שדי חמד דברי חכמים קסד

בפ"ע וכמוהרמ"ר וכנה"ג הנ"ל ואת"ל דאפילו מפקיר בפ"ע ל"מ ס' דילמא הלכה כהרב העיטור ומותר בהנאה אלא דלא סמכו האחרונים על רב העיטור לכן יקנהו לנכרים בכסף ויפקירנו בפ"ע ושרי מאחר דאיכא ס"ס עכ"ל

(יא) אחר זמ"ר נדפס מנחת משה לאחד מידידי מגאוני דורינו יצ"ו. וראיתי שם בקונטרס חקת הפסח אות א' ואות ב' שכ' בשם שו"ת הגרח"ך סי' י' וי"א שסמך בכל כחו ע"ד שו"ת כני"ח סי' י"ד (שהזכרתי בריש אות זו) ושמבואר בכני"ח שכמה גאונים הסכימו לזה, ושבאחת מראיותיו כיון לדעת הגדול בכני"ח והיא מהתוס' בשבת דף י"ח ע"ב, ומה שמבואר בסי' תמ"ח ס"ה דחמץ שנמצא אחר הפסח אסור אעפ"י שבטלו דין זה נובע מהירו' הפקיר חמצו בי"ד ר"י אמר אסור אחה"פ דחייש להערמה, אכן בפסקי ריקאנטי סי' קנ"ז מביא הירושלמי הפקיד חמצו בדלי"ת והוסיף ביד נכרי ולפי זה לא אסר ר"י כלל בהפקיר, והדעת מכרעת שגירסא זו אמיתית דאילו לגי' הרא"ש הוא נגד דברי התוספות בשבת דף י"ח שכתב דמסתמא מפקיר להו ורצונם דכ"ע סהדי דמפקיר מסתמא להפקיע איסור שבת א"כ בנדון דידן נמי נימא דמסתמא מפקיר להו כדי להפקיע איסור בל יראה עכ"ד הגרח"ך וכ' ע"ז הג' מנח"מ דאף כי דברי תשובתו נגד כמה גדולים מ"מ יש לנו עמוד גדול לסמוך להתיר כשיש הפסד מרובה ובפרט כשיש עוד צדדים להתיר ע"כ ועפי"ד מתיישב מאי דהוה ק"ל ע"ד הרדב"ז ז"ל הנז"ל (באות קטן א) והיא בח"ג סי' תל"ו ובדפוס חדש סימן תתע"ח שהרואה יראה שלא הזכיר הירושלמי דפ' כ"ש הנ"ל רק כ' שיש שלמדו להתיר להפקיר חמץ ע"מ לזכות בו אחה"פ ממ"ש בירושלמי כן לענין שביעית וכ' לדחות דאם אמרו בשביעית הקל לא נקל באיסור חמץ החמור וכו' עי"ש והי"ל להביא ראיה מדברי הירושלמי דפרק כל שעה דאפילו בהפקיר ועבר עליו הפסח אסור וא"כ אין מקום להיתר זה והייתי מתמיה מאד איך נעלם מרבינו רדב"ז דברי הירושלמי הנ"ל, אך לפי מ"ש בשו"ת הנ"ל דהגירסא בירושלמי היא הפקיד בדלי"ת תנוח דעתינו דלפי זה לא איירי בירושלמי בהפקיר כלל. ובשו"ת כתב סופר סי' פ"ב ד"ה ועיין וכו' הביא מ"ש הר"ן בפ"ק דפסחים (בד"ה גרסי' בגמ' ת"ר וכו') דמפקיד חמצו אצל נכרי וכו' אינו עובר המפקיד בב"י ומיהו אסור מדרבנן וכו' וכ' וז"ל ומ"ש שם בין שתי חצאי לבנה וכן איתא בירושלמי במפקיד ט"ס הוא וצ"ל במפקיר עכ"ד הכת"ס. והנה בהר"ן שלפני ליתנהו להני מילי ועכ"פ לפי מ"ש הגרח"ך שגירסת הירושלמי היא מפקיד בדלית א"כ מ"ש בהר"ן אינו ט"ס כמובן

