שדי חמד דברי חכמים קסג

ועוד דלפי הנראה במחכ"ת אין תירוצו עולה יפה, דאם היינו מקשים למה אין אנו סומכים על מה שמפקירין חמצן העוברי עבירה יש לנו לתרץ כמ"ש השו"מ דאולי לא יפקירו בלב שלם וכו' אבל קושיית הא"ז היא על עוב"ע עצמם דמה להם להחליף הלא כיון שאין מגמתם אלא למיהדר אהיתרא דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא יש להם לתקן בלא חליפין רק שיפקירו ע"מ לזכות בו אחר הפסח ובלבד שבשעת הפקר יפקיר לגמרי. (כ"כ בד"מ בשם הא"ו. אך בגוף דברי הא"ז שלפנינו ליתנהו להני מילי ובלבד וכו') וכיון שיש להם דרך היתר בנקל מה להם לטרוח אחר החליפין. דודאי הם יסמכו על עצמם וגם ודאי שמה שמחליפים אין מגמתם כדי שיהא מותר לשאר בני אדם הכשרים רק לטובת עצמם הם מבקשים וא"כ היה להם להפקיר הפקר גמור ע"מ לזכות בו אחה"פ אם איתא דשרי זהו קושית הא"ז ואינו מתיישב במ"ש השו"מ וק"ל ומכללן של דברים תמיה לי עמ"ש בבגדי ישע סי' א' אות ד' דמ"ש הא"ז שבהג"א הנ"ל דהפקר על תנאי מועיל היינו בהפקיר דביטול אבל באמת צריך לבער אח"כ דאל"כ איך יועיל הפקר ע"ת בלא ביעור אלא דבנשמת אדם לא הבין כן בכונת הא"ז ע"כ ולפי דבריו לא הוה מקשה מידי הא"ז לסברתיה מההיא דחמצן של עו"ע כמובן ומסתמא לא ראה בגוף דברי הא"ז ואמטו"ל כ' כן. אך יש לתמוה מאד עליו כי בסמוך קודם לכן הזכיר דברי הד"מ סי' תמ"ה ושם כ' בפירוש מ"ש הא"ז ומותבינן אסברתין וכו' דמזה מבואר דאין כונתו כמ"ש הבגדי ישע והוא פלא

(ז) ועל הרב מוהר"ם ריקאנטי קשה דמלבד דיש לדחות ראייתו משביעית דשביעית שאני כמ"ש הרדב"ז. עוד קשה מה יענה למה שהכריח הא"ז מההיא דחמצן של עוברי עבירה. ונראה די"ל דאע"ג דדינא הוא דהפקר כה"ג מהני מכל מקום לאו כ"ע דינא גמירי ולא משמע לאינשי דחשיב הפקר אלא א"כ אין דעת המפקיר לזכות בו כלל אהכי לא מפקרי בכה"ג ומיהדרו אהיתרא דחליפין דזה מובן לכל דמועיל שהרי פנים חדשות באו לכאן ואין זה החמץ ש"י שעבר עליו הפסח. ועוד דלא אמר מוהר"ם ריקנטי דהפקר כה"ג מועיל אלא דוקא במפקירו לגמרי לכל אדם שמוציאו לשוק ומפקירו אלא שיודע שלא יגע בו אדם מחמת אהבתו או מיראתו וכמו שביאר בכונתו בשו"ת פנ"י ח"א סי' י"ד עי"ש ולפי האמת לאו כל שעתא מיתרחיש ניסא ואולי אין לבן של עוע"ב סומך על אוהביהן ומכירהן וחוששין שמא יהיה רחוק לשכר וקרוב להפסד משום הכי אין מפקירין אותו ע"מ לזכות בו דבאמת אינו דומה לשביעית דאינו אלא הפקר לשעה ויכול לזכות בו מיד, משא"כ בחמץ שצריך שיהי' מופקר כל ימי האיסור ואינו כ"כ בנקל המציאות ולאו כל מוחא סביל דא לסמוך לעשות כן וק"ל

(ח) וראיתי במק"ח בסי' תמ"ח סס"ה וז"ל ואם הפקיר חמצו והניחו במקום הפקר ודאי דאינו חייב לבער למ"ש בשו"ת פנ"י בכונת הריקנטי אבל אם מעמידו במקום מוצנע ברה"ר במקום שאין מצוי שם בני אדם מבואר בפר"ח סי' תס"ז דאסור עכ"ל הנה מה שציין פר"ח סי' תס"ז כעת לא מצאתי שם מזה ואולי הוא ט"ס וצ"ל תמ"ח. ונראה מדבריו דהפר"ח אינו אוסר אלא באם מעמידו במקום מוצנע במקום שאין מצוי שם בני אדם שאם משליכו במקום שמצוי שם בנ"א מותר ואין נלע"ד שיהיה כן דעתו שמה שכתב דהירושלמי מיירי וכו' או כגון שביערו והוציאו מרשותו והשליכו במקום הפקר ומצאו שם אחר שש וכו' דמשמע דמשום שהשליכו במקום שאין בני אדם מצוים שם. נמצא שם החמץ אחה"פ דאל"כ כבר היו לוקחים אותו העוברים ושבים. אינו מוכרח שר"ל כן אלא ר"ל שהניחו במקום שבני ישראל מצוים שם ולא שכיחי נכרים כלל. והישראל אין יכולים לזכות בו כיון שידוע שלא הפקיר אלא כדי להפקיע האיסור וכמ"ש שם בפר"ח בראיתו מההיא ארבא דטבעא בחישתא ואפילו הכי ס"ל דאוסר ר"י דחייש להערמה וביאר שם שאף שיש עדים שהפקיר אסור משום שאם נתיר בפני עדים ממילא ניתר גם בלא עדים ואז יש לחוש להערמה ומ"מ משמע דהמק"ח מסכים לדעת הפנ"י שאם מפקירו ומוציאו מרשותו ומשליכו במקום הפקר גמור ונשאר החמץ שם או שהנכרים לקחו את החמץ לרשותם מפני אהבה ושמרו ונתנו לו אחר הפסח מותר

(ט) ובשו"ת מוהר"ם ריקנטי האחרונים בדין ח' האריך מאד בענין זה בדברי הפר"ח וכ' שגם הרב מטה יהודה ס"ל כהפר"ח דלא מהני הפקר אפילו בפני עדים ומני"ר כ' לדחות דבריהם וראיותיהם (ויש לי להשיב ע"ד ואינני יכול להאריך והמעיין יבחר ורק אכתוב מה שהעלה לדינא במה שנשאל מעין הנדון של מוהרשה"ל במי שיש לו חמץ בספינה כמו שנביא דבריו לקמן בס"ד) והעלה דבהפקיר חמצו יש פוסקים שפסקו כר"ל דמותר כמ"ש בכנה"ג בהגב"י בשם הרשב"א והרמב"ן ואף להפוסקים כר"י דאסור. היכי דליכא למיחש להערמה שרי וכל שהפקירו בפני ג' מיהא ליכא למיחש להערמה. ואפשר דגם הפר"ח מודה ולא אסר אלא בפני שנים. (ולענ"ד אין נראה כן דעת הפר"ח דא"כ תקשי ליה וליטעמיך בההיא ארבא דטבעא אמאי לא אמור רבנן האי תקנתא להפקירו בפני ג') וא"כ בנדו"ד שנודע לישראל שנכרי אחד שלח לו דורון חמץ וחושש שמא לא יגיע לידו קודם פסח התקנה האמיתית היא להפקירו בפני ג' דבהא ודאי ליכא למיחש להערמה וכ"ש שעדיין אינו בידו דהוי כי ההיא דאיסורא לא ניח"ל דליקני. וכן ראיתי להרב ברכ"י שהביא בסי' תמ"ח מ"ש הרב מגילת ספר דמי שיש לו חמץ בים או בעיר אחרת יכול להפקירו בפני ג' לכל זמן האיסור ואחר הפסח מיד יזכה בו ולא עבר אב"י ומותר לאחה"פ אפילו מדרבנן ע"כ ופקפק על מה שהתיר להפקיר לזמן וכו' וסיים ומ"מ בהפקר גמור בפני ג' ליכא למיחש למידי ושרי כנלע"ד להלכה ולא למעשה עד שיסכימו גדולי ההוראה עכ"ל מ"ש בשם הברכ"י כבר כתבתי בראש אות זו מ"ש הוא עצמו בס' מחזיק ברכה סי' תל"ד כי מ"ש הרב מג"ס להתיר לא ראה שו"ת הרדב"ז שנדפס אח"כ וסיים שם וז"ל ואני הצעיר רמזתי בברכ"י סי' תמ"ח דברי המג"ס ועדיין לא היו נדפסות שו"ת הרדב"ז עכ"ל ומשמע דכונתו לומר שאילו היו רואים דברי הרדב"ז לא היו כותבים להתיר. ויש לתמוה על הרב חכמה ומוסר דף קס"ו אות כ"ג שהביא בשתיקה דברי הרב מגילת ספר, והרי מני"ר גופיה באות ט"ו הביא תשובת הרדב"ז דאוסר וכבר כ' בברכ"י דדברי המג"ס הם היפך דברי הרדב"ז ואף למ"ש חכמ"ו שם דהלכה ואין מורין כן אבל בדיעבד מותר מ"מ לכתחלה ודאי אין להורות כן והרי יכול למוכרו לנכרי באחד מדרכי הקנייה אף שאינו אצלו החמץ וכמ"ש המג"א סק"ח ובח"י ובמחצ"ה

