שדי חמד דברי חכמים קלח

האלה דין כלי זכוכיות להם עכ"ל. ואני לא ראיתי דברי הצפירה בזה (כי אין נמצא בעיר הזאת רק אחת אצל תלמידי יחיו ושאלתים ולא נזכרו אם יש בזה בהצפירה ולא אוכל לידע איה מקום כבודם לעיין בזה)

והנה המבחן שעשה הרב הנ"ל יצ"ו הוא נכון והיה לו עוד להבחין גם ע"י משקל, וכאשר נסה הרדב"ז לכלי הצני שנשאל עליהם אם דינם ככלי זכוכית או צריכים הגעלה ואחר הנסיון נודע לו כי כלי חרס הם ודרך הנסיון היה שלקח חתיכה מכלי הנ"ל והכניסה באש ויצא ממנה שלהבת כדרך הכלים הבלועים, מבחן זה אינו שייך בכלי ברזל הנ"ל. אך עוד כתב שהלבין אותה חתיכה יפה ודקדק במשקלה והשליך אותה אל תוך קדרה של תבשיל עד חצי שעה ורחץ אותה ונגבה יפה וחזר ושקלה והוסיפה על משקלה הראשון כל דהו ומזה נתברר לו שהוא בולע אך לא ככלי חרס שבליעתו מרובה עי"ש בח"ג סי' ת"א וזה הנסיון שייך גם לכלי ברזל הנ"ל, ומשמע דאם אחר המבחן לא היה שלהבת יוצא ממנה (כדרך כלים הבלועים) ולא הוסיפה על המשקל היה סומך לדון אותם ככלי זכוכית דשיעי ולא בלעי ומזה סעד ותמך גדול לדברי הרב אחד המורים הנ"ל יצ"ו לסמוך על הנסיון ויועיל לנו הספרדים הנגררים אחר פסק מרן בהוראות איסור והיתר ופסק בסוס"י תנ"א דכלי זכוכית אין צריכים שום הכשר וכן עמא דבר זולת השרידים המהדרים, כמ"ש מרן החבי"ב בשכנה"ג שם ובכנה"ג יו"ד סי' קכ"א אבל לגבי האשכנזים אשר נמשכים אחר הוראות הרמ"א שהביא דעת המחמירין דכלי זכוכית אף הגעלה לא מהני להו והעיד שכן המנהג באשכנז ובמדינות שלו וכן נמשכו הבאים אחריו כל ישרי לב הלא בספרתם לא יספיק להם לומר שדין כלים הללו כדין כלי זכוכית אלא צריכים לומר שכלים הללו עדיפי מכלי זכוכית ובאמת בכלי זכוכית עצמם נקל היה לרבותינו האשכנזים לעמוד בהם על המבחן על דרך שכתב הרדב"ז בשתי הבחינות הנז"ל. ומי לנו גדולים בתורה וחריפי דפוס בדת"א כרבני אשכנז הקולעים אל השערה ורחוק לומר שלא עלה על דעתם לעמוד על המבחן הזה ובהכרח לומר שחשו חכמים הראשונים לקדושים אשר בארץ המה שמא יש כלים הדומים להם ומזייפים בהם לערב משאר עפר או שעושים מעפר אחר ממש ומתקנים אותם ודומים לאלו ממש כמו שחשש הרדב"ז לחששות הללו והנסיון אהני ליה לתת לכלי הציני דין כלי חרס ממש וגם אם אחר הנסיון ראה שאינן בולעים כלל מי זה אמר שהיה מתיר אותם ולא היה חושש לאסור כל הכלים מפני הדומים להם שיש לחוש החששות הנ"ל, והנסיון יועיל רק לכלי פרטי אשר בא עליו המבחן ולא ללמד על הכלל כולו כיון שיש לחוש לזיוף שמזייפין במקומות אחרים והרבנים גדולי ארץ ווארשא יצ"ו שאמר בעל המאמר הנ"ל יצ"ו שנודע לו שנוהגים היתר בכלים אלו הנעשים בווארשא אולי נתברר להם שמובדלים הם משאר כלים הנעשים בשאר מקומות וניכרים הם וידועים לכל, ואחרי שנתברר להם שכלים כאלה לא יביאו משום מקום כאשר יהיה האופן שנתברר להם. וגם נתברר להם שבווארשא אין מזייפין בכלים הללו יצא הדבר בהיתר אינהו בדידהו. ואנן בדידן כלים הבאים מכמה מקומות, אף אם יתברר לנו שבפאבריק פ' אין מזייפים כלל וצרפנום וביחנום שאינם בולעים מי מפיס לסמוך על זה ולא לחוש לכלים הדומים לאלו ויש בהם חשש זיוף הנה כי כן לדעתי העניה אין לסמוך להתיר בדרך כלל על סמך הנסיון הזה, ובטח ידברו על זה רבני גדולי דורנו יצ"ו בחוברות הבאות שיצאו לאור מס' כנסת הגדולה הנ"ל איה"ש, ועל פיהם יקום דבר:

סימן צד (מקונטרס הכללים מערכת הה"א אות כ"ג)

