שדי חמד דברי חכמים קמא

ותה"ד דקיימי בשיטת הוי"א שהביא הטור בסי' קכ"א דלא מהני אלא ברותחין שע"ג האש דהסמ"ק לא אמר אלא דבעינן שיהיו רותחין כ"כ שמעלין רתיחה ומאן לימא לן דכלי שהעבירו מן האש אינו מעלה רתיחה תכף שהוסר מעל האש והלא גם סברא ראשונה שהביא הטור כתב ונקרא כלי ראשון בעודו רותח אע"פ שהעבירו מעל האש והיינו מעלה רתיחה שבסמ"ק שבודאי תכף ומיד כשמעבירו מהאש משכחת לה שמעלה רתיחה ואז יוכל להגעיל בו ואין הכי נמי דאם אינו מעלה רתיחה לא יגעיל בו וזה אף אם הכלי הוא ע"ג האש הדין כן דצריך שיהיו המים מעלין רתיחה ואם לאו אינו יכול להגעיל בהן

גם מ"ש שכן דעת הרמב"ם הנה ז"ל הרמב"ם בפ"ה מהל' חמץ דין כ"ג כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהם חמין ברותחים בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין נותן אותם לתוך כלי גדול של מים וממלא עליהם מים ומרתיחן בתוכו עד שיפלטו עכ"ל. לענ"ד אין מזה הכרח די"ל דאין כונת הרמב"ם שתהיה כסדר הזה לעיכובא שאם לא נתנם בתוך כלי והרתיחן מתחתיו לא מהני אלא הה"ד כשהעבירן מן האש מרותחין מהני דאם נאמר דסדר זה הוא לעיכובא א"כ בואו ונאמר דאם בתחלה ממלא הכלי מים ומרתיחן ואח"כ מכניס הכלים בתוכו להגעילן לא מהני וזו לא שמענו ורבינו הטור בסי' תנ"ב כתב סדר הגעלה לוקח יורה גדולה מלאה מים ומרתיחה ומכניס בה כל הכלים ומשמעותו ודאי דאחר שהרתיח המים מכניס בה הכלים ומי נימא דהרמב"ם והטור פליגי בהא מילתא הא ודאי לא מצינא למימר הכי מסתמא ומה גם דמלשון הרמב"ם בהלכות מעהק"ו שאביא להלן מתבאר כמ"ש הריב"ה אלא ודאי דאין דברי הרמב"ם לעיכובא ואולי כונתו למעט עירוי מים חמין עליו וא"כ שפיר נוכל לומר דגם בכלי שהעבירו מן האש מהני דגם זה בכלל ממלא עליהם מים ומרתיחן ולשון הרמב"ם בהלכות מ"א הוא בסיגנון לשונו שבהלכות חמץ (נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא מים ומרתיחה) ואין מדבריו הכרח כאמור

הן אמת שראיתי להרב קובץ על יד בפ"ה מהלכות חמץ הנ"ל שדקדק מלשון הרמב"ם מדשני בלישניה דלגבי קדרות ואלפסין כתב הגעלתן בסדר הנ"ל, ואילו בסכינים כתב אח"כ וכן הסכינים מרתיח את הלהב ואת הנצב בכלי ראשון דס"ל כדעת הר"ן בפ' כ"ש דכ"ר נקרא אף אחר שהעבירו מן האש, ומיהו לא מהני כי האי גוונא אלא לסכין אבל לקדרות בעינן ברותחין שהאש מהלך תחתיו עי"ש. ומצינו לו חבר להרב עה"ש במה שהבין בדעת הרמב"ם. אמנם לענ"ד אין דקדוק זה כדאי להכריח שכן דעת הרמב"ם ואדרבא מדקתני דין הסכין בלשון וכן משמע דשתי החלוקות שוות על דרך שכתב מרן כ"מ בהלכות מעשה הקרבנות פט"ז הלכה ט"ו דמאי דלא כתב הרמב"ם דאם הביא הכל מן החולין יצא הוא משום שסמך על מ"ש כן בחלוקה הסמוכה דכיון דאמר וכן משמע דשניהם שוים (וכמדומה לי שכתבתי בענין זה בקונטריס הכללים אשר הוא כעת ביד המעתיק הי"ו), והכא נמי יש לומר דכיון דמשמעות כלי ראשון שכתב גבי סכינים הוא אפילו כשאינו ע"ג האש כמ"ש הרב קובץ ע"י אף שלא כ"כ גבי קדרות י"ל דסמך אמ"ש גבי סכינים דכיון שכתב וכן משמע דשתי חלוקות שוות ועכ"פ אין נלע"ד שום הכרח מדברי הרמב"ם הללו דס"ל דלא מהני הגעלה אלא בכ"ר שהאש מהלך תחתיו ולענ"ד אדרבא לאידך גיסא יש לדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל כסברא קמייתא שהביא הריב"ה דמהני הגעלה ברותחין שהעבירן מן האש שהרי מתבאר יפה מדברי הריב"ה שסברת הי"א שצריכה ההגעלה ברותחין שע"ג האש דוקא אינה אלא בכלי ראשון שמשתמשים בו על האש אבל כשמשתמשים כן אחר שהעבירו הקדרה מן האש גם לדידהו מהני הגעלה ברותחין שהעבירו מן האש דכבולעו כך פולטו. ומעתה אם דעת הרמב"ם כסברא זו למה סתם וכתב דכל כלי ראשון צריך הגעלה כסדר הזה דהיינו במים שע"ג האש דהא איכא טובא דמשתמשים בכלי ראשון אחר שהעבירום מן האש והיה לו לומר דבהנהו סגי להו הגעלה ברותחין שהעבירן מן האש אלא ודאי מוכח קצת דמ"ש ע"ג האש לאו דוקא דהה"ד אחר שהעבירום מן האש כל זמן שהוא רותח חשיב שפיר הגעלה מעליא לכ"ר בין אם נשתמשו כן ובין אם נשתמשו בכלי ראשון בעודו על האש וקצת יש להוכיח דאף דנקטי הפוסקים בלשון ע"ג האש לאו לעיכובא הוא אלא הכונה כל זמן שהמים רותחין דכל זמן שהן מרותחים כעומדין ע"ג האש דמו והוא שהרא"ש בפ' אין מעמידין סוס"י כ"ב כתב (גבי הגעלת חבית) ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש וישפוך על כל נסר ונסר דהמים שבתוך אותו כלי חשיב כלי ראשון כיון שהעבירן מרותחים עכ"ל, והריב"ה בקיצור פסקי' שם כתב, ואין נראה לר"י אלא משים כלי ליורה רותחת וישפוך ממנו על כל דף ודף עכ"ל, ולמה לא דקדק לכתוב כלשון הרא"ש בשם ר"י לתוך יורה רותחת כשהיא על האש וכתב סתם ליורה רותחת אלא ודאי משמע ליה דמ"ש כשהיא רותחת על האש לאו דוקא אלא אף אחר שהעבירה מן האש כל שהיא מרותחת דינה כאילו היא על האש

ומ"ש הרב עה"ש שכן דעת הרמב"ם בפיה"מ בסו"פ דם חטאת הנה זה לשונו שם (אמאי דתנן השפוד והאסכלה מגעילן בחמין), שפוד ידוע ואסכלה הוא וכו' ופירוש מגעילן שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה מגזרת געלה נפשי מענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו"ם ומגעילן וזולתן ר"ל להסיר ההגעלה וסדר המעשה הזה (ר"ל הגעלה) לתת אותם הכלים לתוך מים רותחים כשהן ע"ג האש ושופכים עליהן מאותם המים ושוטפן במים קרים עכ"ל. ומשמע ליה דע"ג האש דנקט הרמב"ם הוא לעיכובא דאם אינם ע"ג האש לא מהני והיה יכול לדקדק ג"כ מלשון הרמב"ם בחבורו בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ב והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמים ע"ג האש עכ"ל, דמשמע דבעינן דוקא מים ע"ג האש. ולפי זה נלמוד מדברי הרמב"ם דגם במידי דהיתרא בלע צריך שתהיה ההגעלה במים שע"ג האש דהא קדשים היתרא בלע מיקרי דמה"ט סגי בהו הגעלה במקום ליבון שצריך בשאר איסורין כדאמרינן בסוף ע"ז דף ע"ו ע"א גבי שפודין והאסכלות. וא"כ לפי מה שמבין הרב עה"ש מדברי הרמב"ם דלעיכובא קאמר דבעינן במים ע"ג האש, א"כ שמעינן דגם במידי דהיתרא בלע כמו בחמץ למי שסובר כן וכן מבשר לחלב כשצריך להגעיל בכ"ר צריך שתהיה דוקא ברותחין שע"ג האש אלא דלענ"ד אין הכרח מדברי הרמב"ם ושפיר נוכל לומר דכונתו שיהיו מעלין רתיחה וכל שמעלין רתיחה אף אחר שהעבירן מן האש דנים אותם כאילו הן ע"ג האש וצ"ע (ועיין לקמן בד"ה ועפ"י הדברים ובד"ה עתה וכו' ומשם והלאה)

העולה מכל האמור למעלה דכלי שמשתמשים בו בכלי ראשון כשהוא על האש אם מועיל לו הגעלה במים רותחין אחר שהעבירו מן האש הוא מחלוקת שהביא הריב"ה ביו"ד סי' קכ"א, ומדברי הרמב"ם וכן מסמ"ק ותה"ד שהביא הרב ערך השלחן אין הכרח שסוברים דלא מהני אבל בדברי הר"ן בסוף ע"ז שהביא הרב וכן בדברי הר"ן והריטב"א בפרק כירה שהבאתי אני ההדיוט מפורש דסברי דלא מהני הגעלה כזו וכסברת הי"א שהביא הריב"א ומסתברא ליה כוותייהו. אמנם אין מדבריהם הכרח אלא לגבי איסורא בלע אבל במידי דהיתרא בלע כגון כלי מבשר לחלב כי היכי דמהני ליה הגעלה במקום ליבון הכי נמי י"ל דמהני ליה הגעלה ברותחין אחר שהעבירן מן האש במקום שצריך בשאר איסורין הגעלה במים שע"ג האש וכ"כ הרב מוהרש"ז בש"ע שלו בסי' תנ"א סעיף כ"ה שאחר שכתב שכלים שנשתמשו בהם בכלי ראשון כגון קדרות ואלפסין ויורות וכף שמגיס בו הקדרה וכו' צריך להגעיל בכלי ראשון רותח ונקרא כלי ראשון אפילו אחר שהעבירוהו מן האש כמו שנתבאר למעלה (בסעיף י"ד גבי סכינים) ושי"א דכ"ר שנשתמש בו אצל האש כן צריך להגעילו סיים דלכתחלה יש להחמיר בשאר איסורין אבל בחמץ אפילו לכתחלה יש לסמוך על סברא ראשונה שהרי י"א דאפילו כלים שנשתמש בהם חמץ ע"י האור בלבד מועלת להם הגעלה בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש ואין צריך לומר כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב שלדברי הכל יכול להגעיל בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש אעפ"י שטעם הבשר והחלב נבלעו בו ע"י האור אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה מטעם שנתבאר למעלה עכ"ל. והנה מ"ש די"א דאפילו כלי חמץ שנשתמש בהם ע"י