(י) ודעת העו"ש בסי' תמ"ז רמזו המג"א תמ"ח סק"ז כדעת מוהר"ם ריקאנטי סי' קנ"ז דיכול להפקיר חמץ ע"מ לזכות בו אחה"פ וכ' בפרמ"ג בא"א בשמו דאפילו בינו לבין עצמו מהני דלא כשכנה"ג שהצריך בפני עדים דס"ל להעו"ש דהירושלמי מיירי במפקיר ומניח ברשותו בזה אסור דביטול והפקר צריך להיות בלב שלם דאל"כ קונה לו חצירו משא"כ במוציא מרשותו ומפקיר הפקר גמור כל ימי הפסח שכל הרוצה יזכה זה מהני ולא שייך הערמה בכה"ג וסיים בא"א ומג"א ברמ"ו השיג גם כן על העו"ש וא"ר הסכים שם להעו"ש ע"כ וכ' עוד דאף דמסכים העו"ש עם מוהרמ"ר אינו מסכים למוהר"ש הלוי משום דבעי' שיפקיר לגמרי בלב שלם וכו' עי"ש מ"ש עוד הא"א בזה דאם הוציא החמץ מרשותו ואומר בפיו שמפקירו הפקר גמור הוא אע"י שבלבו חושב בהיפך בתר פיו אזלינן ואם זכה בו אחר קנה וכה"ג דלא עבר אף אדרבנן שהוציא מרשותו שרי אחה"פ ואם לא הוציאו מרשותו אעפ"י שהפקירו בפיו ופיו עיקר מ"מ קונה לו חצירו אחר אמירתו וכו' והביא ראיה מהירו' דשביעית עי"ש ובשו"ת בית שלמה בסוס"י ס"ב כ' דלא ראה מ"ש הד"מ בסי' תמ"ה שאין לסמוך ע"ד הא"ז בהוראה זו וכו' וגם בתשו' הרדב"ז סי' תל"ו וכו' (הוא התשובה שהובא בריש אות זו) מחלק בין שביעית לחמץ וכ"ז נעלם מהפמ"ג ועוד דמדברי הרמב"ן בחידושיו לפסחים דף ל"א בשמעתא דחנות של ישראל ומלאי של ישראל וכו' מוכח להדיא דאף הפקר גמור לא מהני להתיר החמץ אחה"פ ואין מזה אפי' סניף להקל עכ"ד (ועיין בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד מה שהאריך בענין כשבלבו סותר מה שאמר בפיו אי משגחינן במה שבלבו) גם בשו"ת משנת ר"א ח"ב סי' י"ח ד"ה וממה וכו' הביא מ"ש מוהרשה"ל ושכנה"ג והפר"ח (הנ"ל באו"ק ב') וכ' דמדברי הרמב"ן בחי' לפסחים הנ"ל מוכח כס' הפר"ח הנ"ל לאיסורא וכ' דאפשר לצדד לכאורה להתיר בהנאה מכח ס"ס שמא לא חייש בירושלמי להערמה אלא בסתם ולא במפקיר