שדי חמד דברי חכמים קנב

(בד"ה עוד פש גבן לברורי) דאם בישל בדיעבד בכלי שבלע ע"י עירוי בלי הגעלה התבשיל מותר דמסתמא יש בכלי ששים נגד קליפת הכלי והה"ן דשרי הסוקאר העשוי קודם פסח וכו' אבל לכתחלה אסור לבשל בה וכו' ומ"מ בנדון שלנו דאיכא תרתי לטיבותא נוטל"ף וגם קרוב דיש ששים נגד קליפת הכלי יש לסמוך על שיטת התוס' בפסחים דף ל' ד"ה ולישהינהו דמשהו ונוטל"ף מותר לבטל לכתחלה ואפילו לישראל יש להתיר דליכא משום ביטול איסור כ"ש לקנות מהנכרי אפילו אחר שכבר עשהו נוסף ע"ז כי נשפך ע"י עירוי מכלי שלישי לדעת מוהרי"ל שבט"ז סי' צ"ב סק"ל והט"ז חולק עליו, ועיין ש"ך ק"ז ובנקה"כ סי' צ"ב ובמ"ז שם גם יש לצרף דהוי ג' נ"ט בר נ"ט הגם דנקיטי' דחמץ קו"פ לא מהני נ"ט בנ"ט עיין מג"א סי' תנ"א דבג' נ"ט מקילין ועוד כתב בשם הרב השואל שהוסיף מדעתו צד היתר בנדונו שהדפוסים הם של נחושת עפ"י שיטת רבינו ירוחם שבש"ך סי' ס"ח ס"ק ל"ג דכלי נחושת אינו בולע ע"י עירוי, והרב המחבר כתב דשפיר קמוסיף דאף דהרב ש"ך דחה שיטת רבינו ירוחם בשתי ידים האריך הרב ליישב שיטתו. והרשב"א בתוה"ב הארוך בית ד' ש"א מביא שכן היא שיטת בעהע"י וחלק עליו, וכן הש"ך הביא כמה ראשונים דחולקים עליו, ולפי מה שכתבתי ע"כ גם הרמב"ם לא ס"ל כוותיה (עיין לעיל במערכת הה' אות כ"ג בד"ה הן אמת מה שכתבתי בעניותי על דבריו אלו), ומכל מקום כתב דבנדונו דיש בלא"ה כמה צדדי היתר הראוי לסמוך עליהם ובצירוף שיטת הר"ב העיטור ורבינו ירוחם בטח לבי לא אירא להתיר לכתחלה לעשות הסוקאר בלי הגעלת הדפוסים אחר הנקיון היטב אפילו כשהפאבריקאנט הוא ישראל, ומ"מ מהיות טוב אם אין הפסד מרובה להניח מן הצד צוקאר הראשון (כונתו שלא יאכלו בפסח מהסוקאר הראשון אם אין הפ"מ) דיש נ"כ לתלות דיצא כל הבלוע בבישול ראשון עכ"ל, ולמודעי אני צריך, כי אחר זמ"ר ראיתי שכבר קדם וזכה ידידי הגאון מנחת משה יצ"ו להדפיס תו"ד הרבנים חת"ס ובית שלמה הנז"ל בקצ"ר אמיץ בקונטריס חקת הפסח אשר לו עי"ש בדין מ"ט. על טוב יזכר שמו ועכ"פ אין מדרש בלא חידוש כי אני ההדיוט העתקתי הדברים ואתהלכה ברחבה לזכות את מי שאין אצלו ספרי דבי רב הנ"ל ואנכי העירותי עד"ק להעיר אזן שומעת: סימן קא (מקונטרס אסיפת דינים מערכת חמין ומצה סי' ד' אות ו')

