שדי חמד דברי חכמים קנח

מנהג. מ"מ מה שכבר נעשה בדיעבד והוא הפ"מ כבנדו"ד דעתי העניה נוטה להתיר ולסמוך להקל אטעמא דהיתרא בלע עפ"י סברת המחצ"ה ודעמיה הנז"ל ועיין בשערי תשובה סי' תמ"ז אות ט"ז בשם מקום שמואל סי' נ"ב דאע"ג דבשאר איסורין אין לשער נגד מה שנבלע בכלי דלא ידעי' כמה נפיק מניה מ"מ בחמץ קודם זמן איסורו משערינן במאי דנפיק מניה וכ' ע"ד דאין להקל כי אם בהפ"מ ושעה"ד גדול כיון דיש דעות אף בשאר איסורין דבמה דנפיק משערינן עיין ביו"ד סי' צ"ח עכ"ד הצד השוה שבהם בחמץ לפני זמנו במקום הפ"מ ושעה"ד גדול מיהא לא אמרי' בכולי' משערי' ומסתמא יש ששים נגד טעם חמץ הבלוע בכלי. ואפשר דגם השו"מ הנז"ל מודה בכה"ג להתיר בדיעבד דמה שחרה אפו הוא על שעושים כן לכתחלה וכן לא יעשה דאין מבטלין וכו' אבל בדבר שכבר נעשה והעושה היה אנוס עפ"י הדיבור שאמר לו בעל היין והעידו כן אחרים שהמ"ץ המפורסם בעירו אשר עפ"י יחנו ויסעו כל הוראות איסור והיתר התיר לעשות מיין זה יי"ש ואם השואל או הנשאל טעה מאי הו"ל לבעל היי"ש למיעבד והוא ירד ברשות וליכא בכה"ג משום לתא דביטול איסור לכתחלה עיין בשו"ת צ"ץ סי' מ' דמי ששואל הדין מהלומדים ולא שאל מהבעל הוראה המפורסם לא חשיב שוגג אבל אם שואל להמפורסם חשיב שוגג. ובנדו"ד הרי שאל להמ"ץ המפורסם בעירו שכולם הולכים לאורו והוראתו בענייני איסור והיתר פשיטא דחשיב שוגג ועיין מה שרשמתי בזה בקונטרס הכללים מערכת הט' אות כ"ז. הנה כי כן נלע"ד דיש לצדד להקל במקום הפ"מ ע"י צירוף כל הטעמים הנ"ל. ובכל זאת לא מלאני לבי לתת הכשר להיי"ש הנ"ל ובעל היי"ש הוליך את היי"ש לעיר... וכתבתי להרב דשם להודיעו גוף המעשה וצדדי ההיתר הנז"ל והוא השיב לו כרשום להלן ושמעתי כי גם נתן הכשר ליי"ש הנ"ל לשתותו בפסח. ואח"כ כתבתי תורף הדברים הנז"ל לאחד המיוחד מגדולי דורינו יצ"ו ובקשתיו שיעיין בשו"ת עמק הלכה וכנסי"ח ובס' ד' שיטות מוהרי"ש המובא לקמן בתשובת הרב המתיר הנ"ל) כי אינם נמצאים אצלי והשיב לי וז"ל ע"ד היי"ש שנעשה מן יין שעמד איזה ירחים בחביות של יי"ש חמץ אם היה בא הדבר לפני קוה"פ הייתי מונע את עצמי מליתן הכשר וכבר הוה עובדא כה"ג במדינתינו ולעזו ע"ז רוב גדולי מדינתינו. ומס' עמק הלכה סי' קל"ד וכדבריו מבואר עוד בתשו' באר יצחק סי' יו"ד וי"א אין ראיה לזה. ובגוף הדין מאחר שבאמת יש ויש כמה צדדים טובים להתיר את היי"ש הנ"ל לפסח וכבר נעשה מעשה. אין נכון להרעיש עולם בזה. ועם כל זה עצתי אמורה למנוע זאת על להבא כל מה דאפשר כי ההיתרים בזה אינם מרווחים. ואכמ"ל עכ"ל נר"ו

