שדי חמד דברי חכמים קלד

ששמו עליו מיקרי איסורא בלע או היתרא בלע מיקרי עי"ש. והנה בסוף ע"ז לא איירינן כלל במבשר לחלב דמאי דאמור רבנן לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע היינו לחלק בין גיעולי עכו"ם לקדשים והדבר פשוט דהרב עו"ש משמע ליה דכי היכי דחמץ שמו עליו הכי נמי בשר או חלב שמו עליו מיקרי וכדעת הרב פר"ח וא"כ למ"ד דחמץ משום דשמו עליו מיקרי איסורא בלע הכי נמי מבשר לחלב אלא דהאמת הוא דלא יתכן לומר כן כמ"ש הרב קהל יהודה וכן הקשה הרב שמן המשחה בד' קכ"ד סי' כ"א על הרב פר"ח ממ"ש הוא עצמו בסי' תנ"ב הנ"ל עי"ש (ומה שציין הרב פר"ח למ"ש בא"ח סי' תק"ט ס"ה לפי הנראה חידושים אלו נשמטו מן הדפוס), והרב עצי לבונה כתב דמחבת של חלב צריך ליבון דרוב פעמים נשתמש ע"י האור, כתב הרב שבילי דוד (עמ"ש הש"ך לדעת הרמ"ע) דאף דמפורש בקדשים היתרא בלע סגי בהגעלה בסוף מס' ע"ז ובב"ח עכ"פ היתרא מיקרי לענין נ"ט צ"ל לענין זה לא נתנו לו דין היתרא בלע כיון דעכ"פ לעולם היה אסור לאכול עם חלב משא"כ בקדשים היה היתר גמור לאכול בקדשים עכ"ל. והרב חכמת אדם בכלל ע"ד אות ו' כתב דמחבת של איסור צריך ליבון גמור אבל מחלב לבשר כיון דהיתרא בלע סגי בליבון כל דהו שישרוף עליו קש מבחוץ ובדיעבד יש לסמוך בהפ"מ על הפוסקים דמחבת לא נקרא תשמישו ע"י האור לפי שלעולם לחלוחית השמנונית שם ולא מיקרי תשמישו ע"י אור רק שפוד ואסכלה וכ"ש תנור וצ"ע עכ"ל. ויש לפקפק דמדברי הרב ש"ך לטעמו של הרמ"ע משמע דצריך ליבון גמור גם מבשר לחלב ואם סברא דנפשיה קאמר להכריע דבעי ליבון וסגי בליבון כל שהו קשה דבכמה מקומות מתבאר מדברי הפוסקים דהיכא דמהני ליבון קל גם הגעלה מהני עיין להרבנים פרמ"ג ומחצה"ש ע"ד הרב מג"א סי' תק"ט סק"י ולכל הפחות אחר דפשיטא ליה דמשום דהיתרא בלע סגי בליבון כל דהו לכתחלה א"כ בדיעבד ובמקום הפ"מ לא היה לו להצריך עיון בהגעלה. ש

והרב קהל יהודה נראה דמסכים לדינא דסגי בהגעלה שתמה, עמ"ש הש"ך דלטעם הרמ"ע צריך ליבון מדאסיקנא בשלהי דע"ז דהיתרא בלע סגי בהגעלה אף בתשמישו ע"י האור ומינה למדו רבוותא לענין חמץ דהיתרא בלע ואף להחולקים היינו משום דחמץ שמו עליו וכמ"ש מרן הב"י בסי' תנ"א אך לענין בשר בחלב אין שייך לומר כן וכו' והוכיח מסברת הרשב"א שיש לחלק כן שהרי בחמץ ס"ל דמיקרי איסורא בלע ואילו מבשר לחלב ס"ל דמיקרי היתרא בלע כמו שמתבאר ממ"ש בשמו הריב"ה בסי' צ"ג גבי בשל ירקות בקדרת בשר מותר לבשל בה חלב ומתבאר מדברי מרן הב"י שם דגם בדבר שעיקר תשמישו ע"י האור סגי בהכי והצ"ע על הש"ך שבנקה"כ בסי' צ"ג הסכים לדינו של הרשב"א וכאן פוסק דמבשר לחלב