שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים פו

עדנא דלית ביה איסור דמי ודומה לזה כתב נמוקי יוסף בבבא קמא בסוגיא דאשו (דף כ"ב) וז"ל אשו משום חציו כאלו בידו הבעירו ואי קשיא לך אם כן היכי שרינן עם חשכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת וגומרת בשבת וכו' וסיים כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא וכו' עד וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמרי בידים אלי עדנא דלית ביה איסור חשוב עכ"ל ע"ש דלכאורה צריך הבנה דהלא סוף סוף בשביל הדלקתו בזמן ההיתר דולק בשבת והאיך מותר להדליק דלמה יגרע מאין מפליגין שלשה ימים קודם לשבת או מהאי מעשה דהחסידים הראשונים דעל כל פנים דולק מחמתו אלא ודאי דשאני התם דאחר כך יעשה מעשה איסור זהו אסור אבל היכא דהנר דולק מעצמו אחר כך בלי שום מעשה בשבת שרי אף דאם אשו משום חציו לא נשרף בעת שזרק החץ רק אחר כך אם כן יש מעשה השרפה אחר כך וכן הנר מה שדולק הרי ניכר המעשה מכל מקום מעשה מחדש לא אתעבידא בהו רק מה שעשה בזמן ההיתר מה שאין כן בכל אלו הנז' שגם אחר כך יעשה מעשה דנין על השתא לא על הקודם וכמו כן העינוי ביום כיפור אף שמלא כרסו על ידי אכילה דקודם ואינו מרגיש העינוי מכל מקום הלא אינו עושה בזמן החיוב של עינוי שום מעשה להסיר העינוי רק ממילא דמי לנר הנדלק בערב שבת ודולק בשבת הגם דיש לדון בזה דאינו חשיב שב ואל תעשה כיון שמתחלה בעת שאכל בהיתר היה על ידי מעשה אפשר דנחשב כמעשה כמו בנזיר שנכנס לשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו ראש המעזיבה דחשבינן ליה כאלו אחר כך עושה מעשה מחמת תחלת המעשה של הכניסה בהיתר (וכן משמע מדברי התוספות שבועות (דף י"ז ד"ה או אף שכתבו דלרב אשי חשוב שהיה כמעשה כיון דתחילת הלבישה על ידי מעשה יעו"ש והארכתי בזה במקום אחר) אך זה אינו ראיה דשאני בנזיר שהיה לו לחשוב בתחלת הכניסה דאפשר יתרמי אחד שיפתח את המעזיבה ואותו הפותח עושה ממש מעשה מצטרפינן פשיעתו דלא חשש לשמא יפתח אחד לאותו מעשה ומשום הכי חשיב כאלו הוא עצמו עושה מעשה:

ובזה נראה לי ליישב מה שהקשה השאגת אריה סי' ל"ב על תוספות יבמות ודף צ') עש"ה שכתבו דמה שאינו פושט אחר כך הטלית בלא ציצית אף לא מתחייב בשעת העיטוף מכל מקום אחר כך הוי קום ועשה הואיל דמתחלתו אי אפשר אלא על ידי מעשה ואף תחלת מעשה של היתרא גורם לאיסור שלאחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה בידים ומסתייע מנזיר ולמה שכתבתי אינו דומה לנזיר כלל ושפיר כתבו התוספות דהוי שב ואל תעשה ומשום הכי עקרו חז"ל מסדן הציצית וגדולה אמרו בסנהדרין (דף ס"ה) דידעוני הוי לאו שאין בו מעשה ופירש רש"י מה שאינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה ועמד על זה מרן אא"ז זיע"א באמרי בינה (ח' א"ח סי' א') דהלא אחר כך עושה קצת מעשה שמדבר ואינו מסלק העצם מתוך פיו ומאי שנא מהא דפרע את המעזיבה אחר כך ע"ש בדבריו הנחמדים על פי מה שכתבתי נמי אתי שפיר דהלא הדיבור בעצמו אינו איסור רק העצם שמשים לתוך פיו והוא אינו מדבר אבל בפרע את המעזיבה חשוב כאלו הוא בעצמו פרע את המעזיבה היוצא מכל מה שביארתי דעל כל פנים יש דעות בזה דכל דבר שתחלת עשייתו אי אפשר אלא על ידי מעשה הגם דתחלת המעשה הוא של היתר רק דגורם לאחר כך לאיסור אף דהוא בשב ואל תעשה אחר כך נחשב התחלת עשיה למעשה כמו שכתב השאגת אריה הנ"ל וכמו שמוכח עוד מכמה וכמה מקומות אשר אין בידי לפורטן, ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא דלמה לא החמירו להפסיק מלאכול בערב יום כיפור עד שיהא שיעור עיכול שיתעכל טרם כניסת הלילה:

