שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קיח

כא) תנן בפרק יום הכיפורים משנה ג' אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ופירשו הטעם דמחד קרא נפקי אכילה ושתיה וחד שמא הוא וכן הוא לשון הרמב"ם בששי מהלכות שגגות דין ה' האוכל ושותה בהעלם אחד ביום הכיפורים אינו חייב אלא אחת אכילה ושתיה אחת היא והיה נראה לי דלאו דוקא שאכל ואחר כך שתה אלא הוא הדין אם שתה ואחר כך אכל בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כיון שהטעם הוא משום דחד שמא הוא אלא שכן דרך חכמים בכל מקום להקדים אכילה לשתיה כדתנן יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה והכי תנן תו התם האוכל ושותה אין מצטרפין והדר תנן אכל אוכלין שאינן ראויין ושתה משקין וכו' וכן במקומות רבו מספר מקדימין רבותינו האכילה לשתיה ולא עלתה על לבי שתהיה כונת התנא בהקדימו את האכילה ללמוד מזה איזה דין אמנם ראיתי בספר חכמת שלמה (ביאור על השלחן ערוך להגאון מוהרש"ק) שכתב בסי' תרי"ב דמשום הכי תני תנא אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת לומר דוקא אם בתחילה אכל ואחר כך שתה אינו חייב אלא אחת אבל אם בתחילה שתה ואחר כך אכל חייב שתים ולמד דין זה מדאמרינן בירושלמי אהאי מתניתין (דאכל ושתה אינו חייב אלא אחת) למה דשתיה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתיה דסיום זה דאין אכילה בכלל שתיה למה איצטריך הכא ולא הוה להו למימר אלא דשתיה בכלל אכילה לכן פירש דהוה קשה להירושלמי אמאי תנא אכל ושתה הוה ליה למיתני שתה ואכל אינו חייב אלא חטאת אחת דהוי רבותא טפי להכי קאמר דאין אכילה בכלל שתיה דבאמת אם שתה ואחר כך אכל חייב שתים משום דאין דרך לשתות ואחר כך לאכול ולכך דוקא באכל ואחר כך שתה שכן הוא דרך שתיה אחר האכילה והשתיה היא בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת אלו תורף דב"ק וסיים ולדעתי הוא דבר דמיסתבר ומוכרח ראה זה חידוש הוא שחידשה תורה דיליה ולי הדל במחילת כבוד גאונו אין דעתי נוחה בחידוש דין זה ולדבריו קשה אדתני סיפא אכל ועשה מלאכה בהעלם אחת חייב שתים ליפלוג וליתני בדידה ולישמועינן שתה ואכל חייב שתים דאף על גב דאכילה ושתיה מישך שייכי בהדדי אפילו הכי משום שאין דרך לשתות ואחר כך לאכול חייב שתים וכל שכן אכל ועשה מלאכה דלא שייך אהדדי דודאי חייב על כל אחת אלא ודאי בין אכל ושתה ובין שתה ואחר כך אכל אינו חייב אלא חטאת אחת דחד שמא להו וחדא מילתא הוו ולא משכחת דחייב שתים אלא באכל ועשה מלאכה שהם דברים חלוקים ועניינים נפרדים. ומה שדקדק בלשון הירושלמי הנה תמיהני איך לא הביט עין הבדולח בדברי הגאונים קרבן העדה ופני משה שם דהאי ואכילה אינה בכלל שתיה שאמרו בירושלמי לאו אדינא דהאי מתניתין קאי אלא אאומר שבועה שלא אשתה קאמר בירושלמי דאינו אסור באכילה משום דאין אכילה בכלל שתיה כיעויין בדב"ק ואם כן אין מקום ללמוד מזה דאם שתה ואחר כך אכל חייב שתים כדאמר מר הרב מוהרש"ק ודבריו קשים מאד לדעתי הקצרה:

כב) נשאל הגאון מוהרש"ל אבד"ק יוזעפוף בספרו ספר החיים בסי' תרי"ב ד' ע' ע"ג (ד"ה עוד) השותה ביצה חיה בכמה היא שיעורה אם דינה כאוכלין ושיעורה ככותבת או דינה כמשקה ושיעורה במלא לוגמיו וכן לענין צירוף בהדי מאן מצטרפת אם בהדי אוכל או בהדי משקה והשיב שאם היה לביצה חיה דין אוכל או משקה לחייבו מן התורה אם אוכלה ביום הכיפורים פשיטא ודאי דדינה כשתיה דהא מבואר בהעור והרוטב ובהרמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות חסורות דהמחה את החמץ ושתאו דינו כמשקה אף שהיה מתחילה מאכל וכל שכן ביצה שתחלתה רך ונרגש מדהש"ס קרי לריצה חיה אוכל דאמרינן בריש ביצה אוכלא דאפרת הוא ותירץ דלא נחית הש"ס לדקדק בהכי ואי נמי כיון דדרך אכילת הביצה הוא על ידי צליה או בישול שפיר קרי לה אוכל וכו' אלא דאעיקרא ביצה חיה אין לה דין אוכל ולא דין משקה לחייב את האוכלה ביום הכיפורים משום דהויא אוכל שלא כדרך אכילתה שאין דרך ביצה לאוכלה חיה ומהאי טעמא יש בביצה דין בשולי נכרים כמבואר ביו"ד סי' קי"ג משום שאינה נאכלת חיה אלא בדוחק גדול והאריך להוכיח כן מכמה מקומות ועוד נשא ונתן לענין ברכה במאי דקיימא לן בש"ס ופוסקים דעל הבצים מברך שהכל אם הוא דוקא כשאוכלן מבושלים או צלויים או אף אם אוכלן חיים ומסיק דנראה לו עיקר לדינא דביצה חיה לא הויא אכילה ושתיה לא ביום הכיפורים ולא לענין ברכה והנה אמת שהגאון הנ"ל הוכיח מסיגנון דברי הרמ"א ביו"ד סי' קי"ג שסובר שביצה אינה נאכלת כלל כשהיא חיה או שסובר שאף שנאכלת כשהיא חיה על ידי דוחק גדול חשיב כאינה נאכלת חיה כלל ועל פי זה פסק כנז"ל והוצרך לומר דאף שהפוסקים כתבו בסתם לברך על ביצה שהכל אין כונתם אלא על ביצה צלויה או מבושלת ולא על חיה והכריח כן מדכתבו הפוסקים דעל בשר מברך שהכל ובודאי דהיינו בשר מבושל דאילו בשר חי ודאי אין לברך עליו דהא כתב הרמ"א ביו"ד שם דאינו נאכל כלל על ידי הדחק ובהכרח לומר דבשר שמברכים עליו שהכל הוא מבושל ואם כן הוא הדין בביצה שכתבו לברך לאו בחיה הוא אלא צלויה ומבושלת אלו תורף דב"ק:

אמנם רואה אנכי למרן חיד"א במחזיק ברכה ריש סי' ר"ד שכתב בשם קונטריס כתיבת יד ישן מחידושי דינים מרבני עיר הקדש ירושלים תוב"ב הקדמונים משנת תרס"ט שהאוכל חלמון ביצה כמות שהיא לצחצח הקול יברך כיון שהוא מזוניי אף שאינו נהנה בטעם אכילתו ולפי זה נראה דלגבי יום הכיפורים דביתובי דעתא תלי אם כן כיון שהוא מזוניי וראוי לברך עליו חשיב אוכל גמור ואינו בכלל דברים שאינם ראוים לאכילה גם מה שכתב דביצה האמורה לענין ברכה היינו מבושלת והכריח כן מבשר כנז"ל בהורמנותיה דמר ערביך ערבא צריך דמי יימר דבשר שכתבו הפוסקים לענין ברכה היינו מבושלת והרי שלחן הלכה פסוקה בסי' שי"ח סעיף ב' השוחט לחולה בשבת מותר הבריא לאכול ממנו חי בשבת וכן מבואר בסי' ש"ח סעיף ל"א דבשר חי מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא והיינו אפילו בשר בהמה כאשר ביאר הגאון נתיב חיים שם לדעת מרן בשלחן ערוך (שלא כדעת הסוברים דדוקא בשר דמין דרכיך עי"ש בבית חדש ובמגן אברהם ס"ק נ"ו) ועיין במה שכתבתי לעיל אות ח' (בד"ה שוב ראיתי) דמתבאר דבשר חי חזי לאומצא וכיון דחזי לאומצא ודאי דמברך עליו ואם כן דל מהכא ההוכחה מדין בשר לומר דביצה דאיירינן לענין ברכה היינו מבושלת ואיפכא מסתברא למימר דכי היכי דבבשר מוכרחים אנחנו לומר בין במבושלת בין בחיה הכי נמי בביצה איירינן בהכי בין במבושלת בין בחיה צריך לברך ואף אם אכילת בשר חי היא אכילה על ידי הדחק הרי ממה שכתב מרן בסי' ר"ב סעיף ב' דפרי שהוא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק אין מברכים עליו כלל מתבאר דאם ראוי לברך עליו על ידי הדחק מברכים עליו ואף אם יש חולקים בזה על כל פנים דעת מרן היא כן דכל שנאכל על ידי הדחק טעון ברכה ואם כן לשיטתו ודאי הדין הוא באוכל בשר חי שראוי לאוכלו על ידי הדחק צריך לברך וכיון דחשיב אוכל לענין ברכה חשיב נמי אוכל לגבי יום הכיפורים ולכן לדעתי הקצרה אינו פשוט לומר כמו שכתב הגאון הנ"ל לא לענין ברכה ולא לגבי יום הכיפורים:

כג) בדין שתיה ביום הכיפורים דחייב אמרינן בש"ס משום דשתיה בכלל אכילה ויש ללמוד דין חדש שאם המחה את המאכל עד שנעשה משקה ואכלו אף שראוי לשתייה אין חייב עליהן ביום הכיפורים לדעת התוספות והרשב"א והוא מדאמרינן בפרק העור והרוטב ד' ק"ך ע"א דאם המחה את החלב או נבלה או את החמץ וגמעו חייב דאף דכתיב בהו אכילה הא כתיב והנפש לרבות את השותה והקשו התוספות והרשב"א למה לי והנפש תיפוק לי דשתיה בכלל אכילה ותירצו התוספות והרשב"א ביאר יותר דדוקא בדברים שדרך לשתותן הוא דהוי שתיה בכלל אכילה אבל דברים שדרכם לאוכלם והמחה אותם ונעשו משקין אין שתיית משקין אלו בכלל אכילה ולכן איצטריך והנפש ואם כן גבי יום הכיפורים דליכא קרא לרבות אם המחה את האוכל וגם לא מצינן למילף יום הכיפורים מהנך דאיכא למיפרך מה להנך שכן שיעורן בכזית מה שאין כן יום הכיפורים דשיעורו בככותבת וכיון דכל איסור שתיה ביום הכיפורים הוא מדשתיה בכלל אכילה ושתיה בכלל אכילה לא נאמר אלא בדברים שדרכן לשתות ולא בהמחה את האוכל ואם כן ביום