שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קכז

שסיים שם דאם אין הרפואה ידועה אין בידו להתיר והובא במגן אברהם ריש סי' שכ"ח הנה בפרי מגדים שם תמה דהא ספק פיקוח נפש להקל ובשו"ת עטרת חכמים כתב דמיירי דאותו הנכרי שאומר הרפואה אינו רופא אבל אם יאמר רופא רפואה זו אפילו ספק ברפואה מותר ועיין בירושלמי פרק במה אשה הלכה ב' נאמן רופא לומר קמיע זו רפאתי בו ושניתי ושלשתי ר"ש בשם ר"ז ריפא לאדם אחד נאמן לאדם אחד לשנים נאמן לשנים לשלשה נאמן לכל אדם וכן פסק בארח חיים סי' ש"א סעיף כ"ה ובשפתי כהן סי' קפ"ז ס"ק כ"ח כתב בשם הבית חדש לרואה דם מחמת תשמיש שאם עשה הרופא רפואה זו לאשה אחרת קודם שנתחזקה והועיל לה יכולה אשה זו לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה ואם כן ברופא זה שריפא כמה אנשים ברפואה זו הרי איתמחי גברא ורפואה יש להתיר בודאי עיין טורי זהב סוף סי' פ"ד שהביא דברי רש"ל בשם תשובת ר"ג על נכפה שהוא כמכה של חלל ומותר להאכילו מאכל שיש בו שרץ העוף אם הרפואה בידוע ואף שבתשובת חתם סופר יורה דעה סי' ע"ו הוכיח מתשובת הרא"ש דנכפה לא הוי חולי שיש בו סכנה הלא מסיק שם דהוא ספק פלוגתא והולכין בפקוח נפש להקל ועיין בית יוסף יורה דעה סי' רכ"ח שמביא שם תשובת הרשב"א לענין מי שנשבע מל דעת רבים שלא לשחוק שמתיר לשחוק כשאוחזתו רוח רעה לפרקים כששחק יום אחד ונוח לו דהוי פיקוח נפש ע"ש (אמר המחבר עיין לעיל בסי' זה אות כ"ד בד"ה ועוד הביא ראיה) וכן הוא בשלחן ערוך ארח חיים סוף סי' פר"ח הנרדף מפני רוח רעה הוי חולי שיש בו סכנה והא דאיתא בא"ח סי' שכ"ח סעיף ל"ה דאסור לאשה להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה וצריך לומר שאין זה רוח רעה שבסימן רפ"ח דהתם הוי סכנה כפירוש רש"י תענית כ"ב ע"ב שנכנס בו רוח שד ורץ והולך ושמא יטבע בנהר או יפול וימות ולכך הוי יש בו סכנה ואין זה אותו רוח רעה אבל נכפה יש בו סכנה ויכול הנכפה הנ"ל לשתות המעריצי"ן ביום כיפור:

כו) מה שלא תיקנו ברכה על מצות עינוי ביום הכיפורים היה נראה לי הטעם פשוט משום שלא תקנו ברכה אלא על דבר שהוא במעשה להתעטף בציצית להניח תפילין וכיוצא אבל על מצוה שהיא בלא מעשה לא תקנו ברכה כמו שלא תקנו ברכה על קיום הלאוין וכמו שכתבתי בשדי חמד חלק הכללים במערכת הבי"ת אות מ' ובקונטריס פאת השדי שם באות ז' וזה פשוט ומוסכם דעל מניעה אין שייך לברך ואם כן איך יברך על מה שאינו אוכל ושותה דאם כן יהיה כל היום כולו יושב ומברך כן נראה טעם פשוט אך ראיתי בספר יפה ללב חלק הששי (הנספח לספר לב חיים ח"ג) בהשמטות שבתחלת הספר שהביא חקירת חכם אחיו הרב יוסף יצ"ו למה לא תיקנו לברך אשר קדשנו וכו' לענות נפש או להתענות ביום הכיפורים שהרי זו אחת מכל מצות שבתורה ונמנית במנין התרי"ג כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה קס"ד וכן שאר רבוואתא מוני המצות וכו' והרה"ג המחבר יצ"ו בשתים עלתה לו ליישב חקירה זו א) על פי מה שכתבו הקדמונים דעל מצוה הבאה בעבירה אין מברכין כגון השבת גזלה ורבית וכן עריפת פטר חמור ושריפת נותר וכיוצא ואם כן כיון דמצות עינוי ביום הכיפורים באה על חטא לכפר על עונותינו כדכתיב בפרשת אחרי תענו את נפשותיכם וכו' כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' וכן כתב רבינו החינוך במצוה שי"ג משרשי המצוה שהיה מחסדי השם יתברך על בריותיו לקבוע יום אחד לכפר על החטאים וכו' וכן כתב רבינו הטור בריש סי' תר"ד וכו' וכיון שהברכה באה לתקן מה שחטא לכן אין זה מברך ב) דמצות עינוי היא מערב עד ערב ומתנאי המצות כדי לברך עליהן ברכה ראשונה אחת היא שתהא נגמרת כמו שכתב הרב באר עשק סי' ק"ג ובמצוה זו איכא למיחש שמא יאחזנו בולמוס ולא אתי עשה דהשלמה לגמור המצוה כדין ענינו בסי' תקס"ה סעיף ג' לסברת היש אומרים ובצירוף טעם הראשון גם השליח צבור לא יברך אלו תורף דב"ק והנה הטעם השני אינו נוח לי לפי שיש לפקפק קצת דאף למה שכתב הרמ"א שנהגו בכל התעניות אפילו בתענית צבור שלא לומר ענינו אלא במנחה (ואין כן מנהגינו אלא בתענית צבור אומרים אותו גם בשחרית) מכל מקום אם נדמה ברכה על העינוי לענינו היה להם לתקן ברכה על העינוי בעלות המנחה דומיא דאמירת עננו ואף שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מכל מקום במצוה שאי אפשר לברך קודם לעשיה אם המצוה נמשכת מברך עליה אף אחר העשיה וכיון שברכה זו אי אפשר לברכה קודם עשיה היה לנו לברך בזמן המנחה שבזמן קצר כזה לא חיישינן לשמא יאחזנו בולמוס כמו שאין חוששין לזה ואומרים עננו במנחה ועם שיש לחלק בין אמירת עננו לברכה כמובן מכל מקום מידי פקפוק לא יצא:

אמנם הטעם הראשון קשה הימנו דלדעתי הקצרה אין הנדון דומה לראיה דבהשבת גזלה וכיוצא אם אדם יודע שלא גזל וכיוצא אינו במצוה זו כלל אבל מצות עינוי ביום הכיפורים הדבר פשוט שאף אם יודע בבירור שלא חטא כלל מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה וכן מי שנעשה בר מצוה בליל יום הכיפורים שאף אם חטא קודם לכן מכל מקום מן התורה לא יחשוב ה' לו עון בכל זאת לא דרשינן טעמא דקרא לפטרו ממצות עינוי ואם כן כיון שממצוה זו אין פוטר אותו וכל אדם בריא בחיובא לענות את נפשו ביום הכיפורים בין אם חטא בין אם לא חטא אין זה דומה להשבת גזל שאין המצוה באה אלא אם כן חטא לכן בדין הוא שלא לברך דהלואי לא חטא ולא יעשה המצוה אבל מצות עינוי שאף אם לא חטא חייב לקיים המצוה למה לא יברך לכן נראה לדעתי הקצרה הטעם שכתבתי נכון משום שאין מברכים אלא על מעשה ולא על המניעה:

כז) חולה אומר צריך לאכול ורופא אומר שאדרבא אם יאכל יזיק לו נשאל הגאון בשו"ת כנף רננה סי' ס"א למי שומעים ובתשובתו הביא דברי המגן אברהם בסי' תרי"ח סק"ג דשומעים לחולה ואילו בסי' שכ"ח סק"ו בענין התרופה אם חולה אומר שצריך לתרופה פלונית והרופא אומר שאדרבא תזיקהו שומעין לרופא והמחצית השקל ביאר לחלק בין אכילה דשומעין לחולה כדי שלא יחזק עליו הרעב לתרופה שהרופא בקי ביותר ולזה הביא (בכנף רננה) תורף דברי הרדב"ז שבח"א סי' ס"ו דגם ברפואה אמרינן לב יודע מרת נפשו אלא שברפואה אם יאמר הרופא שיזיק לו רפואה זו שומעין לרופא ובאכילה בכי האי גוונא שומעין לחולה אף שהרופא אומר שהאכילה תזיק לו והביא מה שאמר ר' ינאי בדף פ"ג דחולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך שומעין לחולה משום דלב יודע וכו' ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא דרופא קים ליה טפי קמשמע לן והא דתנן מאכילין אותו על פי בקיאים דמשמע דעל פי עצמו לא מוקמינן לה בדאמר לא צריכנא ודקדק אמאי לא משני דאשמועינן רבותא דאפילו רופא אומר שהמאכל מזיקו והחולה אומר שצריך לאכול שומעין לחולה ועוד דקדק איזה דקדוקים בסוגית הש"ס וכתב דאם החולה אומר שצריך לאכול בסתם ואינו אומר על מאכל פלוני מוכח דלבו יודע שצריך הוא לשבור רעבונו ובזה פשוט דאפילו יאמר הרופא אינו צריך שומעין לחולה אבל אם אומר שצריך למאכל פלוני מובן שאין כונתו משום שמרגיש צער רעבון רק משום שמדמה בדעתו שמאכל זה יועיל למחלתו ובזה הוא דהיה סלקא דעתין לומר דשומעין לרופא דבקי טפי ואשמועינן ר' ינאי דגם בזה שומעין לחולה וכדכתב הרדב"ז דגם ברפואות אומרים לב יודע וכו' כל שהרופא אינו אומר שמזיק לו ופריך ממתניתין דמאכילין אותו על פי בקיאים דמיירי במאכל פלוני דומיא דרישא עוברה שהריחה וכו' ומוקי לה בדאמר החולה לא צריכנא וכו' (נשא ונתן עוד בזה וכתב בסוף התשובה) ועיין ביד אפרים שמחלק דבתרופה שמבחוץ הרופא יותר בקי ויודע אם יזיק אבל מבפנים החולה יותר בקי ויודע שלא יזיק ע"ש אבל דברי הרדב"ז מבוארים דאין חילוק בין מבחוץ לבפנים דלעולם רופא קים ליה טפי אם יזיק והכי משמע מדאמר מר בר רב אשי אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך ולא אמר רבותא אפילו אומרים שיזיק אבל הא מיהא יש לומר באין חשש נזק החולה בקי טפי כשאומר צריך אפילו נגד מאה רופאים שאומרים אינו צריך ובמידי דאכילה לשבר רעבון כשחולה אומר צריך הרי הרעבון גורם לו סכנה ואם כן אין לחוש לרופא האומר שיזיק כיון דכשלא יחכל נמי איכא בודאי סכנת רעבון ולכן שומעין לחולה שאמר צריך אלו תורף דב"ק: