שדי חמד דברי חכמים קסא

מה שסגר המרתף לא נתבטל ההפקר הוא היפך סברת רדב"ז שכ' שאם יסגור הדלת בעדו לא הוי הפקר ודוחק לומר דכיון שזרק המפתח חשיב כאילו לא סגרו. עכ"פ למדנו דדעתו להתיר בדיעבד מיהא. אך ממ"ש שם בשע"ת אח"כ בסמוך בשם שו"ת תפארת צבי סי' ט"ז במי שצוה לבדוק ולבטל ונסע לדרכו ובדרך נזכר שיש לו יי"ש חמץ במקום אחר ונחפז לשוב לביתו בע"פ כדי למוכרו ולא יכול לבא והפקירו בער"פ הפקר גמור בפני ג' וכשבא לביתו אחר זמן איסורו אמרו לו חכמים שיניח המרתף פתוח בפסח וכן עשה ואחה"פ שאל מה דינו והורו לו לסמוך על הפנ"י (שהובא אח"כ בשע"ת שם דיי"ש הוי רק חמץ דרבנן כנוקשה ויש לסמוך על דברי ר' יונה בשעה"ד לערבו ביי"ש אחר ויש לקונסו וכו' עי"ש) להתירו בהנאה עי"ש, ומשמע דאפי' בנאנס, ובדיעבד שכבר עבר הפסח לא סמכו להתיר מצד ההפקר אלא ביי"ש עפ"י סברת הפנ"י אבל לא בחמץ אחר, וכן מתבאר דעת הח"י בסי' חת"ם סק"ה דאפילו ביטל והפקיר הפקר גמור בפני עדים לא מהני אלא באונס גמור שלא ידע כלל מהחמץ כל ימי הפסח, או שהיה סבור כל ימי הפסח שמה שמכרו היה כדין ואחה"פ נודע לו שלא מכר עי"ש. גם הג' מוהרש"ז בש"ע שלו שם סכ"ט כ' בפי' דאפי' בדיעבד לא מהני הפקר, ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם ש"ש בער"פ כדי שלא לעבור עליו בב"י וב"י בפסח שמותר לעשות כן לכתחלה מ"מ אחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנו ע"כ ובסי' תמ"ה אות ב' ביאר דהא דמהני הפקר קודם זמן איסורו כדי שלא לעבור בב"י היינו דוקא אם לא יהיה דעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בו אחה"פ אם לא יקדמנו אחר שאם יש בדעתו כן הרי הוא כשלו ממש וכו' ועי"ש בקו"א אות א' דאף למ"ש התוס' בשבת ד' י"ח ע"ב ד"ה דמפקר להו דמהני הפקר לכתחלה שלא בפני ג' מטעם דמסתמא מפקיר להו להפקיע מעליו איסור שבת, והסמ"ק מתיר לכתחלה ע"י הפקר שלא בפני ג' מה"ט אנן לא קי"ל הכי דאין לסמוך ע"ז אלא כשא"א בענין אחר כמ"ש התוס' והרא"ש שם וכן דעת כל הפוס'. ואף אם מפקיר בפני ג' לא מהני כשדעתו לזכות בו אח"כ עיש"ב, ועי"ש בסוה"ס בהל' מכירת חמץ. ומי שיעלה על דעתו שמכירת חמץ הוא מדברי סופרים לפי המנהג שהכל מבטלים החמץ ואומרים כ"ח וכו' ליבטיל וליהוי הפקר וכו' שגגה היא בידו כי חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר מאחר שדעתו עליו לחזור ולזכות בו אחה"פ כמבואר בתשו' הרשב"א בשם הירוש' וכ"פ הרמ"א בד"מ ובפר"ח עכ"ל