קא מעשה היה שהוציאו יי"ש לפסח מן היין שהיה בתוך חביות של יי"ש מתבואה וגופא דעובדא הכי הוה שהמוציא היי"ש הנ"ל רצה לקנות יין מאיש אחד והיין ההוא הושם בחביות שמביאים בהם איספרי"ט מיי"ש של תבואה ואמר לו מוכר היין שכבר שאל ע"ז מהמ"ץ שבעירו האם כשר היין הזה להוציא ממנו יי"ש לפסח והתיר לו וגם העידו לו אחרים כן. ולכן קנה היין והוציא מהיין הנ"ל וגם מין אחר ושאין בו שום חשש) יי"ש לפסח וכשנשמע להמ"ץ הגיד דבריו כי השואל שאל שלא כהוגן והוא הושיבו עפ"י שאלתו. ועתה שידע אמיתות הדבר אינו פשוט לו להתיר והודיע לבעל היי"ש לבל ימכור מהיי"ש הנ"ל לפסח עד אשר יצא לאור משפטו. ובכן שאול שאל האיש מה משפט היי"ש הזה כי יש לו הפסד גדול מחמת התערובת והנה העידו לפני הבקיאים בזה כי טעמו ביין שבחביות הנ"ל (ממה שנשאר ביד המוכר הנ"ל) ואין בו שום טעם וריח יי"ש כלל כי טרם שנתנו בהם יין עירו לתוכן מים רותחין כמה פעמים ובעל היין אומר כי זה זמן רב שפינו מהן היי"ש ובד' פרקים נתנו לתוכן יין ובכל זמן שנתנו בתוכן יין כמשפט הזה יעשו לערות עליהן רותחין לא לשם הכשר לפסח רק כדי לבודקן מחורין וסדקין כי מילוי ברותחין יפה לבדיקה ולכן לא נפלאת היא להאמין לדברי הבקיאים המעידים שביין האחרון הלז לא היה בו שום טעם וריח יי"ש כלל וזאת תשובתי בס"ד

(א) הנה לכאורה נראה לאסור ממ"ש הרב הלבוש סימן תנ"א סק"א דחביות שמחזיקים בהם תמיד יי"ש משעורים גריעי מבית שאור ואין מפיג טעמן וריחן אפילו ברותחין כמה ב פעמים אינו מועיל להן הגעלה וה"ד הרב מג"א ס"ק ט"ל. והעיד הרט"ז ס"ק ז"ך שכן המנהג. ואף למש"ש להכשיר ע"י שיבשל מים ואפר או שאר עניינים עד שיסתלק הריח לגמרי וא"כ בנדו"ד דכבר נסתלק הריח לגמרי כעדות הנ"ל לשתרי. הא ליתא. דלא הכשיר הרט"ז אלא כשיגעיל אח"כ ולא לסמוך על הסתלקות הריח לבד. ובנדו"ד לא היה שום הגעלה כי מה שעירו לתוכן רותחין כ"פ לא שמיה הגעלה כמובן