(יג) וזה לשון הרב המתיר בנדון היי"ש הנעשה לפסח (וכו' ככתוב לעיל בדברינו) הנני לכתוב מה שמצאתי לדבר בכחא דהיתרא. (א) בשו"ת פנ"י ח"ב סי' ט' בסוף הס' האריך בענין הי"יש הנעשה מתבואה ומסיק דאף דלא הוי זיעה בעלמא אלא משקה חשיב וכמ"ש הריב"ש מ"מ אין איסורו מדאורייתא משום דהוי שלא כדרך הנאתן עי"ש ובח"א א"ח סי' ח' פ' בפשיטות וז"ל ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דגם יי"ש בטל בששים ואפשר בפחות וכו' אלא שלענין הגעלה גם אני מחמיר דאפשר שנכנס בעומק שאין הגעלה מוציא הבליעה וכו' ושם הרבה לחלוק על הלבוש. (ב) בספר ד' שיטות למוהרי"ש בסופו סי' ט"ז הוכיח ג"כ דיי"ש הוי שלא כדרך הנאתו וקי"ל דטעמו ולא ממשו בחמץ אסור להשהותו מדרבנן גרידא ויעי"ש מה שדחה תשו' הח"ץ וגם הרבה לשאול על פסק מוהר"ם טיקטין הנדפס ריש הרי"ף מסדר נשים ומסיק דכל האחרונים נגררים לפסק הרמ"ט הנ"ל ולא מצינו שהחמיר בדיעבד אלא שראוי להשתיק להמיקל ייעי"ש שמסיק והגם בכל זה לא מלאני לבי להקל ביי"ש מתבואה שכבר פשט איסורו בכל ישראל מ"מ צד קולא היא היכא דיש צדדים אחרים להתיר. (ג) גם בשו"ת עמק הלכה העלה בא"ח סי' קל"ד דיי"ש הנעשה מתבואה אין בו לא כרת ולא מלקות רק איסור עשה יעי"ש. (ד) בשו"ת כנסת יחזקאל א"ח סי' י"ד כ' דיש לצרף דעת מוהריט"ץ לסניף להיתר בנדו"ד דיי"ש אינו אלא קיוהא וזיעא בעלמא ולא חמץ גמור לענין להשהות יעי"ש ונראה דלדעתו יש לצרף דעתו ג"כ לענין ביטול קודם הפסח בששים. (ה) והנה בשו"ת ח"ץ סי' כ' החמיר מאד ביי"ש הנעשה מחמץ גמור שדינו כחמץ ממש ומסיק דעדיף מנייהו טובא דהוי כתבלין ויותר מהם דאפי' בשאר איסורין באלף לא בטיל. אמנם בסי' ע"ה בקדרת ברזל שבשלו בה חמץ שתי שנים קודה"פ והיא נקיה ואחר עבור שתי שנים בישלו בה בפסח התיר התבשיל דיישון י"ב חדש עדיף מהגעלה ברותחין ולא שייך נטל"פ דאין בה לא טעם ולא ריח כי הטעם בטל ומבוטל כעפרא דארעא ומהני יישון גם לדבר חריף יעי"ש ובפמ"ג יו"ד סי' ק"ג בש"ד ס"ק י"ז האריך לחלוק ע"ז ומ"מ מסיק דע"י כבישה המיקל ביישון בהפ"מ וצורך גדול אין גוערין בו ואפילו באיסור תורה כמו דבר חריף (אף דשם הוכיח ממ"ש הרשב"א סי' תקע"ה דביין דוקא סברא שכלה לחלוחית וכו' הרי דהביא שמחלק בין יין דקליש לשאר איסורין שיש בהם ממש דלא מהני י"ב חדש ואפי' דיעבד אוסר בחמ"פ וה"ה בדבר חריף, לענ"ד אין ללמוד מהרשב"א לאסור בשאר איסורין רק בדבר שיש בו ממש אבל ביי"ש כיון שכלה הלחלוחית כלה גם טעמו) וכבר מבואר ביו"ד סוס"י קל"ה דיישון י"ב חדש מהני לכלי חרס אפילו נתן בתוכן מים תוך יב"ח ומבואר שם בש"ך ס"ק ל"ו דאפי' יין מהני, ממילא בחבית יין שכבר עברו עליו ד' שנים אף שהיה בה יין לפרקים נתרת בהיתר היישון מאיסור החמץ שהיה בלוע בהכלי. ואף שבשו"ת הרא"ש כלל י"ט סי' ד' מבואר שהשיב להתיר היין ששמו בקנקנים תוך יב"ח לדברי