שדי חמד דברי חכמים קסב

ביעור מדרבנן וכן מתבאר לענ"ד מדברי התוס' פסחים ד' ד' ע"ב ד"ה מדאוריתא וכו' שכ' בשם ר"י דמאי דמהני ביטול הוא משום דמאחר דבטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר והא דאמרי' הפקר ב"ג מדאורי' אינו צריך ע"כ וכיון דביטול הוא משום הפקר כי היכי דבביטול לא סגי אלא מדאו' הכי נמי בהפקר לא מהני אלא מדאו' אבל ודאי צריך ביעור מדרבנן. ואף אם הפקיר בפני עדים דבזה ליכא חשש הערמה לדעת השכנה"ג מ"מ נראה דלא מהני זו במקום ביעור שתקנו חכמים דא"כ גם בביטול לדעת ר"י שהוא משום הפקר נימא דליבטיל בפ"ע ותסגי בהכי ולמה לן לבער כלל אלא ודאי דביטול והפקר אינם אלא להצילו מחיוב השבתה מדאו' אבל לא יועיל במקום ביעור שתיקנו חז"ל ועיין באס"ז בפ"ב דב"מ על ד' ל' ע"ב ד"ה אפקרה וכו' שכ' בשם תוס' שאנץ והא דאמרי וכו' וכן בפ"ק דפסחים גבי ביטול חמץ שפי' ר"ת מטעם הפקר אע"ג דלא עביד בפ"ג התם נמי אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא ע"כ הרי דאע"ג דאיכא אנן סהדי וכו' וזה חשיב כמו מפקירו בפני ג' בכל זאת לא אמרי' אלא דמדאוריתא הוא דסגי אבל מדר' צריך ביעור ועפי"ז נראה די"ל עמ"ש הג' מוהרש"ז בש"ע שלו סי' תמ"ה בקו"א דהסמ"ק מתיר לכתחלה להשכיר בהמתו ע"י הפקר שלא בפני ג' מטעם שכ' התוס' בשבת ד' ח"י דכדי להפקיע איסור שבת מסתמא מפקיר להו וכ' דלסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג' דלא חיישי' להערמה ושכ"כ הע"ש בסי' תמ"ז לענין חמץ וכו' ולא קי"ל כן וכו' עי"ש ולענ"ד י"ל דגם להסמ"ק אי אפשר להתיר בחמץ משום דנהי דאית לן למימר דודאי מפקיר כדי להפקיע איסור שבת מ"מ הפקר גמור בפני ג' לא מהני אלא לענין חיוב השבתה מדאו' אבל אכתי רמי עליה חיוב ביעור מדרבנן ולא יתכן להתיר בחמץ לכתחלה ע"י הפקר כמש"ל וראיתי בס' רינון יצחק (פי' להגדה בדינים) שבתחלת הס' שכ' שכמו שכ' הפוס' שמועיל סברת אנן סהדי דניח"ל בהפקר כדי שלא לעבור אשביתה כן י"ל בחמץ דמהני הפקר בינו לבין עצמו דניתא לבעלים בהפקרם כדי שלא לעבור על ב"י עי"ש שלא כ"כ אלא לענין הביטול אבל לא שיועיל זה במקום ביעור שתקנו חז"ל והאריך שם בס' הנ"ל ולא יכולתי לעיין בדבריו ונתקיים בעצמו מה שכ' על המחוקק יאודה עי"ש)

(ה) ומה שכ' עוד הרש"ג דהשכנה"ג הביא מדברי מוהר"ם ריקנטי דמהני הפקר לזכות בו אחה"פ. אמת שכ"כ שם בסי' זק"ן והן הן הדברים שכתבו בהג"א כנז"ל וע"ז לא כ' הפר"ח שום תשובה ומ"מ אין הכרח מדברי מוהרמ"א דכבר עמד בזה בשו"ת עבודת הגרשוני סוס"י ק"ה וביאר דבריו דמי שיש לו חמץ ושום אדם אינו יודע מחמץ זה והפקירו אפי' בינו לבין עצמו מהני. כיון שבאמת הוא יודע שהפקירו. אבל אם ידוע חמץ זה לבני אדם אף אם הפקיר