שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קטז

להחמיר בדבר ולומר שאסור הוא מן הדין שאם כן הרי הגדולים הללו יהיו חס ושלום כעבריינים:

הן אמת דבקנין פירות שם כתב בשם הרב לקט הקמח בסוף חלק יו"ד בהשמטה הנ"ל אמר המני"ח יען מצאתי ראיתי בקצת קהלות שעברתי שההמון הישראלי כי קדוש הוא נהגו איסור וכאיסור תורה היה בעיניהם שאיפת טאבאק דרך החוטם בכל יום הכיפורים על כן יצאתי לקראתך קורא משכיל במודעה רבה וזה יהיה לך לבנין אב לכיוצא מדברים האלה שכתבתי ושאכתוב בלקט הזה ואל תבהל ברוחך כי הדין דין אמת שאין בו צד איסור כאשר חכמים יגידו ושב ורפא להם יען לא היה דעתי להקל על אותם שנהגו בו איסור כי לאותם שהנהיגו בו האיסור באיסורייהו קיימי כמו שהדין מבואר בפוסקים על הדברים של היתר שאחרים נהגו בהם איסור ואף שמנהג זה היה בטעות עם כל זה בנדון זה שיש בו צורך צד מצוה להיות שבאותו יום עומדים בבית ה' ויום סליחה לכל הוא אין להתירו להם כל עיקר ועל זה נאמר מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים של שאר השנה לנהוג בו האיסור דאנא הוה אמינא להו ישר חילייהו והיה לרצון להם לפני ה' ותכלית הוראתי שם צדדי היתר לא היה רק להתנצל בעד אותם שנוהגים בו היתר ושואפין אותו בצינעה להתיך הליחות שבראש שודאי כיון שמדינא שרי אין למחות בידם ועוד היתה כונתי להראות להמון שאין תכלית החכמים להחמיר דוקא אלא במקום דשייך חומרא אבל בדבר שיש מקום להקל מקילין על ההמון אכן לאותם שנהגו בו איסור אין להם לסמוך על דברי כי אני את נפשי הצלתי וכו' וישראל קדושים הם יחזקו במוסר לקיים כל דבר החמור שיצא מפי החכמים ולא יסמכו לעולם על המקילין אף שרבים יהיו כי לא מן השם הוא זה עכ"ל וכתב הרב קנין פירות שחזר בו ממה שכתב בחלק א"ח הנ"ל עי"ש דב"ק והנה אף שנראה מדבריו הללו שנכון הוא להחמיר בזה היפך ממה שנראה מדבריו שבחלק א"ח הנ"ל מכל מקום גם בדבריו שבהשמטה הנ"ל מודה הוא דמצד הדין מותר ביום הכיפורים אם עושין כן בצינעא ושאין למחות ביד הנוהגים היתר ואם היה הדבר כמו שדנו אותו שני הגאונים שבשו"ת באר יצחק הנ"ל שאסור ביום הכיפורים משום עינוי כי נהגו לא שבקינן להו ומחינן בידייהו אלא ודאי מותר מן הדין ולכן עתה שכבר פשט ההיתר בכל ישראל אין עוד להרהר בדבר:

איברא דהרב פחד יצחק בערך טאבאק מותר וכו' והביא דבריו הרב עיקרי הד"ט בסי' כ"ט אות ל"ב כתב שהרב עפר יעקב כתב לאסור איסור גמור שאיפת הטאבאק בתענית צבור משום שעל ידי התעניות אדם מקריב חלבו ודמו ועל ידי שאיפת העפר דרך האף מוסיף חרון אף שעיקר התענית להריק מגופו כל מיני זוהמא וישאר גופו זך ונקי כדי שיעלה ריח התענית במקום ריח הקטורת ובא זה ואבד את זה והמופת יוכיח ולכן יש פקפוק איסור בכל התעניות וביום כיפור ותשעה באב שכל חומרי תענית צבור נוהגים בהם איסור גמור ליקח אותו עכ"ל אמנם הטיב אשר דבר והשיב על דבריו הרב עיקרי הד"ט שדבריו טובים ונכוחים דרך תוכחת מוסר וחומרא בעלמא לא לאסור איסור ממש כדבריו וכבר דבר בזה משה איש האלקים הרב לקט הקמח ד' כ"ח שאין מקום לאסרו ובפרט ביום הכיפורים שלא נאסר בו ריח טוב ועל כן גם אם אין בו ריח טוב אין לאסרו וכן היה עושה מעשה בעצמו והרב בית דוד בסי' של"ד אסרו בתשעה באב דוקא אם יש בו ריח טוב ולא ביום הכיפורים והרב אשל אברהם בסי' תרי"ב פסק דמותר ומצוה להריח למלאות מאה ברכות ולשאוף גם כן עפר בחוטם דאינו אסור רק חמשה עינוים ותו לא ואם שורין העפר במים שרופים וכיוצא והוא לח יש לומר דאסור להריח עכ"ל הרב עיקרי הד"ט וציין לעיין למה שכתב שם בסי' ח"י אות מ"א על המחמירים מלשאוף הטאבאק בפסח כששורין אותו בשעורים וכו' עי"ש בשם הרב מור וקציעה בסי' אמ"ת על דברי הרב מגן אברהם בסי' תס"ז סק"י בסופו והרב מים שאל בקונטריס מים ראשונים סוף סי' כ"ב כתב בשם רבנו דורו שהתירו להחזנים שיגעים ביותר ביום הכיפורים לשאוף ביום כיפור אבק הקאוו"א דרך הנחירים אף על פי שיהנה ממנו דרך שבילי הנחירים אשר הם עד הפה וכו' עי"ש ולדעתי העניה יש לפקפק בהיתר שאיפת אבק הקאווא אבל על כל פנים למדנו מדבריו היתר בשופי לשאוף עפר הטאבאק ביום הכיפורים מקל וחומר דשאיפת הקאווא ועיין להרב קנין פירות דף ס"א אות ס"ה ובדף ג"ן אות י"ג מה שציין לענין אם מותר להריח ביום הכיפורים ולא ראיתי מן הצורך לחפש עוד בספרים בדין זה כי נראה ברור שמותר לשאוף אבק הטאבאק דרך הנחירים ביום הכיפורים:

ועל מה שבא בהתשובה שבספר באר יצחק שהביא ידידי הגביר מוהר"ר ברוך בענדט יצ"ו שחשש הגאון צדיק הראשון מוהר"ר צבי לאסרו גם בשבת משום לתא דשחיקת סממנים הנה הרב באר היטב בסי' שכ"ח סק"ל כתב בשם הרב הלק"ט בח"א סי' ק"א יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטוטין בשבת אף על פי שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול וציין לעוון בס"ק ל"ב ושם הביא מה שכתב הרב טורי זהב (על מה שכתב מרן בסעיף מ"א מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן מותר לסוכם בשבת) דאין ללמוד היתר מזה להנוהגים לשים תוך החוטם אפר העשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו לרפואה לשאר דברים גם כן אף על פי שאינו שכור ושייך בו גזירה דשחיקת סממנים וציין לעיין בסק"ל כנראה שכונתו לומר דדבר זה שנוי במחלוקת בין הרבנים הלק"ט וטורי זהב והרב שערי תשובה על דברי הבאר היטב שבס"ק ל' כתב ובשו"ת מים רבים כתב גם כן להתיר לשאוף טאבאק בנחיריו אף על פי שעושה כן לפי שעליל במיחוש הראש כיון שנתפשט שאיפת הטאבק בנחיריים גדולים וקטנים משום תענוג או משום ריחא ולא מוכחא מילתא דעביד לרפואה וגם מתיר שם למלול צרורות ורגבים של הטאבאק שירד ביותר מחמת הלחות עכ"ל הרב שערי תשובה וקצר מעט בזה כי מי שאין בידו ס' מים רבים יסבו"ר ול"ו ידע דמחלוקת במקומה עומדת ולהרב טורי זהב אסור כמו שנראה מדברי הרב באר היטב דפליגי בהא הלק"ט וטורי זהב:

אמנם באמת הרב מים רבים בתשובתו (והיא בסי' כ"ח) כתב להוכיח שכל דבר שמשתמשים בו אף שלא לצורך רפואה מותר גם למי שיש לו מיחוש וליכא למיגזר ביה דלא מוכחא דלרפואה עבידא וסיים (בד"ה הרי לך) והוא הדין אית לן נמי למימר בשאיפת הטאבאק דלא מוכחא האידנא דלרפואה עבידא כי הוא צורך הבריאים גם כן ומשום הכי מותר ועיין בשו"ת דרכי נועם סי' ט' דחשיב להנאת הטאבק הנאת נפש הנכלל בדין אוכל נפש ומוכרחים עתה אנחנו לומר כי האפר שאסר הרב בעל מגן דוד אינו אפר מעשב הטאבאק אלא עשב אחר שאינו המורגל בין בני אדם הבריאים ומוכחא מילתא דלרפואה עבידא אי נמי איירי בטאבאק אפשר שהטאבאק לא נתפשט בימיו כמו בימינו ומשום הכי אסרו ולנו בארצותינו יש להתירו וכמו שהוכחתי מההיא דחושש במתניו ואסיקנא בסוף פרק שמנה שרצים ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתריה דרב שכיח משחא דורדא עכ"ל הרי שביאר הרב שגם הרב טורי זהב יודה דמותר על כל פנים בזמן הזה משום שנתפשט כל כך גם אצל הבריאים ולא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

וכתב שם (במים רבים בד"ה והא קמן) שבספר לקט הקמח בד' ט"ל כתב בשם הלק"ט בסי' ק"א שמותר לנשוף בחוטמיו עשב הטאבאק ואין בידי ספר הלק"ט לראות שם מאי אשמעינן דאי בבריא איירי פשיטא דמותר ומהיכא תיתי לאסור ואי בחולה קאי איני יודע מאיזה טעם התירו עכ"ל ואנן דזכינן זכיה דאורייתא שנדפס עתה ספר היקר שו"ת הלק"ט מחדש עינינו הרואות שעם שמתחלת דבריו מהראיות שהביא היה נראה שאינו מתיר אלא לבריאים ולא למי ששואפו משום רפואה (כנראה שהבין מדברי השואל ששואל על בריא שרגיל לשואפו ועל כן השיב על פי ראיות שהביא דכיון שאין לו מכה ולא מיחוש הוי כגומע ביצה חיה דשרי) מכל מקום מדבריו שבסוף התשובה נראה בעליל שגם לרפואה מותר שכתב וז"ל ועוד מצינו שם (שבת ד' קי"א) בחושש במתניו שמותר לסוך שמן לבדו ואפילו שמן ורד במקום שהוא מצוי