שדי חמד דברי חכמים קלז

איסור הה"ד במחבת זו יש לנו להצריכה ליבון ככל מחבת איסור וזה פשוט לענ"ד

אחר זמן מצאתי ראיתי שדברי הרמ"ע בתשו' הנ"ל הביאם במילואם הרב תפארת אדם בחא"ח סי' ט"ז והוצרך להעתיק דבריו לפי שראה שהרב פר"ת תמה ע"ד לפי שלא ראה אלא מ"ש בשמו הש"ך ופר"ח בקיצור והא גרמא ליה לטעות בדבריו וכו' והואיל ואתא לידן אמרתי להעתיק דב"ק וצדקה תהיה לנו לרוות נפש שוקקה להבין דברי חכמים והס' הק' הזה יקר המציאות ולא כל אדם זוכה לו וז"ל ידוע שכל דיני הכשר כלים מפרשת מדין ילפינן להו דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים הרי לא הקפידה תורה אלא על האמצעי המבליע שהוא יהי' מפליט וביורה בין של נכרים בין של ישראל רוב תשמישה ע"י מים והם והאש אמצעיים וחד (יחד) לאסור ולהתיר שבליעתה ופליטתה היא ע"י רותחים אבל מחבת רוב תשמישה היא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומין לו ויש לנכרים חלב מהותך וקרבי דגים טמאים ודם וחלב טמא ושאר מינים כאלה שמטגנים בהם במחבת והיא בולעת איסור כל הטיגונים הללו מלבד בליעת טרפה וכיוצא בה המתבשלת מהם ומבשלים בכל יום בשר וחלב ואין כאן אמצעי מבליע שאין איסור בגופו אלא האור בלבד מה שאין כן במחבת חמץ שכל הטיגונים שלנו מותרים בפסח וכשהן מרותחים מבליעין החמץ בתוכן והחמץ הבלוע ע"י רותחין נפלט ע"י רותחין ומה שאנו צריכים ליזהר בכל ימות השנה הוא שאם אירע למחבת חולבת ב"י שנתבשל בה בשר מטוגן בשומן שגם הוא מין בשר ואסור. בחלב או מחבת של בשר ב"י ונתבשל בה חלב אין לה הכשר אלא בליבון שהאור מפליט בליעה ראשונה בתבשיל והתערובות חוזרות ונבלעות בכלי ואין כאן אמצעי מבליע שאין איסור בגופו אלא האור בלבד עכ"ל והרב ת"א כתב ע"ד דאעפ"י שלכאורה חילוקו של הרמ"ע נכון מאד מ"מ מדברי הראשונים מתבאר יפה דאין הדבר תלוי בין אם האמצעי המבליע אסור או מותר אלא הכל תלוי במשקה שאם נבלע ע"י משקה אף עפ"י שהוא אסור מגופו דינו בהגעלה ע"י משקה ואם לא נבלע ע"י משקה דינו בליבון שלא ע"י משקה זולת היכא דתשמישו ע"י האור ממש דאז אפי' נבלע ע"י משקה נראה מדברי הא"ח ד' ע"ה שדינו בליבון והאריך להוכיח דלא כחילוקו של הרמ"ע מגוף דברי הרשב"א בתה"ב בדין מחבת של נכרים דאף דכל מה שמטגנים בה הוא איסור לא אתי עלה אלא מצד מיעוט המשקה שבה וכן הוכיח מגוף דברי ראבי"ה מכמה טעמים ומסיק מאחר דמבואר בהדיא בדברי הראשונים דליתא להאי חילוקא דהרמ"ע א"כ ע"כ דטעם היתר מחבת חמץ אינו אלא משום דהיתרא בלע אתוד"ק וא"כ יש ללמוד ג"כ למחבת מבשר לחלב דיותר מוסכמת סברת האומרים דמבשר לחלב חשיב היתרא בלע דסגי בהגעלה והכי מסתברא אבל מחבת שנאסרה מבב"ח כעובדא שבהרמ"ע שהביא הרב כנה"ג הרי היא בכלל מחבת איסור וצריכה ליבון כמו שכתבתי למעלה כנלע"ד: סימן צג (מקונטרס הכללים מערכת הה"א אות כ"א)