ובמקום אחר הרחבתי הדיבור על דברי המקור חיים (סי' ת"ל) שהקשה על המגן אברהם (סי' תל"ד) כשיש חמץ בבית אף שלא ידע בו דמי לאוכל חלב בשוגג והקשה הא בחלב גופא לא נקרא שוגג רק כשמכוין לאכילה אבל בשאינו מכוין לאכילה כלל כגון קסבר רוק הוא ובלעו לא מקרי שוגג רק מתעסק ומכל מקום חייב בחלב מטעם דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אבל בשאר איסורים שאינו נהנה פטור מתעסק ומכל שכן כשאין מתכוין כלל דמותר ואפילו באפשר ולא קמכוין כמבואר בפסחים (ד' כ"ה) ואם כן הכא גבי חמץ כיון שאינו נהנה ולא קמכוין אמאי אסור וחידש דדוקא בדבר שאסרה תורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה תורה לעשות מעשה רק בכונה ודבר שאין מתכוין מותר אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהא חמץ בביתו אפילו כשאינו מתכוין אסור עכ"ל ולכאורה קשה הלא מי הכניס החמץ בביתו דנימא דמקרי שב ואל תעשה הלא החמץ לא בא מעצמו לבית אם כן לכאורה הוי מעשה אך כוונתו דאם הניח החמץ מקודם פסח אז היה החמץ ברשותו בהיתר והא שאחר כך נתעכב החמץ בבית בפסח זה לא מקרי מעשה כי התחלה היה בזמן ההיתר אך על זה יש לדון דאפשר גם בבא החמץ בזמן ההיתר והמשיך בשהייתו בביתו עד זמן האיסור אפשר חשוב כמעשה במאי דלא מסלק המעשה שעשה מתחלה כי תחלת ביאת החמץ לבית בא על ידי מעשה והבאתי שמה דברי המשנה למלך (פרק ג' דהלכות ביאת מקדש הלכה כ"א) ודברי מרן א"ז זצ"ל באמרי בינה (חלק ארח חיים סי' א') ודברי הש"ס גיטין (ד' ל"ה) גבי פרוזבול דמשני שב ואל תעשה ובדברי אמרי בינה חלק חשן משפט דיני גביית חוב ואכמל"ב:

ח) ולחומר התמיה נראה לומר דהנה הגמרא ביומא (ד' פ"א) ממעט תוספת יום כיפור מעונש ואזהרה דרק על עצומו של יום הוא מוזהר ממילא בפירוש רבתה תורה דלענין ענוי יום כיפור אין הולכין בתר שיעור עיכול דאם לא כן הלא שיעור עיכול הוא יותר זמן משיעור תוספת יום כיפור ואי נימא דהעינוי מתחיל מזמן האכילה עד שיעור עיכול איך ממעטינן עונש ואזהרה לתוספת הלא מצד העינוי שמענו עונש ואזהרה אלא ודאי דהעינוי אינו מתחיל רק בעצומו של יום ולא איכפת לן במה שעדיין לא נתעכל האכילה וזה לדעתי הסבר דברי רבינו יעקב מקורבי"ל המובא בתוספות פרק ערבי פסחים ובהרא"ש פרק תפלת השחר סי' ו' דלענין מצה אין לאכול עד שתחשך מדאמרינן בתוספתא אמרו עליו על הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואימת אכלן משתחשך והטעם משום דכתיב בפסח ואכלו את הבשר בלילה ולילה ממש בעינן ומצה אתקש לפסח דאם אכלה מבעוד יום לא יצא ולא שייך כאן תוספת עכ"ל ופירוש הדבר דלא נימא דאף אם אוכל מבעוד יום המצה בשיעור זמן טרם שיתעכל בלילה דחשיב כאלו אכל בלילה קמשמע לן דלא אזלינן בתר השתא כיון דבפירוש גלתה התורה בלילה הזה בעינן דאכילה יהא בעצם לילה ממש ולא לצרף שיעור העיכול לזמן שאכל ביום ומזה נמי מוכח דבברכת המזון אזלינן בתר השתא דמצרפינן שיעור עיכול לזמן אכילה דאם לא כן למה לי קרא למעט שלא יאכל המצה מבעוד יום מואכלו את הבשר בלילה תיפוק לי דבכל מקום אזלינן בתר מעיקרא או דאזלינן בתר השתא ולעניות דעתי הכוונה בדברי הר"י מקורבי"ל היא מלתא חדתא אשר לא שיערו בה רבותינו בביאורה ונפשוט ספיקא של מרן רעק"א בענין בר מצוה וגם יש הוכחה גדולה מזה לדברי כת"ר שהחליט דבברכת המזון (כמו שהבאתי לעיל בסי' א') דכן הוא קביעות זמנה עד שיתעכל כיון שלא עבר כל זמנה אם קודם שנתעכל נקבר חיובא רמיא עליה לברך דומיא דתפלה והבדלה והוא מילתא דמסתבר אך מדברי תשובת מהרי"ט (ק' א"ע סי' ט"ז) לא משמע כן שכתב לענין אם האשה הצריכה לקבל חליצה והיא אוננת מקרי הגברא לא חזי כלל ע"ש מה דמסכים עם מהר"א בן חיים דאף אם כבר קבעו לחליצה למחר ומת אביה אף דיש חשש עגון לא התירו החליצה משום דהיא אוננת חשיב דגברא לא חזי כלל למילתא ומפורש דלא כמרן הגרע"א ז"ל והמהרי"ט הביא ראיה מהרא"ש דבהבדלה פוטר הרא"ש לגמרי שלא יבדיל אפילו למחר כלל הרי דסובר דבאונן אינו נמשך החיוב מן התחלת האכילה עד אחר העיכול ומקרי עבר כל זמנה דאם לא כן בהבדלה דיש זמן עד יום שלישי בשבתא כמבואר (בסי' רצ"ט) לא האונן פטור