שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קכ

אם היא רפואה ועיין לקמן בסעיף י"א וביומא ד' פ"ג ובהרע"ב והרמב"ם פרק בתרא דיומא משנה ו' וביו"ד סוף סי' קנ"ה בהגהה וצריך עיון עיין סוף סי' רפ"ח עכ"ל הנה גם הוא מדמה ספק רפואה לספק אם יתרפא וכל זה סעד לסברת מרן מוהרמב"ח אלא דלפי מה שהרב פרי חדש מסיק בצריך עיון מכח ההיא דביו"ד סוף סי' קנ"ה דצריך שתהיה רפואה ידועה (והוא מדברי מהר"ם שהביא בתוספת יום הכיפורים כמו שאכתוב להלן בס"ד) מוכח דלא ברירא ליה להשוות ספק רפואה לספק אם יתרפא כמובן:

עוד כתב בתוספת יום הכיפורים שם וז"ל וראיתי בספר איסור והיתר בכלל ט"ן שכתב השיב מהר"ם על נכפה אחד שרצה נכרי לרפאותו ולהאכילו שרץ העוף נכפה הוא חולי גדול וכמכה של חלל הגוף דמי ופעמים שמסתכן ונופל לאש או למים אם הרפואה ידועה מותר ואם אינה ידועה אין בידי להתיר עכ"ל ותשובה זו מצאתיה בתשובות מוהר"ם שנדפסו בפראג בסי' ק"ס גם מורם בעל המפה ביורה דעה סוף סי' קנ"ה ועיין בארח חיים סי' ש"א סעיף כ"ז דכל לחש מותר ולא אסרו אלא באותם שבדקו ואינם מועילים יעי"ש ועיין בסי' שכ"ח סעיף ד' דבמכה של חלל עושים לו כל מה שרגילים לעשות בחול וכו' יעי"ש ומשמע לי דכל רפואה טבעית שרגילים לעשות אף שהיא ספק רפואה יכולים להאכילו לחולה אף שהוא דבר איסור או שצריכים לחלל שבת לעשות אותה רפואה מחללין עליו את השבת דספק נפשות להקל ע"כ דברי מרן מוהרמב"ח שם (ושוב שקיל וטרי לבאר דעת הרמב"ם שהיא לחלק בין רפואה שהיא דרך טבע לרפואה שהיא דרך סגולה כההיא דלהאכיל מחצר כבד של כלב שוטה למי שנישוך ממנו ועמד על דבריו מההיא דיוצאים בביצת החרגול וכו' עי"ש דב"ק באורך):

ולכאורה הדבר תמוה שאחר שראה תשובת מוהר"ם ודברי האיסור והיתר שדוקא אם הרפואה ידועה הוא שיש להתיר ושאם אינה ידועה אין בידו להתיר והיינו כדמשמע מדברי רש"י דלרבנן דקיימא לן כותייהו אין היתר אלא ברפואה גמורה איך מלאו לבו להתיר בספק רפואה וצריך לומר שלא לחלוק על מוהר"ם ואיסור והיתר והרמ"א ביו"ד נתכוון אלא כונתו לפרש מה שאמרו שצריך להיות רפואה ידועה כונתם לומר שתהיה רפואה שדרך הרופאים להשתמש בה אף שאינם יודעים בבירור שהיא מעלת ארוכה שלפעמים אינה מעלת ארוכה מותר משום דאף שהוא ספק ברפואה כיון שספק פיקוח נפש דוחה את השבת בדין הוא שגם זה תדחה את השבת ואין כונתם להצריך שיהיה ידוע להם שרפואה זו מועילה בודאי לחולי זה ובזה מתיישב מה שהרב ערך השלחן לא דחה דברי הרב מוהרמב"ח מכח דברי מוהר"ם והאיסור והיתר והרמ"א שהביא הוא עצמו לפי שאפשר לפרש דבריהם כדמשמע ליה להרב מוהרמב"ח ורק מדברי הרדב"ז ודאי קשה עליו שהרי כתב הרדב"ז דלא התירו אלא בדבר שרפואתו ידועה שמועיל דאלמא בספק אם רפואה זו מועילה או לא לא שרי ואחרי שכן מצינו מפורש בהרדב"ז יש לנו לומר שגם כונת מהר"ם הנ"ל ודעמיה כן היא דמה שכתבו אם הרפואה ידועה מותר היינו שידוע שמועילה ולא סגי באם משתמשים בה על הספק ומכח זה דחה דבריו כן היא דעת הרב ערך השלחן שכן הוא משמעות לשון מהר"ם ואיסור והיתר והרמ"א לפי דעתו ולפי זה גם דעת הרב מגן אברהם היא כן וסרה מעליו תמיהת הרב פרי מגדים:

גם בספר משנה ברורה לידידי הגאון אבד"ק ראדין יצ"ו בסק"ה הביא דברי המגן אברהם ולא הזכיר דעת הפרי מגדים אף שמסתמא ראה את דבריו ובספר נזר ישראל לידידי הגאון אבד"ק גאווזדאוויץ יצ"ו בסי' כ"ה אות ב' פסק כהמגן אברהם וביאורו (ליקוטי רימ"א) שם הביא מה שתמה הפרי מגדים וכתב שכן הקשה בהגהות הג' רב"ף ביו"ד סוף סי' קנ"ה הרי דאף שראה דברי הפרי מגדים סתם כדעת המגן אברהם ואולי גם הפרי מגדים אף דקשיא ליה דברי המגן אברהם לא עצר כח לפסוק בהיפך:

וכן מתבאר שהיא דעת הגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' של"ט שנשאל בכהן שיש לו חולי נכפה רחמנא ליצלן מסוכן מאד לפעמים נופל באחת הפחתים ובא באש ובמים ונמצא בספר שיתן ידו ליד עכו"ם מת ויאמר לחש זה קח ממני החולי שאינו מזיק לך ולי אתה מטיבו וכבר ניסה אחד רפואה זו ונתרפא ולכן שואל אם הכהן מותר לסמוך על זה לטמא עצמו במגע על מת עכו"ם והשיב הנה כיון שיש ספק נפשות בהחולי אם היתה הרפואה בדוקה ואיתמחי גברא וקמיע (לפי הנראה לישנא בעלמא נקט) פשוט שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אך מסתפק מעלתו שנראה לו שאין הרפואה בדוקה כל כך אם יש לסמוך על הספק לכאורה אין איסור דאורייתא (ניתר) על הספק אך דעת רבינו תם דביום שנטמא הכהן שוב אין באותו יום תוספת טומאה ומן התורה מותר לטמאות עצמו עוד וכו' וכו' וכן דעת רש"י וכן פסק הרא"ם בספר היראים בסי' שי"א והראב"ד מיקל יותר וכו' וספר היראים שם סובר דנכרי אינו מטמא אפילו במגע אף שהיא ממש דעת יחיד מכל מקום חזי לאיצטרופי ואם כן אם יארע יום שמת עליו ישראל בשכונתו באופן שנטמא באותו יום שוב יש לסמוך על רש"י ורבינו תם והרא"ם והראב"ד ומצורף לזה אידך דרא"ם דנכרי אין בו איסור מגע ויכול לסמוך במקום ספק סכנה אלו תורף דב"ק ומה שסיים ויכול לסמוך במקום ספק סכנה נראה שכונתו שאף אם היה ספק סכנה היה יכול לסמוך בזה וכל שכן בנדון שנשאל שהוא ודאי סכנה שכן כתוב בציור השאלה שמסוכן מאד וכו' וכבר כתבתי (בד"ה עוד כתב בתוספת) מה שהשיב מוהר"ם דנכפה הוא חולי גדול וכמכה של חלל וכו' אלא ודאי שכונתו שאף אם היה רק ספק סכנה היה יכול לסמוך על כל הכתוב בתשובתו ומתבאר שמה שנסתפק הרב השואל הוא לפי שאינה רפואה בדוקה כל כך ומה שהשיבו הגאון חתם סופר להתיר הוא כשיהיה באופן שאין בו אלא איסור דרבנן על פי מה שנסמוך על דעת רבינו תם ודעמיה אבל להתיר איסור תורה על ידי רפואה שאינה בדוקה דעתו היא דאסור כן מתבאר מדב"ק והוא מסכים לדעת רבנן קדישי הנ"ל ואף שיש לדחות דשניא ההיא שאינה רפואה על פי הטבע רק בדרך סגולה אבל ברפואה שהיא בדרך טבע אפשר שהיה מתיר אף ברפואה שאינה ידועה אך אין נראה לי כן בכונתו דהא לא נחית לחילוק זה כלל וגם אינו מוסכם שיש לחלק בין רפואה שבדרך הטבע וכו' כנודע ואם כן היה לו לבאר דבריו אלא ודאי סתמו כפירושו דלדעתו אין היתר לאיסור תורה אלא ברפואה ידועה ובדוקה:

וראיתי להרב פתח הדביר בסי' שכ"ח אות ב' שהביא דברי המגן אברהם והפרי מגדים הנ"ל וכתב שיש לדקרק מלשון רבינו הטור דלא כהרב מגן אברהם והוא שבטור כתב דלחולי שיש בו סכנה מצוה לחלל את השבת והשואל הרי זה שופך דמים וסיים הרי הכתוב אומר וחי בהם ולא שימות בהם עכ"ל ודקדק על זה שמה שכתב הרי הכתוב וכו' היה צריך לכתוב לפני מה שכתב והשואל וכו' והרב הפרישה נדחק בזה והוא כתב ליישב דהריב"ה שכתב בסדר זה להורות נתן שלא כדברי הרב מגן אברהם ותורף דב"ק הוא שהכריח דמה שלמדו בש"ס מקרא דוחי בהם דאפילו על הספק מחללין את השבת היינו בין אם הספק הוא ברפואה זו אי מרפאה או לא ובין אם ידוע לו שסם פלוני הוא רפואה לחולי זה אלא שמסופק בסם זה שבידו אם הוא אותו הסם פלוני (שמרפא חולי זה) או אין זה אותו הסם אלא הוא סם אחר ואפילו הכי מחללין מספק דכל זה אנו למדין מוחי בהם כמו שכתב הרב שערי תשובה בסי' שכ"ט בשם הרב קול בן לוי בתשובה סי' ב' וזו היא כונת רבינו הטור דאחר שכתב דהשואל הרי זה שופך דמים סיים והרי הכתוב אומר וחי בהם דבכלל מה שאמרו השואל הרי זה שופך דמים היינו נמי ששואל לאחרים לברר ספקו שמסתפק על הרפואה או על הסם כנז"ל כי חושש לחילול שבת בלא תועלת ואדהכי והכי מתאחר מלעשות הרפואה הרי זה שופך דמים דהדין נותן דבכל ספק שיסתפק מחללין את השבת ולזה סיים שהרי הכתוב אומר וחי בהם דמניה ילפינן דמחלל את השבת מספק אלו תורף דב"ק להוכיח מזה שלא כדעת הרב מגן אברהם ועם שלדעתי הקצרה אין מזה הכרח שזו היתה כונת רבינו הטור על כל פנים מצאנו חבר להרב פרי מגדים במה שדחה דברי המגן אברהם מטעמא דקיימא לן דאף על הספק מחללין ואית להו תנא