(יב) אלא דלענ"ד ל"ז להבין איך יתכן לגרוס כן בירוש' דמלבד דקשה להמציא גירסא שלא שיערו אבותינו ראשונים ואחרונים וניח"ל למימר דט"ס הוא במוהר"ם ריקאנטי וצ"ל הפקיר ברי"ש (ומ"ש שהוסיף ביד נכרי לא נפלאת לומר כמ"ש תלמידי החבי"ב לנצ"ח הי"ו דאולי בתשו' הנ"ל היה כתוב הפקיר חמצו בי"ג שר"ל ביום י"ג בניסן. והמעתיק חשב בי"ג הוא ר"ת ביד גוי) מלחדש גירסא כזו ומה גם דלפי הנראה הדבר מוכרח מעצמו דגם במוהרמ"ר הגירסא היא הפקיר ברי"ש כמ"ש להלן בס"ד. זאת ועוד לפי גירסא זו לא אוכל להבין במאי פליגי ר"י ור"ל וקשה להלום כל סוגיית הש"ס ירושלמי בזה כמו שיראה הרואה. וכבר מבואר בסוס"י ת"מ הסכמת הפוסקים דמפקיד חמצו ביד נכרי אעפ"י שקבל הנפקד אחריות עובר המפקיד בב"י וא"כ מאי טעמא דר"ל דמתיר, ור"י למה ליה משום הערמה ת"ל דעבר אב"י וראוי לקונסו אחה"פ כדקי"ל כר"ש דקניס הואיל ועבר עב"י. ולדעת הגאונים דאין המפקיד עובר בב"י. מ"מ לדעת כמה פוסקים עובר בב"י מדרבנן ואסור אחה"פ כמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכה זו סי' ח' אות י' ואות י"א ועוד בר מן דין ובר מן דין לא ידעתי איך יפרנס לשון המוהר"ם ריקאנטי עצמו שאחר שכ' דמותר להפקיר חמצו קודם שעה ז' ע"מ לזכות בו אחה"פ והביא ראיה מהירושלמי פ"ט דשביעית וכו'. כתב וז"ל וההיא דפ' כל שעה הפקיר חמצו ביד נכרי לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור היינו דחייש להערמה שמא לא יפקיר כלל אבל אם הפקיר בודאי שרי כדפירשית עכ"ל דנראה בעליל דנרגש לשיטתו ממ"ש בירוש' דהוה משמע ליה לכאורה דכונת ר"י דחייש להערמה היינו דאע"ג דעינינו הרואות דהפקיר מ"מ חיישי' שמא אין כונתו להפקיר לגמרי אלא ע"מ לזכות בו ואם זהו כונת הירושלמי א"כ מוכח דהפקר כזה לא מהני והוא היפך ממה שלמד מדברי הירושלמי דשביעית. אהכי כ' דלא כן הוא כונת ר"י שבירושלמי אלא כונתו דחיישי' שלא יפקיר כלל. אבל אם באמת ידוע לנו שהפקיר אף אם הפקיר ע"מ לזכות בו שפי"ד כן נראה ברור כונתו וכמו שכתבתי לעיל (באות קטן ו') בכונת דברי הא"ז בח"ב סי' רמ"ו. ולפי מ"ש הגרח"ך דגירסת המוהרמ"ר בהירושלמי היא הפקיד אינו מובן לקוע"ד מאי ק"ל מההיא דפ' כ"ש ומה ענין פקדון להפקר דאיירי ביה

