה להפקיר שלא מדעתו וכמ"ש הט"ז ומגיהים בלתי מלומדים לא הבינו כונתו ונתחכמו להפוך הלשון והעמידו מלמעלה למטה שהוא לנתינת טעם כי אצלה גבי הפרה וכו') ומ"מ אם נרצה לפרש בלא הגהה יש לכוון למ"ש רבו הב"ח סס"י תל"ד שהשיג על הב"י דלמה לא נימא דביטול י"ל כל דין הפקר וכו' ובנדר לא מהני ע"י שליח עי"ש ואולי מטעם נדר מכש"כ דאשה אינה יכולה לעשות שליח לבטל זולת הבעל דקיום וביטול הנדרים ע"י הבעל והכ"ן בביטול וק"ו מנדר שהבעל אינו יכול לעשות שליח. ואולי כתבו בשיגרא דלישנא בדרך בדיחותא לדמות לנדר ממש ואכמ"ל כי מש"ל הנכון בעיני שנחלף בסידור עכ"ד הגאון נר"ו ואנכי הדל הדרך השני לא יכולתי להולמו ולא הבנתי תוכן כונתו והדרך הראשון אשר לפי דעתו הוא הנכון לענ"ד מלבד מה שדחוק לומר שנפל ט"ס כזה שהוא רחוק המציאות קשה ביותר דאם כונת העט"ז הוא דאשה לא תעשה שליח לבטל שלא מדעת בעלה וכמ"ש הט"ז דאינה יכולה להפקיר שלא מדעתו א"כ מאי אריא שלא תעשה שליח הרי היא עצמה לא תוכל לבטל שלא מדעת בעלה. וגם משמעות דבריו דקאמר סתמא דאשה לא תעשה שליח מורה דבין א"א בין פנויה