צג קדרות ברזל מצופות מבפנים ע"י היתוך שהעלה הרב חת"ס ביו"ד סי' קי"ג (והזכרתי דבריו לעיל באות י"ט והובא בפ"ת סי' קכ"א) דצריכות ליבון מספק כלי חרס נשאל מר בריה הרב כתב סופר בחיו"ד סי' ע"ח בקדרה כזו של בשר אב"י שהיתה עומדת אצל האש ונשפך מקדרה שאצלה חלב מבחוץ דהסכמת הש"ך בסי' נ"ב ס"ק י"ט דקדרה עצמה אסורה אפי' נפל נגד הרוטב ויש ס' אם נתרת בהגעלה ממ"ן אם נפלט בפנים נתבטל הבליעה בס' ואי לא נכנס בפנים מהני הגעלה לצד חוץ שהוא ברזל והשיב דמטעם זה לא נ"ל להורות כן דמלבד מה שהשיב מורה אחד שיש לחוש שמא נכנס עד מקום הציפוי ועד בכלל ולא נתפשט בפנים לגמרי ועוד כיון שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם גם אם נתפשט עד הרוטב ואם היינו יודעים זה בבירור לא היה מותר רק בברזל וכדומה ולא בכלי חרס שא"י מידי דופיו ואין חילוק בין בלע כבר או עכשיו אך יש לצדד להקל משום ס"ס שמא לא נתפשט בכולו מתחלה רק עד מקום החיפוי ולא עד בכלל ושמא לאו חרס הוא והוא חסרון ידיעה לכל העולם כי א"א לעמוד על הדבר כמ"ש בחת"ס, ועיין ט"ז סי' צ"ח סק"ו אלא דאי אפשר להגעילה רק באב"י דלצד שלא נכנס לפנים תחלה בלע עכשיו דלא טריד למיפלט כמ"ש הרשב"א וכו' ולא סגי בחד ספקא באב"י כיון שנולד הספק בדאוריתא כשהיה ב"י ונתגלגל וכו' אבל משום ס"ס יש להתיר באב"י וכו' והביא מ"ש הב"ש בסי' קנ"ה ס"ק ל"ד דאפילו חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק דרבנן וה"ה לס"ס וציין ט"ז יו"ד סי' ה"ן סק"ח וש"ך שם סק"ד (עיין מה שרשמתי בקונטריס הכללים במערכת הסמ"ך אות ב"ן בענין זה) וסיים דהמיקל באב"י מכח ס"ס הנ"ל אין מזחיחין אותו. דלפי הנשמע נפסדים הכלים הרבה ע"י ליבון ויש לצרף דעת כמה אחרונים דבלוע של בשר או חלב לכ"ע לאו דאוריתא לכן יש לצדד להקל אלו תוד"ק ויש לפקפק על מה שחושבים ספק זה חסרון ידיעה לכל העולם דלענ"ד אין זה בגדר חסרון ידיעה לכל העולם כיון שהאומנים יודעים ממה הם עושים רק שמסתירין מעשיהם לבל יוודע אומנותם לאיש זר וכיון שיש יודעים בעולם אף שמאתנו דבר זה נעלם אין זה אלא חסרון חכמה ואינו נכנס בכלל ספק שהוא ספק מחסרון חכמה, וגם במה שנראה שמשוה להט"ז וש"ך ביו"ד סי' ה"ן לדעת הב"ש יש לפקפק לענ"ד. שוב ראיתי שם בסוס"י פ' שכתב מני"ר גופיה דאפשר דאין זה ספק כראוי דאולי הוי ספק חסרון ידיעה שאפשר לברר ע"י אומנים, עי"ש

וזאת להודיע כי עתה יוצא לאור ס' הכנה"ג (חדש ע"י המו"ל מר ניהו הרב הנכבד ידיד נפשי מוהר"ר יצחק סובאלסקי יצ"ו) וכבר נדפס מחברת א' וראיתי שם בצד מ"ג מאמר מאחד המורים יצ"ו על כלי ברזל המצופים בקוניא (גלאזור) שהחת"ס יו"ד סי' קי"ג פסק שיש לו דין כלי חרס מספק והרב הנ"ל יצ"ו אמר שעמד על המבחן ואף שכלים הללו אינם מצויים בינינו ולא ידעתי מהותם לרגל מלאכתי מל"ש אעתיק דבריו וז"ל, לקחתי כלי ברזל גלאזורט חדש הנקרא פענדיל משחתי השוליים בחמאה סרוחה ובנפט וכן עשיתי בכל הדפנות מבחוץ ואחרי כן כפיתי את הכלי על המנורה (לאמפע) הבוער להחם היטב מבפנים כדי שיבלע היטב את החמאה ואת הנפט שעל השולים מלמעלה וכן בשלתי בתוך הכלי זפת ונפט במוקף צמיד פתיל דברים שריחם רע מאד ואח"כ קנחתי את הכלי היטב ורחצתיו בצונן ונתתי בתוכו מים להרתיח ולא נשתנה טעם המים וריח רע לא היה להמים כאילו לא נתבשל בהכלי מאומה, נראה מזה שהכלי הללו אם רק הם חלקים ואין בהם קרטופני אינם בולעים אם כן דין כלי זכוכית יש להם, לכן קולי אקרא בכח כי המצוה וגם חובה היא המוטלת על כל רב ומו"ץ לעמוד על המבחן בכלים הללו למען ידע את טבעם ואז רק אז ידע מה להורות אם נשפך תחתם דבר האסור או זיעה מבחוץ והוא בכלל כל אבדת אחיך שלא לאסור את המותר. וגם חז"ל כל הוראותיהם בנויות על הטבע והנסיון אולם הטבעים משתנים בהפאבריקאציאן וכפי העת והזמן צריכים לחדש בתורה וכן כתב הגאון בעל פמ"ג בהקדמתו לספרו שושנת עמקים עי"ש, וכן גם הכלים המצופים מבפנים ומבחוץ הן אותם שצבועים בצבע בלאה והן הצבועין בצבע אחר בכולם עשיתי הבחינות ויצא לי שלכולם טבע אחד ולכולם יש עפי"ז דין כלי זכוכית. וכן הסכים על ידי חכם אחד בחכמת הכימיא. ומי לנו גדולים מהחכמה והנסיון אשר עליהם בנו חז"ל את יסודי הוראותיהם בכלים במס' פסחים, ונודע לי שהמו"ץ בווארשא נוהגים היתר בכלי מתכות שהם גלאזירט מבית ומחוץ הנעשים בווארשא מתירים אותם על חג הפסח, וגם אם נשפך תחתם דבר האסור מתירים את הכלים בהגעלה כי נתברר אצלם שאין הגלאזור ככלי חרס אבל לא נסו לעשות את הנסיונות שעשיתי אני, ולדעתי אם תבא שאלה מבחוץ על הכלים האלה בערב שבת או בהפסד מרובה יכולים המורים להורות כפי שהורה לי הנסיון בתנאי שיסכימו עמדי עוד רבנים כי אולי הוא כדבר שנהגו בו איסור עכ"ל. והרב המו"ל יצ"ו אמר שכבר העיר ע"ז הרחז"ס בהצפירה כי הכלים