(יג) ומ"ש עפי"ד התוס' שבת דף י"ח דאנן סהדי וכו' הנה כבר כתבתי (באו"ק ד') דהרב עו"ש בסי' תמ"ז כ"כ והג' מוהרש"ז כ' שכ"כ הסמ"ק לענין שבת להתיר לכתחלה עפ"י סברא זו ודאנן לא קי"ל הכי ולא סמכינן אסברא זו אלא היכא דאי אפשר בענין אחר כמ"ש כל הפוסקים. וגם כתבתי שם דנלע"ד דגם להסמ"ק י"ל דלענין חמץ מודה משום דנהי דמשום הך סברא דמסתמא מפקיר להו מהני כאילו הפקיר בפני ג' מ"מ אין זה מוציא אלא מידי חיוב השבתה מדאורייתא אבל אכתי רמי עליה חיוב ביעור מדרבנן. ולכן י"ל דדוקא גבי שבת הוא דס"ל להסמ"ק כן אבל לא לגבי חמץ ודקדקתי כן ממ"ש באס"ז לב"מ דף ל' ע"ב ד"ה אפקרה וכו' בשם תוס' שאנץ ע"ש. ועוד דהריטב"א בחי' שם כתב בשם הרשב"א דמאי דאמרינן נר וגגית וקערה אפקורי מפקר להו אין הרצון שהבעלים מפקירים. אלא כלומר דלב ב"ד מתנה עליהם עי"ש וכיון דבלב ב"ד תליא מילתא י"ל שפיר דלא התנו אלא בנר וגגית דשכיחי מידי שבת בשבתו. אבל לא בחמץ שהרי רצון חכמים הוא שיקיים מצות ביעור. וכן מצאתי בתשו' הג' רמ"ץ בא"ח סי' כ"ד בד"ה ואמנם וכו' שכ"כ ושוב בד"ה ובינותי בספרים וכו' ראיתי שמחלק בין שבת לחמץ דדוקא בשביתת כלים דההפקר הוא סמוך לזמן איסורו מסתבר לומר דודאי כעת גמר ומפקיר דאל"כ יעבור תכף על איסור שביתת כלים אבל בחמץ שתקנו שיבטל בעת הבדיקה בלילה ואין האיסור רובץ עליו כ"א בלילה ולקצת פוס' מ"ש ולמעלה וכיון שיש לו זמן לאכול או למכור החמץ אין הוכחה גמורה דגמר ומפקיר עכ"ל וכ"ז כ' הרמ"ץ ליישב מה שהוקשה לו ע"ד התוס' פסחים דף ד' ד"ה מדאורייתא וכו' דאמאי לא כתבו דמאי דמהני ביטול שהוא משום הפקר אף שהוא שלא בפני ג' היינו משום דאנן סהדי וכו' וכדרך שכ' התוס' עצמם גבי נר וגגית וקערה. וחילוק זה שייך דוקא בביטול שתקנת חכמים הוא לבטל בלילה משא"כ בהפקר דיכול להפקיר סמוך לאיסורו כמו בנר וגגית. אך כבר כתבתי לעיל (באות קטן ד') דאנן סהדי זה מועיל לגבי השבתה דאורייתא אבל לא חשיב בזה ביעור. וגם מ"ש להכריח הגירסא דמפקיד כדי שלא יהיה נגד התוס' דשבת וכו' לא ידעתי מה יענה לדעת הרא"ש דגריס הפקיר ברי"ש וס"ל ג"כ כסברת התוס' הנ"ל בסו"פ אין בין המודר עיין בדברי מרן הב"י בסי' רג"ע שכתב לדעת הרא"ש דאף דמדרבנן בעינן ג' מ"מ נ"מ אם השאיל בהמתו וכו' וכן מבואר בתוס' והרא"ש שם ע"כ ובסמ"ע שם ס"ק י"א כתב מפורש דמהני ליה הפקר בינו לבין עצמו מה"ט אלא דס"ל דרק היכא דא"א בע"א וכן כ' התוס' בעצמם ועיין במח"א הל' זכיה מהפקר סי' א' שהביא דברי מרן הב"י הנ"ל וכתב ע"ז ולענד"נ דכה"ג אפשר דאפי' הרמב"ם מודה דמסתמא מפקר להו ואנן סהדי בכך וטעם זה צריכים אנו לומר לדעת הרא"ש ג"כ כדי שלא תקשו ליה דנהי דמ"ה סגי בינו לבין עצמו מ"מ כבר אמרו חכמים דאין הפקר פחות מג'. ולפמ"ש א"ש דמ"ש בג' ה"ט משום דבלא"ה לא גמר להקנותו והכא כיון דאיסורא הוא אי לא מפקר ליה אנן סהדי דגמר ומפקיר ע"כ ולא ראה דברי הסמ"ע הרי דכ"ע אית להו סברא זו וא"כ מה שהכריח הגירסא דמפקיר חלף הלך לו וק"ל. סו"ד לא יכולתי להלום דברי הג' רח"ך בזה ותמוהים הם בעיני וצע"ר לי

(יד) הנה נא ערכתי דעת רבנן קדישי קמאי ובתראי הם המדברים בענין הפקר אי מהני וחשיב כביעור, והבאתי מערכה מול מערכה כנז"ל ופשיטא דלעשות מעשה לכתחלה לסמוך על