שדי חמד דברי חכמים קסו

כמו משכון. אבל לפענ"ד הרב נגרר בתר דברי התוס' דהאומנין ובשבועות, והם כתבו שפיר לגבי נכרי שהלוה עה"ח דחזינן שלקח החמץ למשכון הרי אית ליה הנאה דתפיס ליה אזוזי אבל בנדו"ד לו יהי שהנכרי חייב לו מעות מי יימר שהישראל תופס החמץ למשכון, וראיה דבאומנין לא הוי ש"ש רק בשביל הנאה שנתן לו הכלי למלאכה הלא"ה לא הוי ש"ש רק באומר לו טול את שלך דגלי דעתיה דרוצה לתפוס אזוזי אבל כשאומר גמרתיו אינו חייב אף שמגיע לו מעות על החפץ ומכ"ש בנד"ד שהישראל עשה מכירה זו להפקיע מעליו איסור חמץ ורוצה להפקיע מאיסור מהיכא תיתי לומר שרצונו לקבל אחריות בכדי שיעבור עליו הא כל עצמו רצונו להפקיע מניה איסורא. ואין לומר דלאו כ"ע דינא גמירי ואינו יודע שבקבלת אחריות יעבור בב"י דא"כ הוי כאומר מותר ושרי כנלע"ד בלי שום פקפוק, ומ"ש המק"ח דהוי כאחריות אנס וכו' י"ל דדוקא באנס שידע מתחלה שהוא אנס ועכ"ז קבלו בביתו ויודע שיצטרך לשלם אם יאבד הוי כקיבל אחריות משא"כ בנדו"ד וכו' ואפשר לסמוך עכ"פ אחה"פ אדעת הח"י שמותר ובפרט שדעת הרבה פוסקים דבעי' דוקא אחריות גניבה עכ"ד. ושם סי' ב' הן לו הובא מה שהשיב לו רב אחד, ובדף ג' ע"ב כ' וז"ל, ומה שמעכת"ה פלפל וכו' דבריו סובבים ע"ד המקו"ח וכו' דהוא כאחריות אלם וכו'. ואני אומר לא חשחין אנחנא על פתגם דנא לאסור עי"ז החמץ אחה"פ ע"י איזה סברא ובאחריות דאלם גופיה כדאי הט"ז לסמוך עליו שמתיר לאחר הפסח. ולי אפ"ל שאף הרמב"ם גופיה אינו אוסר באחריות אלם אחה"פ שלא נמצא זה ברמב"ם ובזה ניצול מהשגת הראב"ד מהא דרב נחמן ובפרט להקת הפוסקים גדולי האחרונים שמתירים לגמרי אחה"פ חמץ ש"ן באחריות ישראל ולא יהי אלא ספק סד"ד לקולא עכ"ד. ובסי' ד' הובא תשו' רב אחד על הנדון שבסי' א', וכ' בסו' הסי' וז"ל, הא דאיתא במק"ח וכו' ואסור ג"כ אחה"פ שדינא נרגא מאן יימר שהישראל תופס החמץ למשכון הא בשטר מבואר שזקף במלוה בלי משכון ורשות להנכרי לקבל החמץ ולעשות בו כאדם העושה בשלו וכמה פעמים הקונים שתו ולעו בימי הפסח ולית דימחה בהו וכו', וביותר דרצונו להפקיע מאיסור ב"י ובודאי מואס בבצע של החמץ לתפוס אזוזי לעבור על ב"י וכו', וכן מורין דברי המג"א תמ"ח סק"ד שכ' אבל מדינא שרי כיון שאין הישראל חייב אחריות, אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך להחזיר דמי המכירה היינו הזידאטכ שקבל אסור ועי"ש בפ"ח, ומנ"ל לידון בדבר חדש להחמיר באיסור דרבנן עכ"ד. וע"ע שם בסי' ט' הבאתי דבריו בסי' ח' אות י"ג אות קטן י"ב וי"ד (ועי"ש באות כ"ד מה שרשמתי בסברת המק"ח בזה)

