שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קכג

חולי זה או לא וזו שאמר אם מתרפא רוצה לומר על ידי החמין הללו אם היא רפואה טבעית לחולי זה ואפילו הכי ספק דוחה את השבת הרי דהיכא דהרפואה אינה ידועה לחולי זה אלא מסופקת עם כל זה מחללינן עליו השבת דלא כהג"מ הנ"ל אלמא לפי דבריהם הדבר פשוט להתיר אף אי ליכא רפואה ידועה ולא רופא מומחה ובמקום פלוגתא היה לנו לומר ספק נפשות להקל וגם בספר קול ן' לוי מסיק דאפילו ספק רפואה דוחה את השבת ואף בכנסת הגדולה (ביורה דעה סי' פ"ד) אות קי"ד הביא דהדמשק אליעזר תמה על ההגהות שהוא חומרא גדולה ושלדעתו יש להתיר אפילו אינה רפואה ידועה בחולי שיש בו סכנה:

אמר המחבר מדברי הרב הללו משמע שהרב דמשק אליעזר מתיר לחלל את השבת ברפואה שאינה ידועה ואין אצלי ספר דמשק אליעזר לעיין בגוף דב"ק וממה שהביא בשמו בכנסת הגדולה אין נראה כן והילך דברי הכנסת הגדולה אם בטל העכו"ם השרץ בששים לרפואה מותר אף על פי שבטלו כיון שלא בטלו ישראל הגהות מיימוניות פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות, בשם ר"י הביאו רש"ל בפרק אלו טרפות סי' קכ"ז וכתב דמשק אליעזר בסוף פרק אלו טרפות ומאד החמירו שלא להתיר דל אתי נראה דשרי אפילו לישראל אפילו אין הרפואה ידועה כיון דמיירי בחולה שיש בו סכנה ואפשר שמדמהו לקמיע שאינה מומחית דאין כותבים בשבת אפילו שיש בו סכנה דאף על גב דיש לחלק דשבת חמור משרץ דאיסור שבת סקילה ואיסור שרץ לאו לבד וצריך עיון עכ"ל הכנסת הגדולה והרי הוא כמבואר שדעת הרב דמשק אליעזר היא לחלק ברפואה שאינה ידועה בין איסור לאו לאיסור שבת דאית ביה סקילה (ויש להעיר מהא דאמרינן בעלמא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ואין כאן מקומו) ואולי יש בגוף הספר עוד דברים שמשמעותם שאף בשבת יש להתיר ספק רפואה במקום פקוח נפשות ומי שנמצא בידו ספר הנ"ל ישכיל על דבר (עתה נחזור לדברי הרב המגיה בשמש צדקה הנ"ל):

גם האיש משה גדול מאד הרב מוהר"ם בן חביב שם בשיטתו אחר שהביא דברי ההגהות הנ"ל כתב משמע לי וכו' (הביא מה שכתבתי בשמו לעיל בד"ה עוד כתב בתוספת) נראה מדבריו שבא לחלוק על ההגהות דבעו רפואה ידועה דהיינו דידעינן שמועילה לחולי זה וקאמר דכל שהרפואה היא טבעית שרגילין לעשות דהיינו דבר שהורגלו לעשותו דהוא דרך טבע ולא דרך סגולה כגון תלית עשב וכו' אף על פי שהוא ספק רפואה דהיינו שאין ידוע אם מועיל רפואה זו להדרגת חולי זה ואם היא ראויה לו או לא עם כל זה מספק עושה ולפי זה הרב הנ"ל אזיל בשיטת הנך רבוואתא דלא כהגהות:

ועם כי אפשר לומר דכשיטת ההגהות מיימוניות מצאתי ובא לאפוקי מהנראה מפירוש רש"י דהיכא דהרפואה לפעמים מעלה ארוכה ולפעמים לא נמצא דאינה רפואה גמורה ואין מתרפאין בה לזה קאמר דכל רפואה טבעית שרגילין לעשות פירוש שהיא ידועה לאותו חולי ודרכן להועיל לפעמים אף על פי שהיא ספק רפואה פירוש שאינה רפואה גמורה שלפעמים מרפא ולפעמים לא והוא ספק אם תועיל הפעם יכולין וכו' אכן אין פשט לשונו מראה כך אלא הראשון עיקר דהספק הוא ממש ברפואה דהיינו אם היא רפואה להדרגת חולי זה או לא עכ"ד ההגהה שבשמש צדקה ומתוך מה שכתבתי למעלה נקל להבין מה שיש להעיר על דברי קדשו ועל כל פנים מתבאר שדעתו נוטה להקל במקום סכנה אפילו בספק רפואה וכל זה הוא סיוע שיש בו ממש לדעת הרב פרי מגדים שהסכים לדבריו הרב פתח הדביר כנז"ל:

אלא שלפי הנראה גם מעיני הרב המגיה בשמש צדקה נעלמו דברי הרדב"ז שבלשונות הרמב"ם שהביא הרב ערך השלחן בסי' שכ"ח (הנז"ל בד"ה וכן כתב הרב ערך השלחן) שכתב מפורש דבעינן שתהא רפואה ידועה שמועיל וכו' ודלא כמוהר"ם בן חביב וכו' עי"ש והרב המגיה הנ"ל שסמך על מסקנת הרב מוהרמב"ח אפשר שהוא לפי שלא ראה דברי הרדב"ז שבלשונות הנ"ל (והיא בחלק חמישי סימן אלף תקכ"ו בדפוס ווארשא תרמ"ב ובדפוס ישן לפי הנראה היא בסי' קנ"ג ובערוך השלחן ציין סי' קמ"ג) והוא שנשאל על מה שכתב הרמב"ם דביצת החרגול וכיוצא אין מרפאין אלא בדרך סגולה ובכל זאת קיימא לן דיוצאין בביצת החרגול וכו' ואילו בההיא דמי שנשכו כלב שוטה כתב בפירוש המשנה דאין הלכה כר' מתיא בן חרש שמתיר להאכיל מחצר כבד כלב שוטה כשנישוך ממנו שזה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים שאין עוברים על המצות אלא בדברים המרפאים בטבע וכו':

והשיב דשאני הנהו שאין איסור הוצאתן אלא מדרבנן שאינו מוציאן כדרך המוציאין בידו וכו' אלא דרך מלבוש וכו' ואחר שסיים לבאר דבריו כתב ועיקר דברי הרמב"ם צריכים עיון דכיון שמודה שהם מרפאים בסגולה אמאי אין מאכילים אותו לייתובי דעתיה כדאמרינן גבי סומא יולדת שמדליקין לה נר בשבת ואפילו על ספק ספיקא של פקוח נפש דוחין כל המצות דכתיב וחי בהם בהם ולא שימות בהן ובשלמא לפירוש רש"י שכתב דאף שנהגו ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כך יש לומר דאף שהתירו ספק נפשות הני מילי בדבר שרפואתו ידועה ודאי דכיון שהדבר ידוע שדבר זה מועיל לחולי זה מאכילין אותו אף שהחולי הוא ספק נפשות אבל לא ספק תרופה והטעם שאם היו מתירים ספק רפואה היו באים לחלל שבת בדברים שלא יועילו ולא יצילו כהבלי הנשים והטפשים וכן לענין להאכילו דברים טמאים אבל לדברי הרמב"ם קשה שנראה מלשונו שהם מרפאים אלא שרפואתם בסגולה ורצה לומר שמפני זה השמיט הרמב"ם דין מי שנשכו כלב שוטה וכו' מחבורו הגדול ושקיל וטרי בזה וסיים וז"ל ויש לתרץ דעת הרמב"ם דסבירא ליה דרפואות הסגולות אינן רפואה כלל ואפילו ספק רפואה אין בהם כדי לחלל שבת או לאכול דבר האסור מן התורה וכן יש לדקדק ממה שכתב בהלכות שבת פרק י"ט יוצאין בכל דבר שתולין משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל ולא כתב שהוא מרפא ובפירוש המשנה כתב עלה וכמו זה יאמרו בעלי הסגולות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו הרי שאין הרב מסכים לרפואת הסגולות ומשום הכי השמיטה ואי משום יתובי דעתיה של נשוך מה נפשך אם אין יודע שהוא בשר הכלב ליכא ישוב דעת אדרבא נפשו קצה בו ויוסיף בחולי עכ"ל וכנראה יש חיסור לשון בסוף דבריו ואחר תיבות ישוב דעת צריך להוסיף ואם יודע החולה שזה בשר הכלב אין לו בזה ישוב דעת אדרבא וכו':

הרי שכתב מפורש דלפירוש רש"י ניחא משום שלא התירו בספק פיקוח נפש אלא בדבר ידוע שבודאי מועיל לחולי זה אבל לא בספק רפואה וכמו שכתב הרב ערך השלחן בשמו ולכן הוצרך לומר דמה שכתב הר"ן בפרק שמנה שרצים דגם על ספק מחללין היינו דוקא כשידוע שרפואה זו מועילה לחולי זה רק שספק הוא אם תועיל לחולה הזה לפי הדרגת חוליו כנז"ל שאין לפרש בדברי הרדב"ז שכל שהרופאים משתמשים ברפואה זו אף שאין יודעים שמועילה לחולי זה מכל מקום כיון שדרך הרופאים להשתמש בה מיקרי רפואה ידועה ולא מיקרי אין הרפואה ידועה אלא מה שהנשים וכן הטפשים עושים בהבליהם דזה לא יתכן בכונתו שהרי דבריו הם על דברי רש"י שכתב שאף שהרופאים נהגו ברפואה זו אינה רפואה גמורה וכו' דמתבאר דמה שהרופאים עושים אותה לא מהני מפני שאינה רפואה גמורה אלא ספק רפואה אם כן מוכח דסובר דספק רפואה אף שהרופאים משתמשים בה לא מהניא לחלל עליה שבת ולהאכיל דבר האסור מן התורה והוא היפך ממה שנראה מתשובתו שבחלק ד' סי' אלף חל"ק הנז"ל (בד"ה הן אמת שדברי רבינו הרדב"ז וכו' אם לא שנדחוק כמו שכתבתי שם):

ואחר שעיינתי בתשובת הרדב"ז שבלשונות הרמב"ם הנ"ל נראה לי הדל שיתכן ליישב שלא תהיו שתי התשובות סותרות והוא דאף שכתב בכונת רש"י דמה שהוא ספק ברפואה עצמה אינו נכלל באמרם ספק נפשות להקל האמת שהוא דוחק גדול שמשמעות הדברים הוא ששורת הדין נותנת להקל בכל מין ספק אף בספק ברפואה רק שחכמים החמירו בספק פיקוח נפש משום שמא יבואו לחלל את השבת בדברים שאיו בם מועיל והדבר