שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים פה

נשאר לו תמצית מהאוכל במעיו אך מי שאכל כזית ממש והקיא שיעור כזית ממש בהא ודאי לא יברך לאחריו שהרי נתעכל ולכאורה מהאי דזר שבלע שזופין תרומה דחידשו התוספות דאף שלא נתעכל נתחללה התרומה באכילת הראשון משמע דלא כקול אליהו דלדבריו למה לי הטעם בתרומה כיון שנתחללה התרומה נפקא ליה מתורת תרומה תיפוק לי' דלא יבצר אם לא נשאר לו תמצית מן התרומה במעיו אך יש ליישב ואין כאן מקום להאריך) נמצא להאמור כל זמן שלא ידעינן אם יש שיעור עיכול גם כן חייב לברך מן התורה כי אף דספק ברכות להקל מכל מקום האי הוי ספיקא דאורייתא דהחיוב הוא ודאי והפטור אם כבר נתעכל הוא ספק והשתא כל שכן דמצות עינוי ביום הכיפורים שחמורה מברכת המזון דהיה להחכמים ליתן שיעור לאכול עד זמן שיתעכל המזון במעיו קודם בין השמשות ואף דמרן אא"ז מו"ר זצ"ל באמרי בינה (ח' או"ח סי' ט"ו) האריך שם להשיג על הקול אליהו דאינו דומה אכילת איסורין לברכת המזון דברכת המזון לכולי עלמא בעינן אכילת שביעה והנאת גרון (וראיתי לכ"ג בספרו שדי חמד במערכת אכילה אות יו"ד) שהביא בשם הספר פתח הדביר שכמה רבנים כתבו דהנאת גרונו לא מהני לברכה וכמו שהעלה מרן זקני שר התורה ז"ל ומאד דאבה נפשי שאין לי הספר הנז' לעיין בו מאיזה טעם המה דוחים דברי הקול אליהו) וגם פושט ספקות מרן הרע"א זצ"ל דאינו מתחייב לברך שנית כיון דעיקר חיובא דברכת המזון הוא רק על אכילה ושביעה יע"ש בדבריו הנחמדים מכל מקום לנדון דידן הלא אכילת ערב יום כיפור היא אכילת איסורין ובאיסורין מפורש (בגיד הנשה) דאף דהקיאו חייב כל שכן היכא דלא הקיאו ולא נתעכל עדיין במעיו דיש לעיין הא דמותר לאכול עד קודם בין השמשות ועיין תוספות בכורות (דף י"ט) גבי פדיון הבן כל שעתא ושעתא רכב עליו חיוב דפדיון הבן ואינו דומה לשאר חוב דמאותו שעה נשתעבדו נכסיו כו' עי"ש הוא הדין הכא כל שעה ושעה רכב על האדם החיוב שיוכל לקיים מצות עינוי ובאוכל קודם שיעור שיתעכל הרי עושה מעשה עתה שיגרם אחר כך איסור שלא יהיה מעונה (ואפשר הא דהרמב"ם סובר דאין תוספת יום כיפור אלא לאכילה ושתיה לא למלאכה (דעמדו עליו האחרונים ז"ל) מהאי טעמא דבאכילה ושתיה כדי שיהא על כל פנים מעט שיעור עיכול מה שאכל מה שאין כן במלאכה לא שייך טעם הזה האמנם דהיא סברא קלישתא להעמיס בכוונתו ככה מכל מקום קצת טעמא איכא מיהו):

ג) ועיין בהר"ן שבת (פרק י"ט בד"ה ואינו כן) דעת הרז"ה ז"ל שכל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך (ולכאורה מדברי הרז"ה נוכל לפשוט ספיקא דמרן רע"א ז"ל (בתשובות סי' קנ"ט) בענין לעשות מקח בערב שבת שיוחל ויהיה נגמר הקנין בשבת עי"ש ולפי המבואר בהר"ן תליא בפלוגתת הרמב"ן והרז"ה הנ"ל ועיין בספר מים חיים ממרן זקני בעל דבר משפט סי' ו' מה שהאריך בזה ואכמ"ל) הרי דאפי' המצוה נדחה כדי שלא יבא לידי איסור אחר כך וגדולה מזו מצינו בנדה (דף ל"ח) דהחסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהן אח"כ לידי חילול שבת של הלידה לפי זה לכל הפחות היה להפוסקים להביא דמצד מדת חסידות לא יאכלו בערב יום כיפור רק עד שיעור שיוכל להתעכל קודם בין השמשות כדי שלא יבואו לידי חילול העינוי ממש כמו המדת חסידות שלא שמשו מטותיהן רק ברביעי מטעם זה והא דלכאורה קשה איך יעברו החסידים הראשונים מצות עונתן של תלמידי חכמים שהיא רק משבת לשבת כדרשת הש"ס בבבא קמא (ד' פ"ב) מקרא אשר פריו יתן בעתו וכו' (עי"ש תוספת יום טוב פרק ה' משנה ו' דהוכיח ממתניתין דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת) משום האי חששא דיבא אחר כך לידי חילול שבת של הלידה אף דאפשר דאלו החסידים הראשונים היו מזמן קודם שסדר רבינו הקדוש המשנה מכל מקום כמו דמצינו באברהם אבינו שקיים אפילו עירובין קודם שנצטוה כן אלו החסידים הראשונים שדקדקו כל כך במצות לחוש לחשש רחוק כזה שמא יבואו לידי חילול שבת ודאי דהיה להם לחוש גם לדרש של הפסוק אשר פריו יתן בעתו ומדקראו להם שעשו מדת חסודות אף שבטלו מצות עונה מוכח כשיטת הרז"ה הנ"ל דכל שאנו יודעים בתחלת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה בסוף נדחה מפניה אפילו מצוה (ולכאורה מדברי הרז"ה נוכל לפשוט ספקות השואל ומשיב שהביא כ"ג במערכת הכללים (מערכת א' אות שמ"ט) לענין לולב שאינו יבש כעת אבל סופו להתייבש בתוך החג אם כשר לצאת בו דודאי אינו יוצא בו וכל הספרים כמעט רובם ככולם אשר כתה"ק רשם לענין אי אזלינן בתר השתא או מעיקרא לא ראיתי מעולם ודברי הנודע ביהודה תניינא שציין לעיין בסי' קמ"ב (הוא טעות הדפוס וצ"ל ל"ו) וסי' קע"ו בהג"ה לא מצאתי שם שום הגה באותו סי' גם היה לכהדר"ג לרשום דאזלינן בתר השתא לענין ברכה בערב יו"כ שהביא בשם הגאון עמק שאלה (במערכת ברכות אות ט"ז) דשמא יארע אונס שלא יוכל להתענות הוי ברכה לבטלה הרי דאזלינן בתר השתא:

ד) איברא בזה יש לעיין לשיטת הרז"ה דהלא לענין דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים כתב הרז"ה בספר המאור שם וז"ל דבין בזו בין במה שאמרו אין צרין על העיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה היא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת עכ"ל והלא כל האיסור דאין מפליגין שלשה ימים קודם השבת הוא דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מפליגין הרי דמצוה אינה נדחה מפני זה שיעשה אחר כך מלאכה וכמו שהשיג הרי"ף שם על היש אומרים דאין מפליגין מטעם גזירת תחומין והקשה לדבר מצוה אמאי שרי עי"ש ברי"ף ותו דהלא לכאורה הרז"ה סותר דבריו למה שכתב בפרק ר' אליעזר דמילה נראה בעליל מדבריו דבכל דברים שנדע שיבואו אחר כך לאיסור אף דהשתא עדיין היתר הוא אסור לעשות ואף מצוה נדחית לפי זה אפילו שלשה ימים הראשונים יהיה אסור להפליג בספינה דמאי מהני מה שאלו השלשה ימים שייכים לשבת שעברה דסוף סוף יעשה מלאכה בשבת הבא על ידי זה שמפליג עתה בספינה וזה הטעם דשייכים לשבת שעבר שייכים רק לענין הבדלה למי שלא הבדיל דיש לו זמן עד אמצע השבוע וכדומה אבל לא לענין זה וראיתי בתשובת רדב"ז (ח"ג סי' ע"ז) שהאריך בדברי הרז"ה ובספר תוספת שבת (סי' רמ"ח) הרבה גם כן להשיג על הרז"ה שסובר דאיסור הפלגה היא מטעם מלאכה למה התירו במקום מצוה לגרום לחלל שבת באיסור תורה ע"ש ולא אדע למה לא הקשו על הרז"ה מדידי' אדידי' למ"ש (בפרק רבי אליעזר דמילה) ולא ראיתי מי שיעורר בזה ובפרט דשם (בפרק ר' אליעזר דמילה) למר שכתב הר"ן דמצות מילה היא יותר מצוה קבועה ממצות שחיטה ביום טוב כל שכן דשאר מצוה אינה קבועה כל כך כמו מילר ואפילו הכי במילה אומר הרז"ה דדוחין המצוה ואיך מתיר להפליג בשלשה ימים הראשונים למדבריות שיש ודאי סכנה ויעשה מלאכה ועי' במג"א (סי' רמ"ח ס"ק יו"ד) דהביא בשם תשו' הריב"ל דכיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור (ואין אתי המהריב"ל לעיין בו) נמצא לפי זה דאף דבשעה שמפליג עדיין זמן היתר הוא לגמרי אף על פי כן אנו דנין על הסוף שיתהוה מזה כמו כן נדון דידן אף בשעה שאוכל עדיין אין הזמן החיוב להיות מעונה בכל זאת הלא בכח אכילה ההוא יתהוה איסור דאורייתא שכל זמן שלא יתעכל המזון במעיו אינו מקיים מצות עינוי ואיך לא חשו חז"ל לזה לאסור לאכול עד שיעור שיתעכל ועיין בשיטה מקובצת ביצה דף ח' שכתב דכל שעושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר לו בלאו הכי הוי כדוחה אותה בתחלה משמע דזה איסור דאורייתא ע"ש:

ה) אולם כד דייקינן בה שפיר יש לחלק מכל הלין דשאני קום ועשה לשב ואל תעשה דהחסידים הראשונים דנמנעו מלשמש חשו שלא יבואו לאיסור לעבור בקום עשה וכן האי דאין מפליגין כל הני המה אסורים בקום עשה לאפוקי העינוי ביום כיפור אף שאם לא נתעכל בזמן החיוב להיות מעונה הוא רק שב ואל תעשה לכן לא חשו חז"ל לגזור לאסור לאכול עד כשיעור העיכול כיון דכי אתחיל מערב יום כיפור לאכול כמאן דאגמרי בידים בהאי