שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קכא

דמסייע מר ניהו מרן מוהרמב"ח הנז"ל דהכי סבירא ליה כמו שכתבתי למעלה:

אלא דתמיה לי על הרב פתח הדביר די כל רז לא אניס ליה והרגיל בספרו הקדוש יודע ומכיר שדרכו בקודש חופש כל חדרי בעניינא דקעסיק בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים ומדוע אם כן העלים עיני קדשו מדברי הרב ערך השלחן באותו פרק באותו סי' (שכ"ח) וכל לגבי דידי אילו הוה חזי הרב פתח הדביר דברי הרב ערך השלחן בזה לא היה מחליט לדחות דברי הרב מגן אברהם על פי דקדוק בלשון רבינו הטור אחרי שמה שהבין הוא בכונת הרב מגן אברהם (במה שכתב דבעינן שתהיה רפואה ידועה) שרוצה לומר שיהא ידוע שרפואה זו מעלת ארוכה לחולי זה כן כתב מפורש הרדב"ז כמו שכתב בשמו הרב ערך השלחן (הנז"ל בד"ה וכן כתב הרב) ואף דמסייע ליה דברי מרן מוהרמב"ח שרמז הרב ערך השלחן מכל מקום הא חזינן דהרב ערך השלחן סמך על הרדב"ז ודלא כהרמב"ח וכו' ומה גם דבאמת הכי מוכח להדיא מפשט דברי מהר"ם שהביא האיסור והיתר כנז"ל וכיון שמרן מוהרמב"ח לא ראה דברי מי שגדול מר ניהו הרדב"ז ראוי ודאי לפסוק כהרדב"ז וכדפסק הרב ערך השלחן והא קחזינן למרן הפרי חדש בסי' שכ"ח הנז"ל (בד"ה מכל מקום) דאף דהוה משמע ליה לסברא פשוטה להשוות ספק ברפואה לספק אם יתרפא בכל זאת הצריך עיון לפי שראה מה שכתב הרמ"א בסוף סי' קנ"ה והם דברי מוהר"ם שבאיסור והיתר דבעינן רפואה ידועה ואם כן איך נוכל להחליט לדחות דברי הרב מגן אברהם על פי איזה דקדוק מסדור לשון הטור לכן נראה ודאי שהרב פתח הדביר כתב כן לפי שלא ראה דברי הרב ערך השלחן שהכריע על פי דברי הרדב"ז דבעינן רפואה ידועה כנז"ל (ועיין לקמן בד"ה אחר החיפוש וכו' שהבאתי דברי הרב פתח הדביר בח"ב שהזכיר דברי הרדב"ז וערך השלחן הנ"ל):

הן אמת שדברי רבינו הרדב"ז בענין זה לכאורה נראים כסותרים למה שכתב הוא עצמו בתשובה אחרת והיא בחלק ד' סי' אל"ף קל"ח (כן הוא בדפוס ווארשא תרמ"ב ובדפוסים ישנים לפי הנראה מדברי הרב מוהריק"ש בספר ערך לחם סי' שכ"ח היא בחלק א' סי' ס"ו) שנשאל על חולה שיש בו סכנה ואומר שצריך הוא לתרופה פלונית שיש בה חילול שבת והרופא אומר שאינו צריך לאותה תרופה שדעת הרב השואל לדמותו לחולה אומר שצריך לאכול ביום כיפור והרופאים אומרים אינו צריך דהדין הוא דמאכילין אותו משום דלב יודע מרת נפשו והחכמים חלקו עליו דלא שייך בתרופות הא דלב יודע וכו' דזה תלוי בבקיאות ואין החולה בקי וסומכין על דברי הרופא שאומר אינו צריך ואין מחללין השבת ובתשובתו אחר שהאריך בזה סיים במסקנא וז"ל הכלל העולה מדברי אלה דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה אלא שיש חילוק דבאכילה אפילו הרופא אומר שהמאכל מזיקו שומעין לחולה אבל אם אומר שצריך לתרופה פלונית והרופא אומר שאותה תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפילו בחול אבל אם אמר החולה צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר אינו צריך לה אבל לא תזיקהו שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו וכל שכן אם הרופא אומר אינו מסוכן אצל אותה תרופה אבל תועילהו דודאי מחללין ואפילו אם תמצא לומר דספיקא הוי ספק נפשות להקל ואפילו ספק ספיקא עכ"ל משמע דמה שכתב דאף אי הוי ספיקא ספק נפשות להקל רוצה לומר שאף אם הוא ספק שתועילהו כמו שאמר הרופא או לא תועילהו או שהרופא בעצמו מסופק אם תועיל לו או לאו בכל זאת הולכין להקל משום דספק נפשות להקל וזה היפך ממה שכתב באותה תשובה שהביא הרב ערך השלחן דאם יש ספק אם תרופה זו מועילה או לא אין מחללין שבת עליה וצריך לומר דמה שכתב דאפילו בספק אם תועילהו מחללין היינו דוקא בגוונא דמיירי שהחולה אומר שצריך לאותה תרופה שבזה הדין נותן שאם הרופא יאמר שאינו צריך אבל לא תזיקהו דשומעין לחולה משום דלב יודע וכו' על זה קאמר דכל שכן אם הרופא אומר שתועילהו דאפילו נחשוב אמירת הרופא לספק אם תועילהו ותיבת ואפילו וכו' כלומר דאפילו וכו' בכל זאת מחללין עליו את השבת כיון שהחולה אומר שצריך ולב יודע וכו' או אפשר דמה שכתב ואפילו אם תמצא לומר דספיקא הוי קאי אעיקרא דמילתא דהוה פשיטא ליה דגם בתרופות אמרינן לב יודע וכו' וקאמר דאפילו אם הוא ספק אי גם בתרופות אמרינן לב יודע או לא הוי ספק נפשות ולהקל אבל אם הספק הוא ברפואה עצמה אם תועיל לחולי זה או לא הנה בזה כבר גילה דעתו בתשובה שהביא הרב ערך השלחן דאין מחללין על ספק כזה ותשובת הרדב"ז הלזו הביאה בקצרה הרב מגן אברהם בסי' שכ"ח סק"ו בשם הרב כנסת הגדולה וז"ל חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר אינו צריך שומעים לחולה ואם הרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו שומעים לרופא רדב"ז ח"א ס"ו כ"ה והרב מחצית השקל נרגש ממה שכתב במגן אברהם סי' תרי"ח סק"ג בשם הרדב"ז וחילק ידע בין מאכל לתרופה דבמאכל שומעים לחולה אף כשהרופא אומר שמזיקו ובתרופה כשהרופא אומר שמזיקו שומעים לרופא:

ועיינתי בגוף תשובת הרב קול בן לוי שרמז הרב שערי תשובה בסי' שכ"ט שציין הרב פתח הדביר (והיא לענין אם ידוע שסם פלוני הוא רפואה לחולי זה אלא שאנחנו מסופקים בהסם שיש בידנו אם זה הוא אותו הסם פלוני ונחלל השבת בשבילו או אין זה אותו הסם פלוני שמרפא חולי זה שכתב הרב דגם זה בכלל ספק נפשות להקל הוא ומחללים עליו את השבת) וראיתי שמכלל הראיות שהביא לדינו הנ"ל אחת היא מתשובת הרדב"ז הנ"ל וז"ל (אחר שהעתיק תורף דברי מסקנת הרדב"ז) צא ולמד לנדון דידן דאף דמספקא לן ברפואה עצמה אי הויא רפואה או לא עבדינן ליה ולא חיישינן לחילול שבת וכדברי הרדב"ז דהא התם נפל הספק באותה תרופה דהחולה אומר שזו היא תרופתו ורפא ירפא והרופא אומר איננה כלל דהשתא הוי כשני רופאים החלוקים בסם אחד שאחד אומר זה ירפא חולי זה ואחד אומר לא ירפא והורה דאזלינן לקולא אף שלא יהא אלא ספק ואילו ספק רפואה כנדון דידן לחומרא לא היה הרב שם מיקל דלא עדיפא מספק רפואה והיא היא אלא משמע דספק רפואה בכלל עכ"ל הנה הרב הבין מתשובת הרדב"ז הלזו כמו שהבנתי אני הדל שדעתו להתיר אף בספק רפואה שאינו ידוע בבירור שרפואה זו מועילה אלא יש ספק שמא אינה מועילה ובכל זאת חשיב כספק נפשות ולקולא וכנראה לא ראה הרב התשובה שבלשונות הרמב"ם שהביא הרב ערך השלחן (מדלא הזכירה) ואולי אם היה רואה אותה היה נדחק לפרש בדבריו כמו שכתבתי אנכי ההדיוט כדי שלא יהיו דברי הרדב"ז סותרים אהדדי בדין זה:

עוד ראיתי שם (קול בן לוי) בתחלת התשובה שהביא דברי רש"י אההיא דמי שנשכו כלב שוטה דטעמא דאין מאכילין אותו מחצר כבד שלו הוא לפי שאינה רפואה גמורה ורצה ללמוד מזה לנדונו דאין מחללין מספק ודחה זה ושוב הביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם ואין הלכה כר' מתיא בן חרש וכו' כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצות אלא ברפואה בלבד רוצה לומר בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת וכו' אבל להתרפאות בדברים המרפאים בסגולתן אסור וכו' עכ"ל וסיים ולפי דבריו צריך לומר שמה שהתירו בשבת לצאת בשן שועל וביצת החרגול וכו' משום רפואה אף שרפואתן דרך סגולה וכמו שכתב הרב שם בפירוש המשנה הוא משום שאין שם איסור תורה כיון שהוא דרך מלבוש וכמתבאר מדברי הרב בחבורו בהלכות שבת פרק י"ט ועיין שם במ"מ (אמר המחבר כן כתב הרב מוהרמב"ח הנז"ל בד"ה עוד כתב בתוספות) ואיך שיהיה נראה דעיקר הטעם לרבנן דמחלקינן בין רפואה טבעית לסגולית הוא משום שהוא ספק שכיון שרפואה זו אינה מצד הדעת אלא דרך סגולה הוי על צד הספק שאפשר שתועיל ואפשר שלא תועיל שאין השכל מסכים שתועיל אלא הפעולה הוכיחה ואין זה מופת חותך בדעת האנושי אמטו להכי אסור כיון שהדבר ספק אוף הכי בנדון דידן דהוי ספק דאסור ומכל מקום יש לדחות דלא אמרו אלא בדברים המרפאין בסגולתן משום שכחם חלוש אינם מצד הדעת ואפילו על צד הספק בדעת