ובשו"ת בית שלמה סי' ס"ב האריך מאד לתמוה ע"ד המק"ח הנ"ל והבאתי תורף ד"ק לקמן סי' ח' אות י"ג או"ק ט', ומסיק דעכ"פ בהנאה מותר אחה"פ בענין זה ושם בסי' ס"ה כ' על נדונו הנה לד' המק"ח החמץ אסור בהנאה כיון שלא נמכר המקום שהחמץ בו וכו'. אמנם בכמה תשו' הארכתי לפקפק ע"ד המק"ח והעליתי להתיר בכה"ג בהנאה, וגם בסוף סי' ס"ו בד"ה וע"ד השאלה וכו' רמז לזה עי"ש. ובסו' סי' ע' כ' אמנם החמץ שמכר שעומד ברשותו שלא נמכר הרשות לנכרי ידוע שבמקו"ח החמיר בזה מאד מטעם אחריות אבל האחרונים הבאים אחריו פקפקו עליו, גם אני פלפלתי בזה בכ"מ ותשו' ומסקנתי להתיר עכ"פ בהנאה, ובתוך סי' ע"ח כ' המק"ח החמיר מאד וכו' כמ"ש התוס' בפ' האומנין ובתשו' הארכתי להשיג עליו דרק לטעמא דשמואל דהו"ל כאילו פי' הוא דהוי ש"ש אף לנכרי אבל הנאה דתפיס לי' אדמי לא עדיף מנותן לו שכר שמירה דלא מהני. וגם מ"ש דהוי כמשכון דבריו תמוהים דכ"ז שלא פי' בהדיא שתופסו למשכון אין דינו כמשכון כמפו' ברמ"ה הובא בטור אה"ע סי' כ"ח ובב"ש סק"ל עי"ש בדף מ"ט ע"ד, וגם בסי' ע"ט הזכיר למה שפקפק במ"א ע"ד המק"ח דמשוי ליה בפשיטות אחריות על ישראל, וגם בסי' ס"א כ' ואשר הביא דברי המק"ח לפקפק מכח אחריות וכו', כבר הארכתי בכמה תשו' בזה ואיני רוצה לכפול. והרב בגדי ישע בסי' ד' דף ג' ע"ב ד"ה גם וכו' האריך ג"כ להסביר שאין זה בכלל אחריותו על ישראל דהישראל מוכר לו מכירה גמורה ובפועל כפיו הוציא החמץ מרשותו ואם יאבד החמץ הוי כאילו הפקיר מעותיו מעתה וכו' עי"ש

וראיתי בשו"ת רמ"ץ סי' למ"ד דמתבאר דעתו דלא חייש לחומרת המק"ח הנ"ל שכ' באחד שהשכיר חנותו לנכרי ואג"ק הקנה לו חמוצים שלו ופרט אח"כ מחיר כל אחד ומאחד מהמינים הכתובים בשטר היה לו עוד בבית נכרי אחר שהניח שם קוה"פ ושכח ולא מכר גם זה והוא ביטל כל חמצו בע"פ כדינו ושאל השואל בחוה"מ מה לעשות, והשיב דנראה מלשון השטר דגם החמץ שיש לו במקום אחר הוא בכלל המכירה כיון שלא פרט בשטר שמוכר לו החמצים המונחים בחנות רק כתב סתם שמוכר לו אג"ק החמצים שלו ופרט לו מחיר כל מדה ע"כ נקנה להנכרי גם מה שיש מאותו המין במקום אחר דלא בעינן צבורים בתוכו ואם היו באים לדין והיה טוען שלא היה בלבו על חמץ זה לא היה מועיל טענתו דדברים שבלב אינם דברים והנכרי קנה הכל כלשון השטר עכ"ל. והרי בנדון זה לא נתן מעות על החמץ שהיה לו במקו"א, וגם לא הקנה אותו לו אג"ק שהחמץ בו ופשיט"ל דמהני

