שדי חמד דברי חכמים קסה

ההפקר אף אם יהיה הפקר גמור שמוציאו מרשותו ומשליכו לרה"ר אין לעשות כן. אבל בדיעבד שלא ביער רק הפקיר חמצו הפקר גמור כנז"ל ועבר עליו הפסח נראה דאפשר לסמוך ע"ד הפוסקים דהפקר כי האי מהני שלא עבר על בל יראה ושלא לקונסו לאוסרו בהנאה וע"י עירוב וביטול כמו שכתבו קצת מהפוסקים הנז"ל וכדאי לסמוך עליהם בדיעבד והכל לפי הענין ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (אחז"ר ראיתי מ"ש בענין זה בשו"ת בגדי ישע סימן א' אות ד' ולא יכולתי לעיין בדבריו כעת בהיותי טרוד בעניינים אחרים)

ואני טרם אכלה לדבר בענין זה זאת אגיד שהיה נ"ל פשוט דלכשתמ"ל דמהני הפקר ע"מ לזכות בו אחה"פ ויכול לעשות כן לכתחלה. מ"מ צריך שיהיה ההפקר דוקא קודם זמן איסורו שאז הוא ברשותו להפקירו וכן מדוקדק לשון ההג"א בשם הא"ז. ובדברי הא"ז עצמו בח"ב סי' רמ"ו מותר להפקיר חמצו קודם שעה ז' וכו' וכן הוא הלשון בפסקי מוהר"ם ריקאנטי סי' זק"ן. דמשמע דדוקא קודם זמן איסורו הוא דאמרו דיכול להפקירו אבל לאחר ז"א שאינו ברשותו אינו יכול להפקירו ומה יועיל לו ההפקר ההוא והרי הוא מופקר מהורמנא דמלכא ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. אלא שראיתי להג' פנ"י בסו"ס י"ד שכתב שבא מעשה לידו בא' ששכח למכור חמצו לנכרי ונזכר אחר שש שעות ואמרתי לו שישליכנו בפני נכרים לבהמות דלאחר שש השבתתו בכל דבר להרבה פוסקים וילך משם והנכרים לא יניחו להבהמות שיאכלוהו וישמרו לו עד לאחה"פ שהם אוהביו, וכן עשה ועלתה בידו וזהו דשרי לדעת מוהר"ם ריקאנטי עכ"ל הרי דפשיט"ל דגם לאחר שש איתיה בתקנתא להפקירו כמו קודם ש"ש. והפרמ"ג בח' א"א תמ"ח סק"ב כ' ע"ד הפנ"י ומשמע אע"ג דעבר על עשה כל שלא עבר בלאו לא קנסוהו וצ"ע דמשמע מכמה פוס' אף עבר בעשה קנסוהו ועי"ש מ"ש לענין שעה ששית ובח"א בקונטרס נשמת אדם סי' ב' האריך מאד ע"ד הפנ"י הנ"ל ומסיק דלכתחלה אין לעשות מעשה כהוראת הפנ"י להוציא החמץ לרה"ר אך בדיעבד אם עשה כן בלי שאלת חכם צ"ע לאחר הפסח ע"כ. ובשו"ת שו"מ ח"ג סי' ר"ט הובא בשם הג' השואל שהורה לעשות בנדונו כהוראת הפנ"י הנ"ל ועי"ש שלא ערער עליו בזה. דמשמע דמודו דחשיב הפקר גם כשהפקיר אחר זמן איסורו. אך במהדורא תניינא ח"ד סי' יו"ד דף ד' ע"ד ד"ה והנה במוש"ק וכו' כתב וז"ל איברא דבלא"ה לא מועיל הפקר דלאח"ז איסורו אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא מהני הפקר מה שהניחו ברה"ר וכו' ובנדו"ד היה לאח"ז איסורו ואין מועיל הפקר עכ"ל. ודבריו אלו מסכמים למה שנראה מדברי הא"ז ופסקי מוהר"ם ריקאנטי הנ"ל. נראה עיקר דאף אם נאמר דמהני הפקר אינו אלא קודם זמן איסורו: סימן קד (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ה' אות כ"ה)

