שדי חמד דברי חכמים קס

באופן דזה פשוט וברור דרק כשהיין שניתן עתה אינו נאסר הוא דאמרי' דאינו מבטל היישון, אבל כשנאסר יין זה צריך יישון י"ב חדש מיין זה

אמור מעתה בנדו"ד אם לא נתפוס כטעם השני שבמרדכי דבטל בששים משום דלא אמרי' בכוליה משערינן בהיתרא בלע. או דבעינן ששים בערך החמץ דוקא. אלא נאמר דבעינן כנגד כולו דגם בחמץ קוה"פ אמרי' חתיכה נע"ן וכן בלח בלח אמרי' נע"ן וכן שאר צדדי היתר האמורים בדברינו אם לא נסכים בהם, אלא נבא להתיר מצד היישון עפ"י שו"ת הר"ץ כצבי נר' דלפי המתבאר מגוף תשו' הרא"ש ודברי מרן הב"י ורש"ך הנז"ל אין כאן יישון כלל דהרי היין הראשון שניתן בהחבית תוך יב"ח נאסר לפי שאי אפשר לבטל טעם היי"ש שבחבית כיון דבכוליה משערינן ונעשה כל היין נבלה, והיה צריך שתעמוד החבית רקנית יב"ח מכי הוסר היין שנאסר, וזה לא היה בשום פעם כי לא שהו החביות י"ב חדש רקניות ואיך אפשר להתיר אחר יב"ח הלא בתוך יב"ח נבלע בה איסור ולא מצינו להתיר אחר יב"ח בכה"ג אלא מפני שהבלוע שבכלי שיצא בהיין נתבטל ונעשה היתר ונבלע בהכלי שבזה הוא שההיתר הנבלע עתה בהכלי מסייע להקליש טעם האיסור הבלוע, אבל בנדו"ד אם נאמר דטעם החמץ שבכלי לא נתבטל בששים לפי שאין ס' נגד הכלי הרי א"כ היין שנתנו בה נאסר דנעשה כולו חמץ דחנע"ן. וכשנבלע יין זה בכלי הרי איסור נבלע בו ולא יועיל להקליש האיסור באופן שחזרתי על כל צדדי ההיתר שכ' הרב המתיר ולא מצאתי בהם טעם כעיקר כי כלם נרפים הם ואין גם אחד בהם ראוי לסמוך עליו ויש לפקפק ולא ליטול אחד מבנתיים. וצדדי ההיתר האמורים בדברינו בס"ד נראים נכונים יותר ועולים לפום דינא. ובכל זאת ירא אנכי לומר בפה מלא היתר בדבר להלכה ולמעשה עד אשר יבא מי שלבו אמיץ בהוראה, ודעתו רחבה ויכריע לאסור או להיתר. האל יתברך יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו הקדושה נפלאות, אכי"ר: סימן קב (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ד' אות י"ד

) קב חטה שנמצאת בפסח בדבש או בשאר מ"פ הנה לענין שומן יש אוסרים דמחמיץ מהמים שהודח בו אבל בדבש ושאר מ"פ אין שום אוסר (למאי דקי"ל מ"פ אין מחמצין, ועיין פר"ח סי' תס"ז סו' ס"ק ט"ו דחטה בקועה שנמצא ביין מותר היין, ובש"ע סי' תס"ב ס"ו ופר"ח שם), אך נסתפקתי בזה אם בשלו מקודם בכלי זה גם מים ועתה נפלטו המים להדבש ומחמיץ דאף מעט מים עם מ"פ מחמיץ. וי"ל דאף המחמירים במעט מים ה"ד במים ממש ולא בהנפלט מהכלי דהוי טעם בעלמא י"ל דכ"ע מודו דאינו מחמיץ, כ"כ ידידי הגאון מנחת משה נר"ו בא"ח סי' ט', וכ' שכן ראה בכ"י מהג' מהרש"ק עי"ש. ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש המג"א סי' תנ"ה ס"ק ט' בשם מט"מ שלא ליקח כלי של מ"פ לשאוב מים כי מ"פ עם מים ממהרים להחמיץ ומשמע דאין לו תקנה אלא ע"י הגעלה עי"ש, אבל אינו מועיל ניגוב כלל והיינו משום דפולט הטעם אלמא דגם בהפליטה יש חשש כמו בהמ"פ עצמן. ולפי מ"ש החת"ס סוס"י קכ"ט דאין הטעם משום חשש פליטה אלא משום דהחרסים עצמן מחומצים בהמ"פ ניחא. אך בפרמ"ג שם לא הבין כן אלא משום הפליטה עי"ש. ולפי מ"ש החיים מדבר דף ט"ו ע"ג, הבאתיו לקמן סי' י"ב אות ד' דבטעם יש לחלק בין טעם של מ"פ כההיא דהמט"מ, לטעם של מים כההיא דתשו' הכנה"ג ניחא, וק"ל

ודע דכ' שם במנחת משה דהיה מקום להסתפק לפי מ"ש בב"י יו"ד סי' ח"ץ בד"ה ומ"ש עוד רבינו בשם הרשב"א דחלב הנבלע בבשר הוי ממשו ולא טעמו דמשמע מזה דצלול הנבלע בגוש הוי ממש א"כ כן יש לומר דהמים שנבלעו בהכלי ונפלטים ממנו הוי ממש ומחמיץ כשנתערב עם מ"פ ואין לחלק בין אכל לכלי וכו' אך במקו"א הוכחתי להלכה דאף הצלול הנבלע ע"י כלי דינו רק כטעם בעלמא לכל דבר וה"ן לענין זה אלו תו"ד. ובעניותי אין ענין דברי הרשב"א לכאן דהרשב"א קאמר על שעת הבליעה דחלב שנבלע בבשר חשיב ממשו ולא טעמו, אבל לא מצינו דמה שיצא אח"כ מהבשר שהוא החלב ממש די"ל דאינו יוצא אלא הטעם, וכן המים שנבלעו בכלי לא יפלוטו הם בעצמם אלא הטעם. ומפני זה לא הרגיש הג' מוהרש"ק מדברי הרשב"א הנ"ל וטעמו ונימוקו עמו דאינו נפלט אלא טעם בעלמא, ויעויין בפרמ"ג יו"ד רס"י צ"ה במ"ז. כל הנ"ל כתבתי להג' מנחת משה נר"ו כשנתכבדתי בקבלת ספרו ששלח לי. ואחר זמן ראיתי מ"ש בשו"ת שם אריה יו"ד סי' ס"ו. (והיא ע"ד הג' מנמ"ש הנ"ל בשאלה אחרת ששלח לו ושם ג"כ נשתמש בסברא הנ"ל לפי מ"ש הרשב"א וכו' כיעי"ש והשיב ע"ד (וכ' בד"ה והנה באמת וכו'). דאף כשבלע ממשו דבר צלול מ"מ מה שפולט אח"כ בהתבשיל ודאי דלא הוי רק טעמו ולא ממשו דמה שפולט אינו גוף הממש כלל עכ"ל והוא כמו שכתבתי בעניותי. שו"ר דבמנחת משה שם בחיו"ד סי' ט"ו כ' את אשר שלח להג' בע"ס ש"א. ובסי' ח"י הביא תשו' הש"א. והמחבר השיב ע"ד בסי' י"ט ועמ"ש הש"א דאינו פולט הגוף ממש כתב וז"ל, ומ"ש רו"ם דמה שפולט אינו הגוף ממש הא כתבתי בזה דא"כ לא תיהני הגעלה לכלי כמובן וגם מדברי הרשב"א הבאתי עכ"ד. ואני עני אומר דמדין הגעלה אין הכרח כלל דאנו אומרים דלעולם אינו פולט הכלי אלא הטעם ואם אינו מגעיל הכלי יש חשש איסור במה שיפלוט הכלי כישתמשו בו את הטעם הבלוע בו אבל ע"י הגעלה נפלט הטעם והממש לא יצא בלא"ה כלל ושפיר מהני הגעלה. ומדברי הרשב"א כבר כתבתי מה שנלע"ד. ומה שרמזתי לעיל מדברי הפרמ"ג סי' צ"ה. הנה במנח"מ יו"ד הנ"ל כבר הביא זה עי"ש מה שהאריך, ולא יכולתי כעת לעמוד בענין זה היטב כי אינו מעניינינו. עתה נדפס ס' ברכת משה להגאון בע"ס מנח"מ הנ"ל נר"ו, ועי"ש בקונטריס התשובות סי' מ"א אות ב' מה שהשיב ע"ז

ואם נמצאת חטה מרוככת במיני טיגון שנילוש בשמן ומים אם אוסר במשהו העלה הגאון ענג יו"ט בסי' ח"ל דלדידן דמי פירות עם מים אינו אלא חמץ נוקשה בטל, ועיין במה שרשמתי בסי' ב' אות ב'. סימן קג (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ה' אות י"ז)

קג (א) כתב הרדב"ז בתשו' החדשות דפוס פיורדא סי' תל"ו דאין תקנה להפקיר החמץ קודם הפסח ולחזור ולזכות בו אחר הפסח דאין לסמוך ע"ז וכ"ש דאין נראה דרך להפקר זה (דצריך להניחו במקום הפקר כל ימי הפסח ואם יסגור הדלת בעדו לא הוי הפקר) ואף שלא יבצר איזה מציאות אין ראוי להתיר זה שיבואו לידי איסור חמץ שאין מפקירין לגמרי, ושום אחד מהפוס' שאנו סומכים עליהם לא כתב היתר זה לכן אין לסמוך עליו ע"כ. והרב מג"ס שהתיר לא ראה תשו' הרדב"ז הלזו וכו' כ"כ מרן חיד"א במחב"ר סי' תל"ד, והיה נר"ל דאף בדיעבד אי עביד הפקר לא מהני, אלא שראיתי להרב חכמה ומוסר דף קס"ה אות י"ז שסיים ע"ד הרדב"ז הנ"ל, וז"ל מדבריו למדנו דהלכה ואין מורין כן והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם עשה כן ובא אחר פסח לשאול יכול לחזור ולזכות בו כיון דאחר הפסח לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל היינו ודאי אם עשה על דרך שכתוב בתשו' הרדב"ז שהניחו במקום דליכא נכרים או בחצר שאינה משתמר וכיוצא לזה). ולפי הנראה הדין עמו שהרי בהג"א פ' כ"ש סי' ד' כ' בשם הא"ז שמותר להפקיר חמצו קודם ש"ש ע"מ לזכות בו אחר הפסח וכיון שהא"ז מתיר לעשות כן לכתחלה וכ"כ בפסקי מוהר"ם ריקנטי סי' זק"ן (ועיין לקמן אות קטן ג'), מסתיין להחמיר לכתחלה שלא לסמוך לעשות מעשה כן אבל בדיעבד וכבר עבר עליו הפסח שפיר דמי להתירו, וכן נראה דעת הכנסת יחזקאל סי' י"ד שהובא בשערי תשובה סי' חת"ם אות ח' במי שהיה לו מי דבש חמץ ולא מצא נכרי למכור לו והפקירן בפני האורח ואשתו ובניו וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר דיש להתיר ובשביל שסגר המרתף לא נתבטל ההפקר וכו' עי"ש. ולכאורה נראה דמ"ש דבשביל