צריך ליבון. ושוב הוקשה לו מ"ש הרשב"א שהביא הריב"ה ברס"י קכ"ב. ומ"ש מרן הב"י שמביא ראיה לבשר וחלב מחמץ דכי היכי דבקדרות בפסח אמרינן ישברו דאסור לבשל בהן לאחר הפסח ולא מהני מה שהן נוטל"ף דנוטל"ף אסור לכתחלה הכי נמי בקדרה מבשר לחלב אע"ג דהיתרא בלע, והרי הרשב"א ס"ל דחמץ איסורא בלע מיקרי ואם מבשר לחלב חשיב היתרא בלע היכי יליף מהתם ויישב דהא דחמץ איסורא בלע מיקרי היינו לענין הכשרו שאין לו הכשר אלא כעין תשמישו אבל מה שהוא נטל"ף לא מן השם הוא לאוסרו כיון שבשעת בליעתו היתרא הוי וגם בעת איסורו נמי היתרא הוא שהרי נפגם עי"ש בד' ג"ן ע"ג וע"ד מתבאר שדעתו לדינא דסגי בבשר וחלב בהגעלה ואין צריך ליבון (יעיין לקמן בד"ה ואנכי חזון וכו' שהבאתי דברי הרשב"א דמבשר לחלב חשיב ליה היתרא בלע לענין הכשר הכלי במקצתו וא"כ הה"ד לענין עיקר ההכשר דסגי בהגעלה במקום ליבון כדברי הרב קהל יהודה הנ"ל)

ואף במחבת של נכרים שבלועה מאיסור שדעת כל הרבנים הנז"ל להצריך ליבון כיון דאיסורא בלע אין כן דעת הרב פרי תואר והוא שבסי' קכ"א סק"ו כתב וז"ל עמדתי על כל הסברות שנאמרו במחבת ואראה ראיה ראוי' בתה"ב להרשב"א שכתב דכיון דהמחבת שמטגנים בה על הרוב אין עושים בה הרבה שמן ואיכא טעמא בדבר להיות שכל השמן שישאר בה אחר הטיגון הוא נפסד ואמטו להכי ממעטין בשמן עד שיצטרכו להוסיף ומוסיפין ובכל פעם ופעם נשארת המחבת על האש בלא משקה ולזה צריכה ליבון ודבריו מוסברים ואין הפרש בין חמץ לשאר איסורים ומ"ש הש"ך והפר"ח בשם הרמ"ע דלא חשיב השמן משקה סברא זו אין לה יסוד בשום ראשון מהראשונים זולת אבי העזרי שכתב ששמע משם אביו שהיה מצריך ליבון למחבת ולא ידע טעם וכתב ואי משום דסובר דהשמן לא חשיב רוטב ודחה סברא זו בב' ידים וראויה היא לידחות ע"כ נראה לי דעיקרא ויציבו דדינא הוא כדברי הרשב"א ולא שנא פסח לא שנא גיעולי עכו"ם ודלא כמרן אלא דמרן נתלה במה דחזא דנהגו לא רצה להקל בדבר שנהגו להחמיר ובהיכא דליכא מנהגא דינא קאי להקל עכ"ל, ולפי הנראה כונתו לומר דמעיקר הדין אית לן למינקט כדעת הסוברים דמחבת לא חשיבה תשמישו ע"י האור וסגי בהגעלה אף שכתב שדברי הרשב"א מוסברים, מ"מ לענין דינא לא קי"ל כוותיה אלא כמו שפסק מרן בא"ח סי' תנ"א וכיון דאין סברא לחלק בין חמץ לשאר איסורין א"כ גם בשאר איסורין נקיטינן דסגי בהגעלה ולא החמיר מרן בשאר איסורין אלא משום שראה המנהג להחמיר. ואני בער ולא אדע היכא רמיזא בדברי מרן שהמנהג להחמיר בשאר איסורין שהרי בא"ח סי' תנ"א אחר שהזכיר דעות הפוסקים כתב וז"ל ואעפ"י שהרשב"א כתב בתה"ב דמחבת צריכה ליבון נהגו העולם להכשירה בהגעלה כדברי אה"ע והרא"ש