(ב) ורבינו הפר"ח בסי' תמ"ח ס"ה כ' בשם מוהר"ש הלוי דחוכך להחמיר במי שיש לו חמץ בספינה וירא שמא לא יבא לידו קודם הפסח אם אפשר להתיר לו להפקירו בפני עדים ולחזור לזכות בו אחה"פ למוכרו ולא מלאו לבו להתיר אפילו בהנאה והשכנה"ג כ' דדוקא בהפקירו שלא בפני עדים הוא דחייש ר"י להערמה שיאמר שהפקיר ולא הפקיר אבל הפקירו בפ"ע לא שייך למימר הכי ולפיכך מותר אפי' באכילה. ומני"ר הפר"ח האריך לחלוק עליו והוכיח דגם בהפקיר בפני עדים ס"ל לר"י שבירושלמי דחיישינן להערמה תדע דהא למ"ד התם דטעמא דר"י משום דהפקר כמתנה ולא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה. אף בהפקיר בפני עדים הדין כן ומהך טעמא נשמע לאידך דבהא לא פליגי עכ"ל והבנתי מדב"ק דר"ל דליכא למימר דאין הכי נמי דהא בהא תלי ואם נאמר דהטעם משום הערמה כשהוא בפ"ע אין לחוש. דא"כ הו"ל לש"ס ירושלמי למימר דהא נפ"מ מבנייהו דלטעם הערמה אם הוא מפקיר בפני עדים ש"ד ולטעם דזכייה אף בפני עדים לא מהני. וזהו מ"ש הפר"ח דבהא לא פליגי כלומר דאם איתא דפליגי הו"ל לש"ס למימר נפ"מ זו וכן הבין בפשיטות רעק"א בסי' כ"ג ד"ה גם לפי וכו' בכונת הפר"ח. אך ראיתי להרב נהר שלום בסי' תמ"ח אות ה' שאחר שהביא סברת הפר"ח דגם בהפקיר בפ"ע אמר ר"י בירוש' דלא מהני. כתב דנ"ל להכריח כן מהירוש' עצמו מדלא אמר דאיכא ביניהו דהפקיר בפני עדים וכו' עי"ש ולענ"ד זהו כונת הפר"ח עצמו ולפי דרכנו למדנו דגם הנה"ש מסכים הולך לסברת הפר"ח דלא מהני הפקר אפי' בפני עדים ונראה מסגנון כל דברי הפר"ח דס"ל דאף בדיעבד ועבר עליו הפסח אסור ומה שסיים ואינו מוצא תקנה לזה האיש אלא שימכרנו וכו' כונתו לתקן שימכרנו קודם זמן איסורו. וכ"כ הרב מוהר"י אירגז בשו"ת דברי יוסף סס"י י"א וז"ל האמנם היכא דידע קודה"פ שבא לו חמץ בספינה מדינא צריך למכרו או ליתנו במתנה קוה"פ ואם פשע ולא מכרו קו"פ קנסינן ליה אחה"פ ואסור בהנאה כמ"ש מוהרש"ל והסכים עמו הפר"ח בסי' חת"ם עכ"ל גם בשו"ת בגדי ישע סי' ג' אות ט' שקו"ט בדין זה והביא מ"ש הפר"ח דאפילו הפקיר בפ"ע לא מהני וכ' כדברי הנה"ש הנ"ל דיש להכריח כן מדלא אמרו בירוש' נפ"מ זו ועוד כ' להכריח דאפילו הפקר גמור שהניחו במקום עוברי דרכים לא מהני ממ"ש התוס' עירובין ד' ס"ד ד"ה שהולכין עי"ש. ובשו"ת חת"ס סי' קי"ד בד"ה אמנם וכו' כ' וז"ל אבל פשוט שכונת הירוש' שאוסר משום הערמה אין הפירוש כמו שהבינו האחרונים שיערים לומר בטלתי והוא לא ביטל ונתחכמו לפלפל אם ביטל בפ"ע מאי איכא למימר ולא כיונו יפה וכו' עי"ש