בפ"ע אין מתירים לו דבזה יש חשש הערמה עי"ש ועם שאיני רואה שיהיה כן דעת הפר"ח ובגד"י והנה"ש שהרי לפי מה שהוכיחו תדע וכו' מדלא אמרו בש"ס נפ"מ בהפקיר בפ"ע וכו' כמו כן יש להוכיח דגם בהפקיר חמץ שאין ידוע לשום אדם לא מהני דאל"כ הול"ל דאיכא בינייהו חמץ שאין ידוע לשום אדם. דלמ"ד משום הערמה. בזה אין חשש הערמה. ולמ"ד משום דבעינן דומיא דמתנה לא מהני. מ"מ למדנו מדברי העבוה"ג דבחמץ הידוע לנו אין ראיה מדברי מוהר"ם ריקנטי ז"ל להתיר בהפקיר. וצ"ל לדעת הרב העבוה"ג דאין הכרח ממה שלא אמרו בש"ס ירושלמי נפקותא זו דכבר ידוע מ"ש הראשונים בכמה דוכתי דזימנין דהוה מצי למימר איכא בינייהו טובא ולא אמר כמו שרשמתי בקונטריס הכללים מערכת האלף אות די"ק. והפר"ח צ"ל דלא עשה מזה הכרח גמור אלא סינף זה לשאר ראיותיו. אך על, הנה"ש הנ"ל קשה דנר' דסומך בכל כחו על הכרח זה לבד. ואין זה מוכרח וי"ל ואין להאריך ועכ"פ לפי דברי העבוה"ג דבחמץ הידוע לנו ובא לשאול הדין אין מתירים לו נראה דגם בעובדא דמוהרשה"ל אין להתיר לו הן אמת דבשו"ת פנ"י שנביא להלן בס"ד מפרש כונת מוהר"ם ריקנטי דתלי באם הוציאו מרשותו ואם לא הוציאו מרשותו אף שהפקירו לא מהני מ"מ נר' דבעובדא דמוהרשה"ל אין היתר עפי"ז דהא בעינן שיוציאנו מרשותו וישליכנו למקום הפקר מקום שבני אדם מצוים שם ויכולים ליטלו. אבל מה שמונח בספינה נראה דהרי הוא כמונח ברשותו שאין שום אדם יכול לזכות בו ולא מהני הפקר כזה. ועיין לקמן אות קטן יו"ד

(ו) והנה במראה הפנים ע"ד הירושלמי פ"ב ה"ב הביא מ"ש ההג"א בשם א"ז להתיר להפקיר חמצו ע"מ לזכות בו אחה"פ ותמה ע"ד שהוא היפך סברת ר"י שבירוש'. ובקונטרס הכללים במערכת הרי"ש אות י"ב כתבתי דאפשר דהא"ז ס"ל כדעת רבוותא שפוסקים בזה כריש לקיש עי"ש הטעם. ועתה אומר אני דהרב מראה הפנים לא ראה בגוף דברי הא"ז כי אם מ"ש בשמו בהג"א ואהכי ק"ל. אך הרואה דברי הא"ז בגופן שלהן והם בח"ב סי' רמ"ו יראה שכבר נרגש מדברי הירושלמי הנ"ל והוא כי שם אחר שכ' דמותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחה"פ והביא ראיה מהירושלמי דשביעית פר"ט ה"ד והיא הראיה שבמור"ם ריקנטי סי' קנ"ז הנ"ל כ' וההיא דפרק כ"ש הפקיר בי"ג לאחה"פ ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר וכו' (הביא כל סוגית הש"ם) אין לפרש דהערמה דר"י חייש לה היינו שיפקיר ע"מ לזכות. אלא דחייש שמא לא יפקיר כלל ויאמר הפקרתי קודם הפסח וחזרתי וזכיתי בו לאחה"פ אבל אם הפקיר קודה"פ ע"מ לזכות בו אחה"פ ההיא שרי כדפירשתי ע"כ. וכונתו נראה דהיה אפשר לפרש הירוש' דהגם דכשמפקיר הפקר גמור שלא ע"מ לזכות בו אחר הפסח ואסתייעא מילתא כי לא זכה בו אדם תוך הפסח ונשאר עד אחה"פ מותר מ"מ אוסר