צד כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון אי סגי במה שמגעילו בכלי ראשון בעודו רותח אחר שהעבירו מעל האור או בעינן שיגעילנו בכלי שהאש מהלך תחתיו אם הוא כלי שנשתמש בו בכלי ראשון כשהוא על האש הוא מחלוקת כמ"ש הריב"ה ביו"ד סימן קכ"א די"א דיורות שמשתמשים בהם ע"ג האש יכול להגעילן ברותחין אחר שהעבירם מהאש וי"א דכתשמישו כן הכשרו וצריך להגעילן בכלי שהאש מהלך תחתיו וסיים הריב"ה והכי מסתבר ומרן הב"י ישנו בנו"ט לשבח לשתי הדעות עי"ש ומרן החבי"ב בכנה"ג שם בהגהט"ו אות מ"ב כתב על הסברא אחרונה וז"ל סברא זו לא מצאתיה בשום מקום גם רבינו הטור בא"ח סי' תנ"א לא הזכירה ורבינו הב"י בסי' זה אעפ"י שנתן טעם לסברא זו לא הורה מקים סברא זו איה ולפום ריהטא נראה ליישב דעת רבינו הטור דמה שלא הזכיר סברא זו בסי' תנ"א הוא משום דאע"ג דאיהו ס"ל כסברא זו גבי שאר איסורין מ"מ בחמץ דיש סוברים דהיתרא בלע מיקרי סתם כמ"ד דמהני הגעלה ברותחין אף אחר שהעבירן מהאש דאף דמ"ש בסי' תנ"א דמהני הגעלה כזו הוא בדין סכינים והיה אפ"ל דדוקא בסכין לפי שאין דרך להשתמש בו כ"כ בחמין שע"ג האש הוא דס"ל דמהני הגעלה כזו מ"מ מדסתם אח"כ וכתב דכלים שמשתמשים בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו הקדרה מגעילן בכלי ראשון ולא פירש באיזה כלי ראשון יגעיל מוכח דסמך עמ"ש גבי סכינים (וכלי ראשון נקרא כלי שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח עכ"ל) וכתב מרן הב"י שלמד כן מדתנן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחים וכו' עי"ש וא"כ מובן דמ"ש אח"כ דכלי שנשתמשו בחמין מועיל בכלי ראשון היינו כלי ראשון הנזכר גבי סכינים וא"כ עכ"ל דהיינו מטעם שכתבתי כיון שדבר זה הוא מחלוקת בין הפוסקים יש לסמוך לגבי חמץ דאיכא מ"ד דהיתרא בלע מיקרי אמ"ד דגם זה חשוב כלי ראשון ובשיטה זו קאי מרן בש"ע בסי' תנ"א דבס"ג כתב דסכינים מגעילן בכ"ר וכ"ר נקרא אפילו אינו עתה על האש ובסעיף ה' כתב בכלים שמשתמשים כשהן ע"ג האש כגון כף מגעילן בכלי ראשון וסתמו כפירושו דהיינו הכלי ראשון שהזכיר בס"ג דאפילו אינו עתה על האש מהני והיינו משום דאע"ג דבמחלוקת הוא שנוי כמ"ש הריב"ה ביו"ד מ"מ לענין חמץ יש לסמוך אמ"ד דהוי כלי ראשון לגבי הכשר בצירוף דאיכא רבוותא דסברי דחמץ היתרא בלע מיקרי וכבר כתבו כן כמה מרבני האחרונים בדין מחבת שפסק מרן לענין חמץ דסגי בהגעלה אע"ג דלגבי איסורין דצריך ליבון דהוא מטעם הנ"ל וכמו שכתבתי למעלה באות ט"ז

גם בדין סכין שפסק מרן דסגי בהגעלה כתבו הרבנים חק יעקב וערך השלחן באות ז' דאע"ג דמרן ביו"ד פסק דסכין של איסור צריך ליבון מ"מ בחמץ (וכן בסכין של בשר לחלב) דאיכא מ"ד דהיתרא בלע מיקרי סמכינן אמ"ד דסגי בהגעלה עי"ש. גם הרב מאמר מרדכי בסק"ז הקשה דברי מרן בדין הסכינים ממ"ש ביו"ד דבעי ליבון וניחא ליה בהכי וסיים וכיוצא בזה מצאתי להרב חק יעקב עי"ש (אין לשונו מדוקדק דאינו כיוצא לזה אלא זה ממש כיעי"ש) והרב אפי זוטרי בד' פ"א ע"א הביא קושית המאמ"ר הנ"ל וכתב וז"ל ונר' דמלבד דהתם בסכין של נכרים דאיסורא בלע והכא מ"מ היתרא בלע י"ל דהתם מה שהצריך ליבון היינו במקום הגומות וה"ן כבר סיים הש"ע כן עכ"ל ואיני מבין דבריו שהרי מרן ביו"ד כתב וז"ל ואם יש בה גומות או שרוצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה היטב על פני כולה עכ"ל דבריו ברור מללו דאף אם אין בה גומות אם בא להשתמש בה צריכה ליבון וכן אם יש בה גומות צריכה ליבון כולה ולא סגי בליבון מקום הגומות ולכן יטול מה שחדש ואין לנו בישוב הדברים אלא מ"ש בתחלה דהתם אי"ב והכא הי"ב וכבר כתבו הרב מאמ"ר ותו ל"מ

ונראה דגם להרב ש"ך צריכים אנו לייחס דס"ל דלפי שיש סוברים דחמץ היתרא בלע מיקרי נוכל לסמוך על זה להקל באיזה דבר מדיני הגעלה בחמץ ממה שלא נוכל להקל בשאר איסורין והוא ממ"ש ביו"ד סי' קל"ה ס"ג ל"ג גבי הכשר דמילוי ועירוי דנ"ל דדוקא בכלים של יין הוא דמהני הכשר זה לפי שהמים שממלאים ומערים בו מקלישים טעם היין שבתוכו משא"כ בשאר איסורין שנשתמשו בצונן ע"י כבישה לא מהני להו מילוי ועירוי והוקשה לו ממ"ש בטור א"ח סי' תנ"א בשם ראבי"ה דחבית של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים וכ"כ מרן הב"י בשם יש פוסקים וכן פסק בש"ע שם סכ"א וכתב ליישב דלא אמרו שם להתיר אלא בחבית שאינה ב"י דכיון דאיסורה