(ג) והרב שלחן גבוה בסי' תמ"ח מחודש ה' הביא מחלוקת הפר"ח עם השכנה"ג וכ' דמ"ש הפר"ח להכריח מההיא ארבא דטבעא בחישתא דלא אמרו תקנה זו להפקיר בפני עדים וכו' אינה ראיה דשאני התם דהחטים היו ברשותו ובביתו ולא שייך הפקר אלא כשאינם ברשותו וא"כ בנדון מוהר"ש הלוי דהחמץ היה בספינה ולא ברשותו יכול להפקירו ומסיק כן לדינא דכיון דהשכנה"ג פשיט"ל דמהני הפקר בפני עדים ומביא כן בשם מוהר"ם ריקנטי סי' זק"ן הסומך עליהם ומפקירו בפ"ע קודם זמן איסורו לא הפסיד ואחה"פ מותר באכילה עכ"ד. ובהורמנותיה דמר אומר אני דמ"ש ע"ד הפר"ח אההיא ארבא אין זו תשובה ודברי הפר"ח נכונים דהו"ל לש"ס לומר תקנה זו דהפקר בפ"ע ע"י שיוציאנו מביתו ומרשותו ויניחנו ברשות הרבים וכבר כ' הפר"ח דאין שום אדם יכול לזכות בו כמ"ש בסי' רמ"ו וכלומר דאין לדחות דמשו"ה לא אמרו בש"ס תקנה זו דהפקר בפ"ע ע"י שיציאנו מביתו ומרשותו לפי שאין זה מתקן שיבוזו אחרים חילו אהכי כ' דאין אחרים יכולים לזכות בו וכו' ואין לומר שהיה לחוש שיבואו נכרים ויזכו בו שהרי יכול להניחו בחצר שאינה משתמרת ולא שכיחי בה נכרים וכמ"ש בתשו' הרדב"ז (שהעתיק דבריו בחכמה ומוסר שם שכ' וז"ל וכ"ש שאין דרך להפקר זה וכו' ואם יסגור הדלת וכו' אף ע"ג דיכול להניחו במקום דליכא וכו' מ"מ אין להתיר זה בפני ע"ה וכו' עי"ש) וא"כ היה להם לעשות תקנה קלה כזו אלא ודאי דלא מהני הפקר כלל. וכן ראיתי בספר אפי זוטרי ד' ע"ג שהשיב כן ע"ד השו"ג הנ"ל אלא שקיצר מאד כיעי"ש וכ' שם דהרב מטה יהודה החזיק בקו' הפר"ח. ובבית מאיר לסי' תמ"ח ס"ה כ' בד' ס"ו ע"ב עמ"ש הפר"ח מההיא ארבא וכו' וראיה זו תמוה דאם כונתו שיפקירנה ויוציאנו למקום הפקר חוץ לביתו מה תקנה בזה שיבא נכרי ויקחנו ובביתו פשיטא דאסור להשהות מחשש תקלה שיאכל ממנו ואנן לא דיינינן אלא על עבר אדרבנן והשהה אחר הביטול וההפקר מה דין החמץ אחר הפסח ע"כ נראה מדבריו דמשום ההפקר אין חשש אם מפקירו עודנו בביתו וברשותו דגם זה חשוב הפקר. אלא שאינו רשאי לעשות כן משום חשש תקלה ולזה יש לתקן שיתננו לנכרי בפקדון ואח"כ יפקירנו דכיון שהוא בבית הנכרי עד אחר הפסח נראה דאין שום חשש תקלה שיבא לאכול ממנו (עיין לקמן אות"ל ובפרט בחטים כמש"ש) ומ"ש שאם יוציאנו למקום הפקר וכו' כבר כתבתי ע"ד הרש"ג דאין זו קושיא

(ד) ובחיי אדם בקונטריס נשמת אדם סוס"י ב' וז"ל ומההיא ארבא דטבעא בחישתא שהק' הפר"ח למה לא הפקיר לא ידעתי כונתו דע"כ ל"פ בירוש' אלא בדיעבד אבל לכתחלה כשיכול לבער צריך לבער כתקנת חכמים אך כשאינו בידו י"ל שפיר דבזה לא תקנו חכמים כיון שלא שייך בו הערמה ע"כ ומבואר דכונתו לומר דהפקר אינו חשוב ביעור מדרבנן ואין זה מוציאו מידי חיוב ביעור דרבנן דהפקר לא מהני אלא שלא לעבור על ב"י מדאוריתא וכי היכי דבביטול אמרי' דאע"ג דמהת"ו בביטול בעלמא סגי צריך ביעור מדרבנן הכי נמי בהפקר אף ע"ג דהפקיר בעי