קד נכרי שהפקיד חמצו ביד ישראל וחייב מעות להנפקד דכשיאבד החמץ לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו על ישראל וחייב לבער כ"כ המקור חיים בסימן ת"מ. ולענ"ד צ"ע בדין זה דנ"ל דלא אמרי' גורם לממון כמ"ד אלא היכא דאי מיגניב או מיתביד בעי לשלומי מביתו וכו' אבל אם כבר נתן מעותיו בתורת הלואה לנכרי דאי מיגניב יאבד מעותיו ולא ישלם לו לא מקרי זה גורם לממון דמעותיו כבר ניתנו להוצאה, ואיבוד מעותיו שכבר אינם ברשותו לא הוי גורם לממון דשיעבודא בעלמא אית ליה לנכרי דמלוה להוצאה ניתנה. והא דאמרי' בפסחים ד' ל"א דישראל שהלוה לנכרי על חמצו למ"ד ישראל מנכרי לא קנה משכון אינו עובר עליו אפי' בהרהינו אצלו וכ' בעה"מ והרא"ש דמיירי שלא קבל עליו אחריות הא אם קע"א עובר בב"י מטעם קבלת אחריות, אף שאין הישראל צריך לשלם מעות מביתו רק שיאבד חובו שהנכרי לא ישלם לו י"ל דהתם משום דמסתמא המשכון שוה יותר מכדי חובו וכשיאבד יצטרך הישראל לשלם המותר מביתו משו"ה הוצרכו לומר דמיירי דהישראל לא קע"א אלו תו"ד הג' עונג יו"ט סס"י כ"ה ד"ה מיהו וכו' וכדבריו כ' בקיצור הג' מוהר"י יוסקי הו"ד בשו"ת אגודות אזוב מדברי ד' ה' ע"ב אות ב' והבאתי דבריו לקמן סי' ח' אות י"ג אות קטן י"ז. ועפ"י זה נראה ליישב קו' הג' קרב"ן עמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש סי' י' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו, אם לא אמ"ל מעכשיו לא קני ליה נכרי וקם ליה ברשות ישראל ואסור, והק' ע"ז דאף אם ל"ק הנכרי מ"מ כיון דאם אבד המשכון אבדו מעותיו, א"כ חשיב הנכרי ש"ש מצד זה. והרא"ש כ' בפ"א דמיקרי חמצו כשנעשה ש"ש עליו ותירץ דדוקא בישראל שקבל אחריות על חמצו של נכרי הוא דחשיב של ישראל לחומרא. אבל נכרי מישראל אפילו הוי ש"ש מ"מ לא קני ומיקרי ג"כ חמצו של ישראל ואסור ע"כ. וזה דוחק לענ"ד דמשמעות דברי הפוס' הוא דע"י קבלת אחריות חשיב שלו מהת"ו, וא"כ אין לחלק בין חומרא לקולא. אך לפי מ"ש בעונג יום טוב ניחא דהאחריות של הנכרי שהוא מצד שיאבד חובו לא חשיב כשלו כיון שאינו צריך לשלם הוא מכיסו ואף אם יהיה המשכון שוה יותר מלבד שאינו חייב לשלם העודף אלא בדפריש ועי"ש בקרב"ן, ועוד אף אי פריש הנה לא הוי אחריות אלא על העודף אבל לא כנגד חובו והוי ברשות ישראל ואסור

והנה המק"ח לפי סברתו הנ"ל המציא דין חדש במכירת חמץ דמקנה להנכרי אג"ק דצריך למכור לו החדר שהחמץ מונח בתוכו ואגבו יקנה לו החמץ, ולא סגי באם יקנה לו החמץ אגב קרקע אחר שאין החמץ בתוכו ובס' דרך פקודך במל"ת י"א בחלק הדיבור אות ב' כ' דהדין עמו וכן דרישנא בפרקא וכו'. ואני עני ראיתי בכמה תשובות מרבנן קדישי הבאים אחריו יצאו עוררין ע"ד המק"ח ולרגל המלאכה אשר לפני אעתיק תו"ד בס"ד. הנה המק"ח בסי' ת"מ בביאורים סק"ג כ' דהדעה שהובא בש"ע בדין נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל ואינו חייב באחריותו בדין אלא שהנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבער היא עיקר וכל מה שהק' ע"ז הט"ז י"ל וא"כ ה"ה אם הנכרי המפקיד חייב מעות לישראל הנפקד וכשיאבד לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו עליו וחייב לבער. ולפי"ז במכירת חמץ שלנו שמקבל מעות דבר מועט והמותר זוקף עליו במלוה וידוע בבירור שכשיאבד החמץ לא ישלם אף בדיניהם שגם הם אין מחזיקים מכירה זו אלא להערמה בעלמא וכ"כ התב"ש דמכירת חמץ היא רק הערמה צריך דוקא למכור לו החדר שהחמץ בתוכו דאז הוי כקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי ולא מהני כשמשכיר לו המקום דלא קי"ל כר"ת שסובר דמהני יחוד לו בית וכו' אבל הדרים בשכירות מהני מה שמשכירין לנכרי המקום דכיון שנסתלק מכל זכות שיש לו בבית זה שוב לא קרינן ביה ביתו דלאו ביתו הוא עכ"ל. וכ"כ שם בח"י אות ה'. והנה בדבריו אלו אין במשמע דמחמיר אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד ועבר עה"פ לא פורש בדבריו הנ"ל לאסור החמץ כדין חמץ של ישראל שעעה"פ אך בסי' תמ"ח סק"ט בביאורים תוך ד"ה. וגם יש תקנה וכו' הוסיף דאסור החמץ אחר הפסח וז"ל, והחמץ שיש לו בביתו מחויב למכור לכתחלה בכסף ומשיכה היינו שימכור לו המקום שהחמץ בתוכו דהוא כמו משיכה ויקבל ממנו כסף. ואם לא הקנה לו הרשות שהחמץ בתוכו אף שהקנה לו אג"ק לא מהני כיון דאחריות על ישראל כיון שעומד ברשות ישראל והנכרי חייב לו דמי המקח הוי כמו משכון ובההיא הנאה דתפיס ליה אדמי הוי ש"ש ואף דאין דין שומרין לנכרי מ"מ במשכון הוי ש"ש אפי' בנכרי כמ"ש תוס' סו"פ האומנין ואפי' אם התנה בפי' שפטור מאחריות מ"מ כיון שידוע שהנכרי לא ישלם לו כשיאבד הוי כאחריות אנס עליו דאסור ואם נזכר בפסח חייב לבערו דהוא איסור דאורייתא ואפילו ביטול אינו מועיל לחמץ שקבל עליו אחריות ואח"פ ג"כ אסור החמץ דאף דנגד איסור החמץ שעעה"פ שהוא דרבנן סמכינן דמעות בלבד קונות מ"מ מצד אחריות אסור ואין לסמוך על הח"י שפסק דקבל אחריות ע"ח של נכרי לא נאסר החמץ דבמשכון גרע עכ"ל וכ"כ בקיצור בחידושים סק"ח עי"ש

ותורף דברי המק"ח הנ"ל הביא בשו"ת זכרון צבי מנחם סי' א' ובנה כמה פלפולים עפ"י סברא זו. ושוב כ' וז"ל, והנה כ"ז כתבתי לדעת המק"ח דכיון דהנכרי חייב דמי המקח הוי