דמסתבר טעמייהו, ומסתמיות דבריו היה נראה דלכל דבר נהגו העולם להכשירה בהגעלה, אך ביו"ד סי' קכ"א כתב כבר נתבאר בטור א"ח סי' תנ"א דנהוג עלמא בפסח כאבי העזרי, ומיהו במחבת של איסור יש להחמיר כרבינו יואל והרשב"א להצריכה ליבון עכ"ל, ואין מקום להבין מדברים אלו שהמנהג להחמיר בשאר איסורין דאפשר דלא נתברר למרן מנהג העולם בשאר איסורין וסברא דנפשיה הוא דקאמר דיש להחמיר להצריך ליבון בשאר איסורין ולא מצד המנהג כלל ודברי הרב פר"ת לענ"ד צ"ע

ומה שדחה סברת הרמ"ע שהביא הרב ש"ך במה שחלק בין מים לשמן דשמן לא חשיב משקה וכו' וכן ראיתי להרב נהר שלום בסי' תנ"א אות ט' שכתב שמ"ש הש"ך ופר"ח בשם הרמ"ע דהטעם שהחמיר במחבת של נכרים משום דרוב תשמישן בלא מים אלא ע"י שאר משקים כגון שמן לא ידענא מאי איכא בין מים לשאר משקים לענין זה שו"ר להפר"ת שתמה על סברא זו עכ"ל. לפי הנראה לא ראו בגוף תשו' מוהרמ"ע והש"ך ה"ד בקיצור נמרץ וגרם להם זאת להבין כונה אחרת בדעתו. אמנם הרב חת"ס בחיו"ד סי' קי"א עיין בגוף דבריו, וכתב המובן מדבריו וז"ל ואומר ע"ד מ"ש הש"ך יו"ד סי' קכ"א סק"ח על שם תשו' מ"ע סי' צ"ו עיינתי שם היטב ולע"ד העליתי לדינא בראיות ברורות ושכן משמע מלשון תשו' למעיין בפנים דהענין הוא כן דכל בליעה שהוא דרך בישול אפי' לא יהיה באמצעית הותר כגון שבישל י"נ וחלב של נכרי ואפי' איסורי דאורייתא כגון יין לנזיר וכדומה מ"מ כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול הגעלת מים חמים, דכל המשקים נקראים בישול חוץ מחלב ושומן וכ"מ ברש"י סנהדרין ד' ע"ב חלב צלול כמים ואיכא בישול עכ"ל, וכבולעו כך פולטו אך מה שנבלע ע"י טיגון שומן וחלב אזי תליא אי היה ע"י אמצעית שומן של היתר כגון חמץ שטיגונו במחבת שהשומן הוא היתר אעפ"י שנבלע ע"י טיגון מ"מ פולט ע"י מים דאע"ג דליכא כבולעו ע"י בישול כך פולטו ע"י בישול מ"מ נימא כבולעו ע"י אמצעית היתר כך פולטו ע"י אמצעית היתר ולאפוקי מחבת של נכרי שבולע בלא אמצעית היתר כלל כיון דאיכא תרתי לריעותא בעי ליבון דוקא ובזה יובן התשו' הנ"ל אעפ"י שהש"ך לא הבין כך וממילא נפשט שאלתו דכלי חלב הניקנית מן הנכרי די בהגעלה עכ"ל, נמצינו למדין דאין כונת הרמ"ע לחלק בין מים לשמן אלא בין היתר לאיסור דכשמשתמשים במשקה היתר אף אם הוא ע"י טיגון אמרינן כבולעו בהיתר כך פולטו בהיתר ע"י הגעלה אבל אם נשתמשו במשקה איסור אם הוא ע"י בישול מהני הגעלה ואם הוא ע"י טיגון לא מהני הגעלה אלא בעי ליבון ומזה דן את הדין דכלי חלב הניקחים מנכרי כלומר שמבשלים בהם חלב דרך בשול אעפ"י שהאיסור נבלע בהם שלא ע"י אמצעי היתר אלא האיסור עצמו סגי