גם בשו"ת שו"מ מהדורא ב' ח"ב סי' ע"ז ד"ה ובזה נראה וכו' כ' דמ"ש המק"ח סי' תמ"ח דלא מהני להשכיר החדר דשכירות לא קני והו"ל כמקבל אחריות ע"ח ש"ן בבית ישראל דאם יאבד לא ישלם הנכרי. ומעל"כ כתב דאין לחוש אבל לא ביאר לדחות דברי המק"ח. ולע"ד אין התחלה לדבריו דמה אחריות מקבל כאן ושאני פקדון וכו' אבל כאן ממ"נ כ"ז שהוא בעין הרי מוכרו ואם יאבד יפסיד הישראל ומה אחריות שייך בזה רק שמפסיד ממונו ועכ"פ ל"ש לומר דגם כ"ז שהוא בעין הוי דבר הגורם לממון וזה ברור כשמש ע"כ. ושם בח"ד סי' יו"ד דף ד' ע"ג ד"ה והנה וכו' כ' וז"ל, גם מ"ש המק"ח דבשכירות לא מועיל דאחריותו עליו, וגם בישו"י כ"כ, אני דחיתי הדברים כמ"ש בתשו' לק' בורשטין ולק' זבאריב עכ"ל. והתשו' לק' זבאריב שרמז הלא היא לפי הנר' ההיא דח"ב הנ"ל, והתשו' לק' בורשטין שרמז חפשתי ומצאתי במ"ק ח"ב סי' ט"ל ששם הביא מ"ש המק"ח דלא מהני להשכיר החדר משום דשכירות ל"ק והו"ל כרשותו של ישראל ואחריותו עליו וכו' וכ' ע"ז, ובאמת לא ידעתי התחלה לדבריו ואף דהוא רב וקרוב בד"ת דכתיב אמת לא אזלינן בתר רב וקרוב. ואני אומר דלא דמי דשאני כל מקבל אחריות וכו' (כמ"ש בתשו' שבמהדו' ב' הנ"ל). ובסוף התשו' כ' ובמ"ש לעיל לדחות דברי המק"ח מצאתי בפי' פסחים ל"א ד"ה בגמרא תנן וכו' שכ' כעין זה ונהניתי מאד עכ"ד, וכ"כ שם בח"ג סי' ק"פ לתמוה ע"ד המק"ח הנ"ל, וגם כ' שמצא בפנ"י בפסחים דף ל"א שכ' דל"ש אחריות בזה כדבר האמור ונהניתי מאד ע"כ. ושם בח"א סי' פ"ו במי שהקנה החמץ לנכרי אג"ק אחרת שאין החמץ שם, וכ' שהרב השואל חשש למ"ש המק"ח סי' ת"ם סק"ג דלא מהני והשיב זה שנים רבות שכתבתי בתשו' רבות לדחות דברי המק"ח דמה אחריות שייך בזה וכו' וז"ב ופשוט ע"כ. ובמהדורא ג' ח"ב סו"ס קמ"ח הביא מ"ש המק"ח דלפי המנהג שמוכרים לנכרי ואין לוקחים ממנו כל הכסף רק זידאטיק הו"ל אחריותו על ישראל שהרי אם יאבד לא ישלם וכו' ולכן אין תקנה אלא שימכור החדר שהחמץ בו ולא מהני שכירות וכו' וכתב ע"ז ובאמת שהרבה נהגו להשכיר בלבד ואני משתאה אם יצא הדבר מפי אדם גדול והרי כל שבטל החמץ רק דמדרבנן צריך ביעור והמכירה הוא כביעור א"כ אם נאבד החמץ חמצו שמכר נאבד ומה אחריות שייך בזה וכו' וז"ב כשמש ודברי המק"ח תמוהים עכ"ד ומשמע דאינו חושש לסברת המק"ח אף לכתחלה וכ"ש דאינו חושש לאוסרו באכילה כשעבר עה"פ כדחייש הג' בית שלמה הנ"ל

המורם מכל האמור דמה שחידש הג' מק"ח להחשיב זה כחמצו של נכרי מופקד ביד ישראל ואחריותו על ישראל דצריך לבער הן רבים שרים ונכבדים אשר היו תמהים ולוחמים עליו ולפי דבריהם אין שום חשש אם מקנה להנכרי החמץ אגב קרקע אחר שאין החמץ בתוכו ובודאי לכתחלה יש לחוש לסברתו הואיל ויצא מפי קדשו וגם הרב דרך פקודיך תלה לה כיפיה וקלסוה וגם הרב