המתירים היין לפי שיש ס' מן הקליפה. ובנדו"ד הא לסברת רוב הפוסקים צריך לשער כנגד כל הכלי אמנם זה דוקא לענין היין שהושם בהכלי תוך יב"ח דבזה אין להכשיר לדידן אבל היין שהושם אחר י"ב חדש ודאי מהני יישון וזה מבואר בדברי הרא"ש הנ"ל שיותר יוצא ונפלט בליעת הקנקן ונתערב בהיתר ונתבטל וחזר ונבלע בתוכו מן ההיתר ממה שהיה מתייבש ע"י יין י"ב חדש עי"ש ומדברי הרא"ש הנ"ל נלמוד דאף אם נחמיר בנדו"ד מטעם שהיי"ש נבלע בכל הכלי מ"מ כיון שהושם בהכלי יין בי"ב חדש יוצא ונפלט בליעת החבית וחזר ונבלע בתוכה מן היין ונקלש טעם היי"ש שבתוך החבית וכן מבואר בפרמ"ג סי' ק"ה דקי"ל כבוש מעל"ע מכלי מפליט ומבליע בכולו וממילא כשם שהיי"ש נבלע בכולו כן היין ששהה בתוכה זמן רב היה מפליט ומבליע בכולו וא"כ אחר יב"ח כשהושם שנית יין להכלי שכבר נתערב בה טעם יי"ש וטעם יין אין צריכין לשער כנגד כל הכלי ואף לדידן דלא מהני יישון להכשיר הכלי בזה לתת בה יין לכתחלה מ"מ לענין דיעבד מהני להכשיר היין שנתנו בהכלי אחר י"ב חדש כיון שכבר נקלש טעם היי"ש הבלוע בהכלי בטעם היין הבלוע בו. וכ"ש בנדו"ד שזהו הפעם הרביעית וכבר מבואר בתורת חטאת כלל ה' דלא אמרי' כבוש כמבושל לכל דבר רק שבולע ומפליט אבל אינו מבלבל טעם החתיכה יעי"ש וממילא גם בהחבית לא נתבלבלו הטעמים ולא נאסרה החבית להצריך ביטול כנגד כולה וטעם היי"ש נתבטל בהיין זה שלש פעמים ובכל פעם נשאר הטעם מהיי"ש הבלוע בחבית יותר קלוש עד שאינו נרגש כלל. ויעויין בש"ס ע"ז דף ע"ו דאמרי' בקדשים כל יום נעשה גיעול לחבירו ויעויין בב"י יו"ד סי' צ"ב מה שהאריך ע"ד הטור. ועפי"ז יש לקיים מ"ש הזכרנו לחיים הנזכר בדברי כת"ר להתיר בזיעה דזיעה עכ"פ לדינא הנני מסכים לכת"ה להתיר היי"ש הנעשה מהיין שהושם בהחבית הנ"ל לשם פסח בלי שום פקפוק עכ"ד תשובת הרב הנ"ל

(יד) ויש לי לפקפק ע"ד וארשום פה והמעיין יבחר. הנה מ"ש מתשו' הפנ"י דיי"ש הוא אסור מדרבנן משום דהוי שלא כדה"ן הנה מלבד דזה אינו מוסכם מתרי טעמי חדא דרבני האחרונים נקטי דיי"ש הוי חמץ גמור מדאורייתא וכבר הלכו נמושות בענין זה ואשר חשב להביא מן החדש מתשו' הפנ"י ח"ב שנדפס מקרוב. באמת אין כל חדש כי הגאון פנ"י גם בח"א סי' י"ג כתב כן ורמז לתשו' שבח"ב הנ"ל והגאון באר יעקב בסי' תמ"ב האריך לחלוק עליו וכ' שותא דמרן לא ידענא וכו' עי"ש בדף י"ט ע"א. ובא רעהו שכנגדו חלוק עליו בקצת מדבריו. ובענין זה הוא שר המסכים וכ' וז"ל אבל מה שכ' מכ"ת דשכר ויי"ש הוי דרך הנאתן כיון דדרך לעשות מהם שכר ויי"ש בזה אני מסכים עמו וכו' עי"ש בדף כ"ד ע"א ועיין נו"ב מ"ת סו' ס"ג וס"ד. וכבר הבאתי לעיל אות קטן ז' דברי החת"ס סי' ק"ך דכ' דפשוט הוא דהוי חמץ גמור ובאות קטן יו"ד