שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קיט

הכיפורים דלית לן קרא לרבות אם המחה את האוכל אם כן הדין ברור לפי דברי התוספות והרשב"א דהמחה את האוכל ואכלו ביום הכיפורים אינו חייב עליו אך לפי מה שכתבתי במקום אחר ליישב קושית התוספות על פי חילוק אחר והוא בין היכא דהאיסור מצד החפץ והמאכל דאז לא הוי שתיה בכלל אכילה להיכא דהאיסור מצד האוכל שאז הוי שתיה בכלל אכילה שהאדם דרכו לאכול ולשתות גם כן ולפי זה ביום הכיפורים בכל ענין הוי שתיה בכלל אכילה אף אם המחה דבר גוש ושתאו חייב מלקות וכרת וצריך עיון לדינא ונפקא מינה לדידן לענין אם נפסל לעדות אם הוי איסור שיש בו מלקות או לא אלו תורף דברי הגאון אבד"ק יוזעפוף בספרו ספר החיים בסי' תרי"ב סעיף ט' דף ע"א ע"ב וע"ג ולדעתי הקצרה במחילת כבוד גאונו היסוד שעליו בנה בניינו אין סופו להתקיים דהא מאי דקיימא לן דשתיה אסורה ביום הכיפורים וחייבים עליה כרת לאו משום דשתיה בכלל אכילה היא דאכילה היכא כתיבה ביום הכיפורים ובהדיא אמרינן בש"ס ד' פ"א ע"א אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר ליכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית וכו' וכיון דלא כתיבא אכילה ביום הכיפורים היכי מצינן למימר דטעמא דאיסור שתיה הוא משום דשתיה בכלל אכילה היא אלא טעמא דאיסור שתיה היא משום דבעינן עינוי ומה שאמרו בגמרא על זה שתיה בכלל אכילה היא לא על לימוד איסור שתיה בו אמרו כן אלא על מה ששאלו בגמרא דבתורה כתיבי חמשה עינוים ובמתניתין תנן ששה דברים אסורים בו לזה השיבו (בדף ע"ו ע"א) שתיה בכלל אכילה וכלומר דאכילה ושתיה חדא היא ולא איצטריך להו תרי עינויי דמחד עינוי דאמר קרא שמעינן דיענה את עצמו באכילה ובשתיה ופשו להו ארבעה עינוים לשאר הארבעה דברים ומעתה אחרי שלא נאמר ביום הכיפורים לשון אכילה כי אם לשון עינוי והדבר פשוט שאם המחה את המאכל ושתה אותו דעתו מתיישבת בו ולא קיים מצות עינוי מהיכא תיתי לומר שיהא פטור הלא יום הכיפורים ביתובי דעתא תליא והא מייתבא דעתיה וכל בנינו של הגאון הנ"ל אינו שייך אלא אם היה כתוב בתורה לא תאכל והוה ילפינן שתיה מכלל אכילה אז הוה מצינן למימר דלא אסר רחמנא אלא בדברים שדרכן לשתות ולא בהמחה את המאכל אבל מאחר דמדכתיב עינוי הוא דילפינן איסור שתיה איני יכול לצייר בדעתי שאם המחה את המאכל ושתאו שיהיה פטור ודברי הגאון בזה נפלאו ממני:

כד) חולה שיש בו סכנה אם מותר להתרפאות ברפואה שאינה בדוקה וידועה וכן לענין חילול שבת הנה הרב מגן אברהם בריש סי' שכ"ח כתב עיין ביו"ד סוף סי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה ותמה עליו הרב פרי מגדים באשל אברהם אות א' דבספק נמי ספק פיקוח נפש להקל וביו"ד יש לומר דמיירי בחולה שאין בו סכנה דבאיסור דרבנן אין מתירין בספק כי האי גוונא עכ"ל והנה המעיין בשלחן ערוך הרב מוהרז"ש שם יתיישב לו תמיהתו על המגן אברהם שהוא גם כן פסק כהמגן אברהם דדוקא ברפואה ידועה הוא דמחללינן שבתא ומפרש מה שאמרו אפילו ספק נפשות דוחה שבת דהיינו כשהרפואה ידועה ויש ספק אם החולה הזה יתרפא בה אם לאו דשמא כבר גבר והכביד עליו החולי עד שלא תועיל להחולה הזה כאשר יקרה פעמים רבות אחר שגבר החולי בזה הוא דמחללינן מספק עי"ש ואם כן אזלא תמיהת הפרי מגדים (דאפילו על הספק מחללינן) דזה דוקא על ספק אם יתרפא זה בה אבל רפואה ידועה מיהא בעינן וכן כתב הרב חיי אדם בכלל ס"ק סעיף א' וסעיף ב' דדוקא ברפואה ידועה על פי מומחה או שידוע לכל שהיא רפואה בדוקה:

וכן כתב הרב ערך השלחן בסי' שכ"ח אות ב' על מה שכתב מרן בסעיף יו"ד יש מי שאומר שאין צריך מומחה וכו' וספק נפשות להקל וז"ל הר"ן בפרק שמונה שרצים כתב דאפילו היה ספק להם מחללין עליו את השבת והא דתנן ביומא דף פ"ג ע"א מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד שלו ופירש רש"י דלאו רפואה גמורה היא להתיר איסור בהמה טמאה כבר כתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ג דלא התירו ספק נפשות אלא בדבר שרפואתו ידועה שמועיל אבל לא בספק רפואה דילמא יבואו לחלל שבת בדברים דלא יועילו ולא יצילו וכן לענין להאכילו דברים טמאים דלא כמוהר"ם בן חביב שם עכ"ד הרב ערך השלחן וכעת לא מצאתי דברי הרב מוהרמב"ח שרמז בערך השלחן לידע אם מה שנראה שדעתו להתיר גם בספק רפואה הוא דוקא לענין איסור דברים טמאים או אף באיסור שבת סובר כן וכדעת הרב פרי מגדים הא מיהא דעת הרדב"ז וכן הסכים הרב ערך השלחן דאין היתר אלא ברפואה ידועה וכדעת הרב מגן אברהם:

שוב ראיתי שהספר תוספת יום הכיפורים שלפני הטעני כי עיינתי בו בחידושיו לדף פ"ג ע"א (ששם היא מתניתין דמי שנשכו כלב שוטה וכו') ואין שם דבר מזה כי מתחיל לדבר במה שאמרו שם קרי עליה זורו רשעים מרחם ושוב מדבר במה שאמרו בברייתא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ושביעית וכו' שדברים אלו הם אחר המשנה דמי שנשכו כלב שוטה וכו' ולכן לא מצאתי מה שכתב בשמו הרב ערך השלחן אמנם ראיתי שקלקלו המדפיסים כי דברי הרב השייכים אמתניתין דמי שאחזו בולמוס וכו' ומי שנשכו כלב שוטה וכו' הציגום בחידושי הרב על הדף פ"ב וראיתי דב"ק (בד"ה מי שנשכו) שתמה על מה שכתב רש"י בטעמא דאין מאכילין מחצר כבד של כלב שוטה למי שנישוך ממנו משום דלאו רפואה גמורה היא דמשמע דלפעמים מיהא מעלה ארוכה ואם כן למה לא נאכיל אותו מספק דהא ספק נפשות דוחה אפילו שבת החמורה ויותר נראה לפרש דרבנן דאסרי סברי דאינה רפואה כלל ור' מתיא דמתיר סובר שהיא רפואה גמורה ואפילו לא תהיה רפואה גמורה אלא דלפעמים מעלה ארוכה יש להתיך משום ספק נפשות ונראה שהר"ן בהלכות מפני שהוקשה לו כן על דברי רש"י לכן דלג מפירושו תיבת גמורה עכ"ל ומתבאר דגם באיסור שבת סובר כן דמחללינן שבת משום ספק ברפואה:

והנה מה שמפרש בדעת הר"ן דמשום שסובר דאף אם אינה רפואה גמורה אלא לפעמים מעלת ארוכה ולפעמים אינה מועילה בכל זאת הוי ספק להקל לכן השמיט תיבת גמורה קצת קשה שהיה לו להסתייע ולהביא סעד לזה מדברי הר"ן בהלכות בפרק שמנה שרצים על הברייתא שהביא הרי"ף תניא נמי הכי מחמין חמין לחולה בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחממין לו מיד וספקו דוחה את השבת כתב הר"ן על זה וז"ל ואין אומרים נמתין לו שלא ניחום לו חמין בשבת עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם ניחום לו חמין יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו לא נחלל עליו את השבת קמשמע לן דלא אמרינן הכי והיינו דקתני וספקו דוחה את השבת עכ"ל הר"ן הרי שדעת הר"ן היא דאף אם ספק הוא אם החמין ירפאוהו או לא דוחין את השבת והוא הדין לדידיה אם יש ספק בסם פלוני אם מרפא דלפעמים מעלה ארוכה ולפעמים אינו מועיל דיש לחלל עליו את השבת דמה לי מים ומה לי סם ואם כן לא נפלאת לומר דבכונה השמיט תיבת גמורה כדאמר רב מוהרמב"ח ואף דלפי מה שכתב הרב ערך השלחן בשם הרדב"ז לחלק בין ספק אם יתרפא חולה זה לספק אם היא רפואה לחולי זו יש לומר דלא אמר הר"ן דמספק מחללין אלא כשהספק הוא מצד החולה הזה דהיינו שיודעים הרופאים שמים חמין יפים לחולי זו רק שמסתפקין אם יועילו לחולה הזה לפי הדרגת חוליו ועל דרך שמתבאר מדברי שלחן ערוך הרב מוהרש"ז כמו שכתבתי למעלה אבל בספק אם רפואה זו מועילה לחולי זו אפשר דסובר דאין מחללין מספק:

מכל מקום הרב מוהרמב"ח דלא שאני ליה בין ספק בחולה לספק ברפואה הנה על פי מדותיו היה לו להסתייע מדברי הר"ן דפרק שמנה שרצים הנ"ל ולומר שמוכח מזה שבכונה השמיט ביומא תיבת גמורה ומרן הפרי חדש בספר מים חוים בליקוטי ארח חיים בסי' שכ"ח על דין שבסעיף ד' מכה של חלל אין צריך אומד וכו' כתב וז"ל כתב הר"ן בפרק שמנה שרצים דאם היה ספק להם אם יתרפא אם לאו מחללין ומשמע דהוא הדין בספק