אך נראה דאין זה ענין לנדו"ד דהם מיירו להכשיר החביות להשתמש בהן בפסח דדברי הרב הלבוש סובבים על סגנון זה ואעיקרא קאי על היתר חביות שכר להשתמש בהם בפסח ע"י הגעלה ואהא הוא דמסיים ואמר דבחביות יי"ש לא מהני הגעלה והיינו להשתמש בהם בפסח אבל לאסור מה שהושם בחביות של יי"ש וסילקוהו קודם אין ללמוד מדברי הלבוש זאת להודיע כי תשובתי הלזו היתה למראה עיני רב אחד מדורינו יצ"ו והשיג עלי בכמה דברים ואביא דבריו בסמוך לדברי להקל על הקורא ועל דברים אלו השיב וז"ל (מ"ש כת"ה אך נר' דאין זה ענין לנדו"ד וכו' לענ"ד דבריו תמוהים דהרי במג"א סק"מ מבואר דהא דכתב רמ"א בשם המרדכי והג"א ותה"ד ובדיעבד וכו' מותר לשתות ממנו בפסח עכ"ל דמיירי דוקא כשעירו אותו קו"פ ומחמת הטעם דשכר נטל"פ הוא ביין אבל במי דבש לא הוי נטל"פ ולכן אם היה הכלי בן יומו אפי' קודם הפסח אסור אם לא היה ס' אבל חביות של יי"ש אף שאינו ב"י אסור הכל שנטל"ש הוא ומיירי אעפ"י שעירו מן החבית קודם פסח. וכת"ה פלפל להלן ג"כ בדברי המג"א הנ"ל ולא שת לבו בזה דמיירי קוה"פ והוא פלא עכ"ד) ולא השבתי ע"ד כי לא ידעתי מה אענהו והפלאה זו איני יודע מהו. כי כונתי רצויה ומבוארת כי בראשית ההשקפה אנא נפשאי כתבית דלפום ריהטא נראה ללמוד לאיסור מדברי הרב הלבוש והדר משוינא אנפשין הדרנא דמדברי הרב הלבוש אין ללמוד וכו' דלא מיירי בהכי. ובעינא למיהדר אפיתחי דרבנן בתראי למילף מדבריהם לנדו"ד. והנה הבאתי הטעמים שנאמרו בענין ולפיהן ישתנה הדין דאם הטעם הוא משום דבמידי דהיתרא בלע לא אמרינן בכוליה משערינן. ולהאי טעמא לא מפלגינן בין נטל"פ לנ"ט לשבח יש להתיר בנדו"ד ולטעמא דנטל"פ א"כ ביי"ש שהוא נטל"ש אסור וע"ז כתבתי דנר' מדברי המג"א בסק"מ דס"ל כטעם זה ואמטו"ל אסור ביי"ש וכו' ותלי"ת שמתי עיני ולבי במלתייהו דרבנן קדישי כמו שיראה הרואה במרוצת לשוני להלן ומר ניהו דלא שם עינו במח"כ והדברים מבוארים ותרד פלאים

(ב) והנה בחביות של שכר שכ' הרב המרדכי ופסקו הרמ"א והרב הלבוש בסכ"א להתיר בדיעבד ע"י הדחה בלא הגעלה כ' ב' טעמים האחד משום דטעם החמץ שבהן בטל בששים דכיון דהיתרא בלע לא בעינן כנגד כולו. והב' משום נטל"פ שאין הכלי ב"י או משום דשכר ביין פוגם ונחלקו האחרונים איזה מהטעמי' עיקר והרמג"א סק"מ נר' דהבין מדברי התה"ד סי' ר"א דס"ל עיקר כטעם לצ"ד שהוא נוטל"פ ואמטו"ל יצא לידון בחביות של יי"ש לאסור אפי' אב"י משום דיי"ש נטל"ש דאילו הוה ס"ל כטעמא דהיתרא בלע וכו' אף בשל יי"ש הו"ל להתיר אלא משום שהכריח כן המג"א בדעת התה"ד לכאורה ל"ז להבין לקוע"ד דמסיגנון לשונו נראה כונתו דמדחזינן דבתה"ד כ' בטעם היתר חבית של שכר לפסח בלא הגעלה משום שאב"י ונטל"פ. ולא כ' הטעם האחר שבמרדכי שהוא משום דהיתרא בלע משמע דתופס עיקר טעם דנוטל"פ ואם. לכך נתכוון קשה דהלא התה"ד מיירי בחבית שהיה בו יין נסך ואמר דאין להתיר היין שנתנו בה בלא הכשר מטעם שהחבית היתה שאינו ב"י ונוטל"פ. דיין ביין הוא נוטל"ש וע"ז הוק' לו ממ"ש בא"ז בטעם היתר חבית של שכר לפסח משום נטל"פ וכ' לחלק בין יין לשאר משקים עי"ש שכל עצמו לא בא אלא להקשות על מה שכתב דנוטל"ש הוא ואילו בדברי הא"ז מפורש דהוא נוטל"פ וכיון דמיירי ביי"ן לא היה שום שייכות להתה"ד בטעם דהיתרא בלע כי בנדונו הוא איסורא בלע. ושמא י"ל דכונתו היא לומר דע"כ ס"ל להתה"ד דהעיקר הוא הטעם דנטל"ף דאל"כ היא גופה הו"ל להתה"ד לדחות קושייתו ולימא מר דהתם עיקר טעם ההיתר משום דהיתרא בלע ולא בעינן כנגד כולו ומדלא כתב כן והוצרך לחלק בין יין