שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים פז

להבדיל אפילו למחר אלא ודאי משום דהגברא בעצמו מקרי אז אינו בר חיוב ובמקום אחר הוכחתי דהמהרי"ט סובר כתשובת חכם צבי במה שהעלה דאם היא אינה מקפדת להשאר עגונה אין כופין אותו דהכפייה היא משום לתא דידה דאין חוסמין אותה דאם לא כן מאי איכפת לן אם היא אינה גברא דחזי דהלא עיקר החליצה היא משום לתא דידיה והארכתי בזה דלא יתנגד לזה ממה שכתב המהרי"ט דטעם המראנ"ח למניעת האוננת מחליצה משום דהיא מצוה ואונן פטור מכל המצות האמורות בתורה (ובמה שהשיג על זה החכם צבי בסי' א' אכמב"ל דמשמע מזה דאונן דפטור מכל המצות הוא דאורייתא דלא כשבות יעקב דסובר דהוא מדרבנן והלום ראיתי בס' שדי חמד מערכת הכללים (אות א' סי' רע"א) דעמד על הג' מוהרצ"ח חיות בהגהותיו ליבמות מה שלא כתב לתרץ בפשיטות דפטור האונן הוא מדרבנן אבל מדאורייתא עולה ליבום יעו"ש ולבבי לא כן ידמה דמדברי מהרי"ט דמסכים עם מהר"א בן חיים ז"ל דאף במקום עגון לא התירו החליצה משום דמקרי דהגברא לא חזי כלל נראה דסובר באמת דהוא דאורייתא וכמו שכתב כ"ג בשם ספר עוגת אליהו ומניה וביה מוכרע הדבר דאם לא כן הלא עשה דוחה את לא תעשה ולמה החמיר המהרי"ט אפילו במקום עגון נימא דעשה דחליצה ידחה האנינות אלא ודאי משום דאי אמרה אינה מקפדת על עיגון מיעקרא המצוה דחליצה ודמי להאי דכתובות (ד' מ') אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה ועל כן מוכרחים לומר דמהרי"ט סובר בחדא כהחכם צבי דהיכא דשניהם אינ מקפידים ליתא לעשה דחליצה ואנינות היא דאורייתא ואינו דוחה המצוה דחליצה אנינות דאורייתא ויש לדבר טובא בפרט הזה ובמה שכתב כ"ג בזה בדברי חכמים (סי' קי"ט) אך אין המקום מרשה לי פה לבא באריכות) עד שתחשך כי בזה אזלינן בתר מעיקרא ובהיתר אכל ובזה יהיה מובן דברי הכפות תמרים דמתרץ קושית הגמרא דלא רצה הקרא לומר אל תסיר מן הענוי דהוא לשון מגומגם דמשמע בכניסת יום כיפור הוא מעונה כבר ומוזהר אל תסיר מן העינוי וזה אינו דבכניסת יום כיפור הוא שבע דכל האוכל ושותה בתשיעי וכו' ולכאורה מהו הגמגום לשון דאם באמת מצרפין זמן העיכול להיות אסור לאכול עד שיעור עיכול דאזלינן בתר השתא הרי באמת החיוב דבכניסת יום כיפור יהא מעונה כבר והא דכל האוכל ושותה בתשיעי היינו ביום עד זמן שיתעכל קודם שיכנס הלילה ולא מתרץ כלום אך אם אנו אומרים דבעינוי בפירוש רבתה תורה דלא ניזיל בה בתר השתא רק בתר מעיקרא בזמן אכילה ממש דבריו כו"פ (כפתור ופרח) וע"כ הדבר מוכרח לומר כן דאם לא כן יקשה הא דסוכה (ד' כ"ח) לא נצרכה אלא לתוספת יום כיפור סלקא דעתך אמינא הואיל ומיעט רחמנא לתוספת מעונש ואזהרה לא נתחייבו נשים כלל קמשמע לן מהאזרח וקשה והלא בעינוי בעצם של יום כיפור דחייבות מדרב יהודה נפקא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין ממילא מוכח דחייבות גם בתוספת יום כיפור כיון דשיעור עיכול הוא יותר זמן משיעור התוספת אלא ודאי מדאיצטרך האזרח לתוספת יום הכיפורים דנשים שמעינן דלא משגחינן בהא לאסור העינוי עד זמן שיעור להתעכל וגם מהא דביצה (ד' ל') דהוכיחו הש"ס דלא מחינן בהו בין בדרבנן בין בדאורייתא מהא דתוספת יום כיפור דאורייתא היא ואכלו ושתו עד שחשיכה (ועל פירש"י שם כבר עמד השער המלך הלכות שביתת העשור אכמ"ב) ולא אמרינן להו ולא מידי ועיין שם בהר"ן שכתב ולי נראה כיון שצותה התורה תוספת צריך להוסיף מחול אל הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על התוספת עכ"ל ואי איתא דאזלינן בתר השתא עד שיעור שיתעכל שפיר צריך להזהיר על התוספת מטעם זה בפרט להר"ן (פ' י"ט דשבת) שהבאתי לעיל (באות ג') שכל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבא לידי איסור דוחין את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך כל שכן הכא בחומרא דיום כיפור אלא ודאי דכמו שכתבתי העיקר משום גזרת הכתוב דעצם עצם וכמו במצה דגזרת הכתוב דבלילה דוקא לילה כמו שכתב מהר"י קורב"ל (בהגה) כן ביום כיפור היפך הדבר דעינוי הוא מתחיל רק מלילה ולא מצרפינן אכילה לשיעור העיכול ותבלין לזה נוכל ליתן ממה שכתב (הרא"ש פרק בתרא דיומא סי' כ"ב) הכינו עצמכם בתשעה לחדש להתחזק באכילה ובפירש"י ד"ה כל האוכל עי"ש:

ט) אחרי שביארתי דברי הר"י מקורב"ל דבמצה בפירוש רבתה התורה דלא מצרפין אכילה דביום לשיעור עיכול דלילה כיון דכתיב בלילה הזה בעינן דאכילה תהיה בעצם לילה ממש נלמוד ממנו דהיכא דאוכל בלילה רק שהאכילה באותו זמן היה שלא בהכשר ואחר כך טרם שנתעכל מה שאכל אז נתכשר מצרפינן העיכול לשיעור אכילה ויצא ידי חובת מצה דאם לא כן למה לי קרא דבלילה דלא מצרפינן אכילה דביום לשיעור עיכול דבלילה תיפוק לי דאפילו בלילה ממש כשאכל באופן זה לא יצא אלא ודאי דאם רק אכל בלילה לא משגחינן בזה מה שלא היה התחלת האכילה בהכשר כיון דבעת העיכול הוא בהכשר לפי זה מאד יקשה מהא דפריך הש"ס בראש השנה (ד' כ"ח) גבי כפאו ואכל מצה דיצא מהא דעתים חלים ועתים שוטה דפירוש הקושיא היא אמאי יצא דכפאו שד כיון דבאותו שעה הוי שוטה ופטור מן המצות אכילה דאותו שעה לאו כלום היא וכדכתב הטורי אבן שם דכי הדר חלים באותו הלילה ונעשה בר חיובא צריך לחזור ולאכול דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא באותו שעה בר חיובא במצות ואם איתא למה שכתבתי בפירוש הר"י מקורב"ל אמאי לא משני הש"ס דכפאו ואכל מצה דיצא איירי בכי האי גוונא דטרם שנתעכל אותה האכילה שאכל על ידי כפייה שוב היה לו רצון לאותו אכילה ומשום הכי יצא ול"ד (ולא דמי) לתרומה כשהפריש בעודו שוטה נגמר כל המעשה בעת שטותו אבל הכא לא עבר כל זמנו דבעוד שלא נתעכל האכילה חשיב כאלו עתה אכל שלא בכפייה וכעין שכתב הר"ן בשם הרא"ה דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו הוא פסח וזו מצה אלא שאין מכוין לצאת אבל קסבר חול הוא ואכל מצה או קסבר לאכול בשר ואכל מצה לא יצא דאם איתא דיצא למה לי' למנקט כפאו פרסיים לנקוט חד מהני גווני עי"ש הוא הדין דבכי הא דאכילה לבד היה בכפיה וטרם שנתעכל היה ברצון ודאי דלא יצא מדלא נקט הש"ס בגוונא זה (ולפי זה לכאורה ליתא מה שכתבתי על מרן רעק"א לענין בר מצוה אמאי לא פושט מכאן דלא אזלינן בתר השתא רק בתר מעיקרא) ואם כן לכאורה ליתא מה שכתבתי בכוונת הר"י מקורב"ל וגם יהא מופרך מה שכתב הדכת"ר להחליט דבברכת המזון הוא קבוע זמנה עד שיתעכל כיון שלא עבר כל זמנה ואם קודם שנתעכל נקבר חיובא רמיא עליה לברך ואי איתא כן אמאי לא משני הגמרא כי האי גוונא אולם אחר התבוננות נראה דאין השגה לדברינו דלמה שהעלה המקור חיים (סי' תנ"ד) דבמצה בעינן תרוייהו הנאת גרון והנאת מעיו יעו"ש (ואא"ז מו"ר באמרי בינה (דיני פסח סי' כ"ג) הוכיח מדברי הריטב"א סוכה דסובר נמי כן) לפי זה שפיר לא יוכל הש"ס לתרץ דאיירי בכי האי גוונא דבמצה בכי האי גוונא לא יצא מטעם אחר דבעינן שגם החיך יהנה בשיעור אכילה בשעת אכילה ולא מועיל מילוי הכרס לבד והשתא אתו שפיר דברי מהר"י מקורב"ל במה שכתב דהוה אמינא לומר כיון דכשאוכל ביום הרי יש לו הנאת גרון והעיכול הוא בלילה יש לו הנאת מעיו בזמן החיוב מצרפינן ויצא ידי חובת מצה קמשמע לן קרא דבלילה דבמצה קפיד קרא שיהיה שניהם ביחד ואם כנים אנחנו בזה בל"פ (נל"פ) ד' הירושלמי (פ"ו דנזיר) אחר שהביא בשם פלוגתת ר"י ור"ל באבר מן החי שחלקו ואכלו איתא שם רבא בר מלל בעי כזית מצה שחלקו ואכלו בפלוגתא דר"י ור"ל א"ר יוסי בר בון מ"מ לא נהנה חיכו כזית ופירש הפני משה דר"י פריך בלשון בתמי' דמכל מקום נהנה חיכו בכזית ויוצא ואבר מן החי חידוש הוא ובעי שלם ולפי מה שכתבתי לפרש דברי הר"י מקורב"ל והוכחתי מש"ס ר"ה הנז' דבמצה בעינן הנאת גרון והנאת מעיו בבת אחת לא בזה אחר זה נוכל לפרש דר"י סובר דאינו יוצא אם חלק הכזית מצה בפיו כיון דבעינן שיהנה גרונו בשיעור שלם בבת אחת וכמו דחזינן דקפיד התורה במצה לענין דאין מצרפין האכילה לשיעור עיכול משום דבעינן דבלילה ממש יקיים שניהם האכילה והנאת מעיו מה שלא מצינו כן בשאר שיעורי אכילה הוא הדין דהנאת גרון לחוד לא מצרפינן אם נהנה גרונו בזה אחר זה דבעינן בבת אחת ומשום הכי אם חלק הכזית בפיו סובר ר"י