שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קיב

מכשיעור ושוהין כדי אכילת פרס כמבואר בסי' תרי"ח סעיף ז' אם משערין לכל אחד בפני עצמו ולכל מין מאכל בפני עצמו או שיעור שוה לכל אדם עיין בשו"ת בית יצחק לידידי הרה"ג מוהרי"ץ דאנציג יצ"ו בח"ב הנדפס חדש ממש בסי' מ"ח דשקיל וטרי בזה ולא פניתי לעיין בדב"ק ואתה תחזה מה שכתבתי אני הדל בשדי חמד חלק אסיפת דינים במערכת אכילה אות ג' בענין זה וגם בשיעור כדי אכילת פרס כמה מינוטין הוי כתבתי שם בס"ד ועם כי ידעתי בבירור שספרי שדי חמד ישנם אצל הרב יצ"ו אין לתמוה מה שלא הזכיר בזה אף שספרו נדפס בשנת סת"ר תשעה שנים אחר שנדפסו הספרי שדי חמד אולי ענין זה היה כתוב אצלו מקודם לכן וכשבא להדפיסו לא איסתייעא ליה לעיין במילי דמר ולחפש בספרים ומשנה לא זזה ממקומה נתן להדפיסה כולה כמות שהיתה כתובה בקונטריסו כך היא חובתינו לדון לכף זכות ולא לומר שגדולי הדור יצ"ו לא ישקיפו בספרי מחברים קטנים מהם ועיניך תחזינה מישרים בספר ארחות חיים החדש לידידי הגאבד"ק סאפינקא יצ"ו בסי' תרי"ב אות ד' שבשפלנו זכר לנו את אשר כתבתי בשדי חמד הנ"ל ועל טוב יזכר שמו וכבר כתבתי בקונטריס פאת השדה לחלק הכללים במערכת הה"א (הוא ספר שדי חמד חלק י"א) כלל ל"ז שצריך לעיין גם בספרים החדשים שבכל דור ודור ולא יאמר אדם לא אפגום כבודי לעיין בספרים אשר מחבריהם לא הגיעו לקרסולי בחריפות ובקיאות ומה ידע המחבר הזה ולא ידעתיו ובושת פני תכסני אם אזכיר בספרי שם מחבר קטן ממני וכו' והעידותי שם כי האידנא אכשור דרי בעניינים כאלו לך נא ראה:

יד) אם נועל ביום הכיפורים מנעל של עור ויוצא בו לרשות הרבים שתים רעות הוא עושה דמלבד שעובר על איסור דנעילת הסנדל עובר גם כן משום הוצאה לרשות הרבים כיון שאין מנעל זה ראוי ליום הכיפורים לא חשיב מלבוש אלא משאוי לפי סברת רש"י בעירובין ד' צ"ה ע"ב דלמאן דאמר שבת זמן תפילין אם לובש יותר מזוג כיון דעובר אבל תוסיף משוי ליה משוי ובשאגת אריה סי' מ"א פלפל בדברי רש"י עי"ש הרי חזינן דהאיסור משויא כמשוי אם כן הכא נמי כיון דלכל הפוסקים אסור לא מבעיא להסוברים דהוא איסור תורה בודאי הוי כמשוי אלא אפילו להסוברים דשאר עינויים מדרבנן נינהו אפשר דגם איסור דרבנן כיון שאסרו לא הוי מלבוש והוי משוי לכן יש להזהיר מאד להמון העם שמלבד שעוברים באיסור נעילת הסנדל עוד הולכים במקומות שאסור להוציא והוא איסור גמור כן כתב הרב מנחת חינוך בפרשת אמור סי' שי"ג אות ט' ודבריו חיים וקיימים ולפי מקומו ושעתו לא הוצרך להזהיר אלא להמון העם שהיו בזה מקילים ועינינו רואות וכלות כי הן רבים עתה יראים ושלמים באיסור זה המה נכשלים ועל סמך ההיתר שכתבו הפוסקים לההולך ברחובות הנכרים התחילו קצתם להקל ומזה נמשך שגם מי שאינו הולך ברחובותיהם עושה כמעשיהם עד שנעשה כהיתר ובאמת לפי דעתי אין שייך בזמנינו ההיתר שהזכירו הפוסקים לההולך ברחובותיהם כי עתה בחסדי ה' אין האומות מעיזות פנים להתלוצץ עלינו כשנים קדמוניות כי מלכי חסד המה ומורא מלכות על ההמון ואין היתר בזמן הזה כי אם מפני הגשמים וטיט ורפש הא לאו הכי אסור הוא אם מדאורייתא או מדרבנן ואם בכל השנה חובתינו ונעשה רצונו יתברך לקיים מצותיו דאורייתא ודרבנן על אחת כמה וכמה ביום אדיר בימי שנה בבואינו לבקש על נפשינו והוא רחום יכפר:

טו) לפי מה שביאר הר"ן בטעם היתר היציאה לרשות הרבים ביום הכיפורים במנעל של שאר מינים (אף על גב דבשאר שבתות אסור לצאת בהם לרשות הרבים דלא הוו מנעל וחשיבי משוי) משום דדוקא בכל שבת דמנעל מותר בו אסור לצאת בשאר מינים דלאו מנעל נינהו ולא הוו מלבוש אבל ביום הכיפורים כיון דאסור במנעל רק במינים הללו ודרכם של בני אדם לצאת במינים אלו לא הוי משוי אלא מלבוש להאי יומא אלו דבריו ומתוקים מדבש אם כן יש להסתפק בחיה דמותרת בנעילת הסנדל אם מותרת לנעול של שאר מינים ולצאת בהם לרשות הרבים כיון דלכולי עלמא הוי של שאר מינים מנעל ביום הכיפורים שרי גם לדידה או דילמא כיון דבאמת האי לאו מנעל הוא רק האי יומא וזה דוקא לכולי עלמא דאסורין במנעל אבל חיה דמותרת במנעל לא הוי לה זה מנעל ואסורה לצאת לרשות הרבים וצריך עיון כן כתב הרב מנחת חינוך שם ויש לפקפק קצת דמאחר דהיתר החיה בסנדל של עור הוא משום שצריכה לכך דחשיבה חולה לגבי הקור אם כן חיה זו שיכולה לצאת לרשות הרבים במנעל של שאר מינים נראה דמן הדין אינה יכולה לנעול של עור ואם כן הויא לה מנעל של שאר מינים מלבוש של יום זה כמו בשאר כל אדם ושרי לה ויש ליישב בדוחק:

טז) האוכל ביום הכיפורים דחייב כרת מתבאר מסוגיא דיומא ד' ע"ד ע"ב דאף אם אוכל דבר שיש מצוה באכילתו כתרומה וקדשים חייב כרת דאמרינן התם תניא אידך תענו את נפשותיכם וכו' ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול וכו' ולא אביא את הקדשים שהם בבל תותירו וכו' עי"ש דמרבי מקרא לכל החלוקות ששנו חכמים באותה ברייתא וכתב מרן מוהרמב"ח בתוספת יוה"כ דכנגד השש חלוקות שזכרו בברייתא יש ששה עינוים בקראי אלא דלמסקנא דברייתא דתני ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש וכו' כתב מרן מוהרמב"ח דהעינוים איצטריכו לאסור חמשה עינוים רחיצה וכו' וטל כל פנים משמע שגם למסקנא הדין נותן שאף אם אוכל דבר שיש מצוה באכילתו כתרומה וקדשים חייב כרת כדתני תנא מעיקרא אלא דלא ידעינן מהיכא ילפינן האי דינא אחרי שהעינוים איצטריכו לאסור בחמשה עינוים וצריך לומר דפשיטא לן הכי משום דאין שייך לומר דליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי האזהרה דעינוי חדא דהאוכל ביום הכיפורים עובר בעשה ולא תעשה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ד' כל האוכל ושותה בו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה וכו' ועוד דבלא תעשה שיש בו כרת לדעת הרבה מהראשונים לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ולגבי תרומה פשוט מאד דלא שייך כלל לומר אתי עשה וכו' אף אם לא היה כרת בעינוי ולא היה עשה ולא תעשה שהרי יכול לקיים עשה דאכילתה אחר יום הכיפורים ואמר ריש לקיש כל מקום שיש עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה רק בקדשים שאי אפשר לקיים את שתיהן שאחר יום הכיפורים יפסלו בזה הוצרכנו לבא מטעם עשה ולא תעשה ומטעם שיש בו כרת כנז"ל וגאון עוזנו בספר עין יצחק א"ח סי' כ"ח אות י"ט כתב שבספרו באר יצחק באבן העזר סי' ב' כתב טעם למאי דקיימא לן דאף אם אוכל דבר שיש מצוה באכילתו חייב כרת ואינו מצוי אצלי לעיין בדב"ק:

טו"ב) חולה שצריך לאכול דבר איסור דקיימא לן דמאכילין אותו הקל קל תחילה וכן חולה שצריך לבשר דקיימא לן דשוחטין לו ואין מאכילין אותו נבלה (אם אין נחוץ למהר להאכילו) ידוע מחלוקת הקדמונים הנה בשני הדינים הללו האריכו רבני האחרונים ואתה תחזה פלפול עצום בשו"ת משכנות הרועים לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בסימן ז"ך גם בשו"ת דבר משה להגאון מוהר"ם תאומים בסי' ל"ד וסי' ל"ה שקיל וטרי טובא בחריפות ובקיאות גדולה כדרכו בקדש לך נא ראה בדברי קדשם ועיין עוד להגאון חתם סופר בא"ח סי' ע"ט ובשו"ת כנף רננה סי' ס"ב ובספר ספר החיים (הרשום להלן בד"ה ובעיקר חקירת) ושם חקר בעיקר הדין דשוחטין לחולה ואין מאכילין אותו נבלה (משום שבכל כזית עושה איסור אבל בשחיטה אין כאן אלא איסור אחד) אדרבא היה לנו להאכילו נבלה דאית בה תרתי לטיבותא א) דאין בה אלא איסור לאו ב) דמדאמרינן בעלמא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא בעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה שמעינן דכי האי גוונא מעליותא היא ואם כן אם מאכילין אותו נבלה הרי בעידנא דמיעקר לאו דנבלה מקיים העשה דוחי בהם אבל בשחיטה עובר הלאו שלא בעידנא דמקיים העשה ושקיל וטרי אם כל האיסורין דחויים הם לגבי פיקוח נפש או הותרו אצל פיקוח נפש עי"ש:

וחקר הגאון נודע ביהודה בח"א סי' ל"ו על הרמב"ם שבהלכות שביתות עשור כתב הדין דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו