שדי חמד דברי חכמים קנט

הבאתי דברי השו"מ ח"ב סי' קנ"ב דקשה לסמוך אמ"ש הפנ"י בסי' ט' דיי"ש הוא זיעה בעלמא וכו' ולשונו אינו מדוקדק דהרואה יראה בפנ"י דלא סמך ע"ז לומר דיי"ש היא זיעה דכבר כתב הריב"ש דמשקין החמין זיעה היוצאת מהן חשיב כמשקה. אלא כונתו אמ"ש הפנ"י דחשיב שלא כדרך הנאתו. ואף דאין מורה כן סגנון לשונו שבקיה דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה וכמעט כן הוא דעת רוב רבנן בתראי דיי"ש חשיב חמץ גמור כמו שיראה הרואה הלא בספרתם הא חדא (ועיין לקמן סי' ח' אות כ"ח ד"ה ולענין) ועוד דאף אם נודה לס' הג' פנ"י דיי"ש חשיב שלא כדה"ן אינו פשוט דאינו אלא איסור דרבנן דהפנ"י נמשך אחר מ"ש הרמב"ן שהביא שם דמ"ש ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן דמשמע מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא האי איסורא הוא רק מדרבנן עי"ש אבל באמת אין זה פשוט כמו שמתבאר ממה שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת הכ"ף אות כ"א דה"ה. פ"ח. דמ"א. ס"ל דהוי כדין ח"ש דאין לוקין עליו אבל אסור מדאורייתא. ואיכא מאן דס"ל דאסור מן התורה משום טעם כעיקר עי"ש. ותו בר מן דין ובר מן דין לא ידעתי מה הועיל לנו שיטת הפנ"י לנדו"ד דאטו מי איכא למ"ד שלא כדה"ן מותר גמור הרי בין למר ובין למר איסורא מיהא איכא למר מדאורייתא ולמר מדרבנן וכיון שכל עצמינו לא באנו אלא למצוא פתח היתר לשתות היי"ש בפסח הרי גם להפנ"י שערי היתר בזה ננעלין תנן דסוף סוף איסורא דרבנן מיהא איכא והמתבונן בדברי הפנ"י בגופן שלהן יסבור ולו ידע כי כונתו הוא לענין היתר לאחר הפסח דאם נאמר דהוא אסור מה"ת א"כ כשעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואם הוא מדרבנן לבד אפשר דיש לדמותו לחמץ נוקשה דאסור מדרבנן ואם עבר עליו הפסח מותר. וביאר בסוף התשו' דאם נאמר דיי"ש הוי זיעה אפשר לומר דכיון דחמץ שעבר עה"פ הוא רק מדרבנן בזיעה לא גזרו אבל לטעמא דמשום דהוי שלא כדה"ן י"ל דגם בזה אסרו עי"ש דפשוט דלא עלה על דעתו חלילה להוליד מזה שום צד היתר שתיה בפסח. ובזה נדחה ג"כ מה שהביא מס' מוהרי"ש דאף כי לא ראיתי דבריו כי אין מצוי אצלי מ"מ מסגנון הלשון שהעתיק בשמו נראה בעליל דאינו ענין לנדו"ד כלל שהרי כתב דקי"ל טעמו ולא ממשו בחמץ אסור להשהותו מדרבנן גרידא ע"כ הרי דלענין שהיה הוא דמיירי ובודאי כוונתו לומר דיש צד להקל באם עבר והשהה אותו שלא לאוסרו לאחר הפסח כיון דאין בשהייתו אלא איסור דרבנן בעלמא. והפסק של מוהר"ם מטיקטין שרמז יוכיח ע"ז וזה פשוט וברור. וכן מה שהביא בשם עמק הלכה (אמצ"א) נלע"ד דמסתמא ודאי דלאחר הפסח אתי לומר דאין בו לאו וכיון שאינו עובר בב"י ורק הוא איסור עשה ס"ל דמשום איסור עשה לא קנסו רבנן ואינו בדין חמץ ש"י שעבר עה"פ וכמו שכן הוא דעת כמה וכמה מרבנן בתראי שרשמתי בקונטרס הכללים מערכת הקו"ף אות כ"ב לענין עשה דתשביתו עי"ש. גם מ"ש בשם כני"ח סי' י"ד (ואמצ"א) הנה במה שהעתיק בשמו דיי"ש אינו אלא וכו' ולא חמץ גמור לענין להשהות ע"כ די לנו להבין כוונתו דהיינו לענין היתר אחר הפסח בשעבר ושהה אותו. ומ"ש עוד מתשו' הפנ"י בח"א סי' ח' דפשוט מביעתא וכו' דיי"ש בטל בס'. ושהרבה לחלוק על הרב הלבוש. הנה מה שחלק על הרב לבוש אינו ענין לנדו"ד דשם מיירי עמ"ש הרב הלבוש לחלק בחמץ שנתבטל קוד"פ בין נתבטל בשוגג לנתבטל במזיד כיעי"ש. ומ"ש הפנ"י דיי"ש בטל בס' לא ידעתי מה עניינו לכאן ומי לא ידע בכל אלה דיי"ש בטל בששים ורק כל מה שהוצרכנו לשאת ולתת בזה הוא דאם נאמר דעיקר טעם ההיתר בדיעבד בחבית שנשתמשו בה שכר בלא הגעלה הוא משום דשכר הבלוע בה נטל"פ. א"כ בחבית של יי"ש דנטל"ש הוא יש לאסור דלהאי טעמא יש לומר דגם בהיתרא בלע בעינן לשעורי כנגד כל הכלי ואין הכלי מחזיק ששים כנגד כולו ואלא דצדדנו לומר דאולי יי"ש ביין נטל"פ כמו שנסתפק הנו"ב או דיי"ש לא מקרי חריף כמו שנראה ממרוצת דברי הזל"א ואם היינו אומרים כן היה דין חבית של יי"ש שוה לדין חבית של שכר שכ' הרב המרדכי דמותר בדיעבד בלא הגעלה) או נימא דטעמא דהיתרא בלע הוא עיקר ולהאי טעמא לא שאני לן בין מידי דנטל"פ למידי דנטל"ש אלא בכל דבר יש לומר דבטל ולא בעינן ששים כנגד כל הכלי אלא כנגד החמץ בערך. וע"ז הנה הבאתי דברי הרבנים דשקו"ט בהאי עניינא ובאתי להתלמד מדב"ק לנדו"ד ככתוב למעלה בס"ד. וא"כ לא ידעתי על מה ועל מה הטריח קן קולמוסו להביא מ"ש הפנ"י דיי"ש בטל בששים דזה פשוט לנו ולא נכנסנו לבית הספק בזה מעולם והפנ"י לא מיירי בביטול חמץ הבלוע בכלי אלא בחמץ הבלוע בתבלין ואהא שייך שפיר לומר דבטל בס' אבל בבלוע בכלי תליא באי אמרי' גבי חמץ קודם הפסח דלא בעינן לשעורי בכוליה כלי ובאי אמרי' חתיכה נעשית נבלה ונאסרו המים כמו התבואה וצריך ששים כנגד הכל או לא אמרי' כן והדברים פשוטים ומבוארים ולא הוצרכתי לכתוב אלא להשיב מפני הכבוד

(טו) ומ"ש להתיר עפ"י הוראת הח"ץ דיישון מהני בצירוף דברי הש"ך דאפי' נתן בכלי יין תוך יב"ח מותר. הנה בהוראת הח"ץ ידוע כמה דיות נשתפכו, ועיין מה שרשמתי לקמן סי' ז' אות ג' (שם הבאתי דברי הב"ש דבכלי יי"ש גם הח"ץ מודה, ועי"ש מ"ש בשם מוהרש"ל בדורש לציון דדוקא אם עמד הכלי ריקן ולא נשתמשו בו כלל אבל אם נשתמשו בו תוך הזמן אינו מתייבש בליעת האיסור ועי"ש מ"ש ע"ד וק"ל). וקשה לסמוך ע"ז בעלמא וכבר הבאתי לעיל אות קטן יו"ד מ"ש השו"מ ח"ב סי' נק"ב דאין להתיר עפי"ז, וכ"ש בנדו"ד לפי הנר' לא חשיב זה יישון כיון שעמד יין בהחבית תוך יב"ח, ומבואר מדברי הרא"ש דרק להסוברים דבטל בס' הוא דמהני ומ"ש הרב המתיר ואף שבשו"ת הרא"ש וכו' ככתוב לעיל באו"ק י"ג לענ"ד דבריו תמוהים, כי זה לשון שו"ת הרא"ש ילמדנו רבינו קנקנים של נכרים יין של ישראל כנוס בהן תוך יב"ח, מה לאחר י"ב חדש כיון שעבר יב"ח מיינם ש"ן מותר, או"ד כיון שלא נתיישן הכלי מכל וכל לחותו עומדת ואסור. ושאלת (צ"ל ושאלתי) לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה, שאם היה אסור הוא עצמו היה אוסר היין הכלי. תשובה. קנקנים של נכרים ששמו בהן היין בתוך יב"ח לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה נ"ל שמותר ליתן בו יין לכתחלה כי דבר פשוט הוא שיותר יוצא ונפלט בליעת הקנקן ונתערב בהיתר ונתבטל וחזר ונבלע בתוכו מן ההיתר ממה שהיה מתייבש ע"י יין י"ב חדש עכ"ל. הנך רואה דהשואל והנשאל מתנבאים בסגנון אחד דלמ"ד דהיין שהושם בקנקני הנכרים קודם הי"ב חדש דאסור משום דס"ל דאסור במשהו ודאי דאין שום ס"ד לחשוב הי"ב חדש מייש"נ, וכיון שהיין הזה שהושם בתוך י"ב חדש נאסר הוא עצמו, א"כ הרי הוא חוזר ואוסר את הכלי מחדש ופשיטא שצריך יב"ח משהוסר היין השני. ורק הספק הוא לדברי הסוברים דבטל בששים. וע"ז הוא מה שהשיב הרא"ש דלדברי המתירין היין הזה מותר ליתן לתוכן יין אחר מכי שילמו יב"ח מייש"נ, דמה שהונח היין השני בקנקנים מהני טפי מאילו היו ריקנים בכל משך הי"ב חדש. אבל למ"ד דאינו בטל בס' הרי א"כ מה שנפלט לתוך היין שנתנו עתה אוסר את היין הזה וכשחוזר יין זה ונבלע בקנקן לא יוכל להקליש את האיסור הבלוע כיון שהוא עצמו אסור. והנה הריב"ה בסוס"י קל"ה כשהעתיק תשו' הרא"ש הכניס יין תחת מים שבמקום יין שבשו"ת הרא"ש כתב הדין במים. וכ' מרן בב"י משום דקי"ל כמ"ד דאינו בטל בס' משו"ה לא הביא הריב"ה דברי הרא"ש בקנקנים ששמו בהם יין תוך יב"ח וכו' וכתב הדין בשמו בהם מים עי"ש וכן העתיק בש"ע אם נתנו בהם מים ולא כתב נתנו בהם יין מן הטעם הזה דבנתנו בהם יין הרי נאסר), ומ"ש הרב המתיר שהש"ך כ' בסי' קל"ה ס"ק ל"ז דה"ה יין. האמת שכ"כ הש"ך אך נעלם ממנו מ"ש הש"ך עצמו בסי' קל"ז ס"ק י"ח דשם מפורש יוצא מפי כהן גדול דלא כ"כ אלא לפי מה שפסק הרמ"א בסי' דק"ל ס"ב דסת"י בטל בס', אבל למ"ד דאסור במשהו לא חשיב יישון כשנתנו יין בהחבית תוך יב"ח וצריך יב"ח משהוסר היין שני עי"ש. ותמיהני על המתיר איך לא שת לבו לקיים מצות חכמים כי הש"ך בסי' קל"ה ס"ק ל"ז הנ"ל הוא צוה ואמר ועיין במ"ש בסי' קל"ז. ואי הוה שפיל ואזיל לעיין שם אף הוא ראה כי שפתי כהן ישמרו דעת שלא כתב דה"ה יין אלא לדעת המתירים בששים, וכ"כ הרב קהל יהודה בסוס"י קל"ה וז"ל ולדידן דקי"ל יין ביין במשהו לא מהני יישון אם נתן לתוכן יין בתוך יב"ח כמבואר בתשו' הרא"ש (ומש"ש דדברי הש"ך בסי' קל"ה וקל"ז בזה נראים כסותרים לא ידעתי כוונתו כעת)