ר"י מחשש הערמה שמא יפקיר ע"מ לזכות בו אחר הפסח. ואם כך הוא כונת הירושלמי א"כ שמעינן דמפקיר ע"מ לזכות בו אחה"פ לא מהני. אהכי כ' דאין זה פי' הערמה דודאי בכה"ג מהני אלא החשש הוא שמא לא יפקיר כלל ויאמר שהפקיר אבל אם ידוע שהפקיר דהיינו שהפקיר בפני עדים אף שהפקיר ע"מ לזכות בו אחר הפסח מותר. ולפי זה נראה מזה סיוע גדול לסברת השכנה"ג דהפקר כה"ג מהני בחמץ כמו בשביעית אך באמת בא"ז שם מסיק וז"ל ומותבינן אסברתין דתניא פר"ק דחולין חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דלא שבקי היתרא ואכלי איסורא ואם איתא הואיל ומהדרו אהיתרא הוה ליה להפקיר אף על פי שהיה בדעתם לחזור ולזכות אחר הפסח דהא כי האי גוונא שרי עכ"ל וכיון שלא תירץ כלום ע"ז כיעי"ש משמע דהדר ביה ויש לתמוה עמ"ש ההג"א בשם הא"ז דהרי למסקנא נראה דלא ס"ל הכי משום מאי דק"ל מההיא דחמצן של עוברי עבירה וכו' וא"כ לפי מסקנתו נראה דמפרש חשש הערמה דאמר ר"י היינו שמא יפקיר ע"מ לזכות בו דזה לא מהני דאע"ג דגבי שביעית מהני כה"ג. ס"ל כמ"ש הרדב"ז דשביעית שאני דהוא איסור קל משא"כ חמץ דאיסור חמור הוא דאסור בכל השנה וענוש כרת בכזית ואסור בב"י ובהנאה ואם הקלו בשביעית הקל לא נקל בחמץ החמור וצ"ע ואחר זמ"ר ראיתי בד"מ סי' תמ"ה שהביא סברת הא"ז הנ"ל וכ' ע"ד וקולא גדולה היא ואין לסמוך ע"ז וגם הפוסקים מדלא הביאו זה ש"מ דלא ס"ל הכי. ועוד דבא"ז עצמו סיים ומותבינן אסברתין וכו' עי"ש ונהנתי מאד. ודברי הד"מ הללו נעלמו מכל רבנן קדישי המדברים בזה והוא פלא. ואף שבשו"ת שואל ומשיב מהדו' ב' ח"ד סי' יו"ד דף ד' ע"ד ד"ה והנה במוש"ק וכו' כ' דמה שהקשה הא"ז לנפשיה מחמצן של עוב"ע לק"מ משום דבאמת ההפקר אינו מועיל אלא בפני ג' וגם צריך להיות ברשות זוכה (כעת לא ידעתי כונתו דאם כונתו למ"ש בנדרים דף מ"ג ע"א הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי ליד זוכה וכו' הוא תמוה דזהו סברת ר' יוסי לפי אוקמתת ר"י וקי"ל כת"ק. וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' ע' ובמיוחסות סי' קס"ח דלמאי דמוקי הש"ס ירו' פלוגתא דר"י ור"ל גבי הפקיר חמצו בי"ד דר"י אוסר משום דס"ל הפקר כמתנה לא קי"ל בהא כר"י אלא כת"ק דר"י דלא בעינן הפקר כמתנה עי"ש וכן מתבאר ממ"ש בש"ע סי' רע"ג ס"ט (בח"מ) עיי"ש וצ"ע) רק כאן שאינו ברשותו של אדם בגילוי בעלמא סגי וזה דוקא בשאר ישראלים הכשרים אנן סהדי דניח"ל ובודאי מפקירין בלב שלם אבל חמצן של עוב"ע אולי לא יפקירו בלב שלם ולכך צריכין דוקא להחליף עכ"ד הנה אף אם היה תירוצו נכון מ"מ כיון דמארי' דהאי שמעתתא דמהני הפקר מר ניהו הא"ז. והוא עצמו לא מצא להשיב על קושיתו ומשמע דהדר ביה אנן מה נענה אטו אשינוי ניקום ונסמוך