שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קיא

שביעה עיקר ברכת המזון מן התורה על הנאת מעיים והוא שבע אפילו שהה יותר מכדי אכילת פרס מצטרף וחייב לברך מן התורה אם כן ביום הכיפורים דבעינן בכדי אכילת פרס על כרחין דבעינן הנאת גרון גם כן ובהנאת גרון הלכה למשה מסיני דהגרון צריך ליהנות מהשיעור תוך אכילת פרס אם כן ברור דהנאת מעיים לחוד ביום הכיפורים אינו חייב אלא עם הנאת גרון לכן אינו חייב אלא בתוך כדי אכילת פרס וביותר אינו מצטרף עכ"ל:

ובשיעור ככותבת שכתבו הפוסקים בריש סי' תרי"ב שהוא פחות מכביצה האריך קצת הגאון צמח צדק בחידושיו על המשניות פרק בתרא דיומא משנה ב':

יא) כס פלפלא או זנגבילא אם הם יבשים פטור דלא חזו לאכילה ואם רטובים הם חייב מרן בש"ע סי' תרי"ב ס"ח וכתוב בבאר הגולה כך היא הגירסא בכל ספרי הרמב"ם שבידינו ואולי טעות הוא שנפל בספרים כי לא נמצא חילוק זה לא בגמרא ולא בטור ובית יוסף עכ"ל ונשאלתי מאחד מידידי נפשי הלא הוא הרב הישיש מוהר"ר זלמן שור שו"ב הי"ו שהדברים תמוהים שהרי באמת חילוק זה נאמר בש"ס ובכל הפוסקים כמו שיראה הרואה ושפיר קאמר לפי הציון שבבאר הגולה אבל האמת הוא שדברי הרב באר הגולה הם על דברי מרן בסעיף ז' אכל עלי קנים פטור ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה פטור דעץ בעלמא הם ואם לבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום כיפור חייב ושתי תיבות אלו היינו בארץ ישראל הן מוסגרות בש"ע שבידינו אבל בש"ע שלפני הרב באר הגולה לא היו מוסגרות ועל זה אמר שעם שבאמת בספרי הרמב"ם כתוב כן דמשמע שיש חילוק בזה בין ארץ ישראל לחוצה לארץ הנה חילוק זה לא נזכר בגמרא ולא בטור ובית יוסף ודברים אלו (ששייכים בסעיף ז') ציינם בטעות המציין בבאר הגולה בסעיף ח':

יב) חמשה עינוין אם כולם הם מדאורייתא או דוקא אכילה ושתיה הם מן התורה כתבתי בשדי חמד בחלק הכללים במערכת החי"ת כלל קצ"ה:

יג) חולה שאין בו סכנה אלא שהוא חלוש הרבה אם מותר להאכילו ביום הכיפורים פחות פחות מכשיעור הנה מלשון הרב החינוך בפרשת אמור סי' שי"ג וז"ל מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו ונותנין ריוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס וכו' ע"כ הבין הרב מנחת חינוך (שם בסק"ה) דסבירא ליה דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה לפחות מכשיעור שמאכילין אף במקום שאין סכנה וכתב על זה וז"ל ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה ואף איסור דרבנן בדרך אכילה דעת הראשונים דאסור לחולה שאין בו סכנה עיין ר"ן בפסחים גבי מר בר רב אשי שייף לברתיה וכו' וביו"ד סי' קנ"ה מבואר ג"כ כן וכאן לא אמרו הפוסקים דבר זה אלא בשיש סכנה ויכול לצאת מידי סכנה בפחות משיעור מחוייבים אנחנו לדקדק בזה אבל במקום שאין סכנה כמו שאסור לאכול שיעור אסור לאכול חצי שיעור דאסור מן התורה וזה פשוט ואפשר להעמיס כן בלשון הרב החינוך אלא שדבריו מגומגמים קצת עכ"ל:

וחידוש הוא שלא הזכיר דברי מרן המשנה למלך בחמישי מהלכות יסודי התורה (בד"ה ודע שעדיין) שכתב שלא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולה שאין בו סכנה וכו' עי"ש והוא תנא דמסייע להרב מנחת חינוך דלא מסתברא לדחות דדוקא באיסור ממש הוא דלא מצינו היתר בחצי שיעור לחולה שאין בו סכנה לא כן במאכל המותר ורק יומא הוא דגרים איסורא ובשדי חמד בחלק הכללים במערכת החי"ת כלל י"ז דף מ"ח ע"ד (בד"ה ובאות צ"ז) הבאתי שכן כתב הרב פרי חדש בסי' תס"ו דחצי שיעור איסור לא הותר לחולה שאין בו סכנה ושכן דעת הרבנים חיים מדבר וערוך השלחן וכתב סופר שלא כדעת הרב מקראי קדש שחצי שיעור אף שאסור מן התורה מותר לחולה שאין בו סכנה עי"ש ובספר מנחת קנאות בקונטריס מנחת פתים בדף ס"ה ע"ד עמד גם כן על דברי רבינו החינוך וז"ל מדברי הפוסקים נראה דדוקא לחולה שיש בו סכנה מותר אבל לחולה שאין בו סכנה אף פחות מכשיעור אסור כיון דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה וכן כתב בפשיטות המ"ל (המשנה למלך) בפרק ה' מיסודי התורה הלכה ח' ובחינוך סי' שי"ג משמע קצת דאף שאין בו סכנה מותר בפחות משיעור ודבריו צ"ע ועיין שם במנחת חינוך שהעיר עליו עכ"ל:

ונראה לעניות דעתי דאף שהיה אפשר לצדד שדעת הרב החינוך היא כדעת הרשב"א בחידושיו לקידושין דף נ"ו ע"ב שהבין הרב קרבן אליצור דף ע"ז ע"ג מתירוצו השני שם דסבירא ליה דכל איסורין שבתורה אף על פי שאין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן מכל מקום אסורין מן התורה ובכל זאת מותרין לחולה אף שאין בו סכנה כיון שאינו אלא איסור תורה בלבד בלא מלקות והשיג על איזה רבנים שהביא שם שכתבו מסברא דאין להתיר איסור תורה אף שאין בו מלקות לחולה שאין בו סכנה עי"ש ואם כן הוא הדין לחצי שיעור אף דאסור מן התורה מכל מקום כיון שאין בו אלא איסור בלבד לא נפלאת לומר שמותר לחולה שאין בו סכנה וכל שכן באיסור אכילה ביום הכיפורים דהמאכל מותר ויומא הוא דקגרים שפיר נוכל לומר דסבירא ליה להרב החינוך דמותר לחולה שאין בו סכנה וכדעת הרשב"א מכל מקום כיון שלא כתב הרשב"א כן בפירוש לא נכון לחדש מחלוקת בין הפוסקים ועל כל פנים הדין אמת כמו שכתב הרב מנחת חינוך דאין להתיר לחולה שאין בו סכנה לאכול פחות מכשיעור דמלבד דאפשר לפרש דלא אמר הרב החינוך אלא בכשיש לחוש שמרוב החולשה יבא לידי סכנה ומה שכתב שאין בו סכנה גמורה רצונו לומר שאין בו סכנה בבירור אבל יש בו חשש סכנה משום הכי שרינן ליה אבל אם הוא ודאי אין בו סכנה גם הוא מודה דאסור:

ועוד אף אם היה מפורש בדבריו דלחולה שוודאי אין בו סכנה מותר להאכילו חצי שיעור אנו אין לנו לתפוס אלא דעת כל הפוסקים דאין היתר זה (דלהאכילו פחות מכשיעור) אלא לחולה שיש בו סכנה שהרי אפילו באיסורין דרבנן דעת רובא דרובא דאסורים באכילה לחולה שאין בו סכנה כמו שרמז הגאון מנחת חינוך והכי נקטינן (עם שיש קצת מקילים) כמו שמתבאר ממה שכתבתי במערכת יין נסך אות ב' עיין שם באורך ובחצי שיעור דאסור מן התורה אף דהוא איסור בלבד אפשר לומר דהמתירין באכילה איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה יודו בזה דאסור וזה פשוט:

ויש להוכיח דלחולה שאין בו סכנה אין מאכילין אף פחות מכשיעור משום דחצי שיעור אסור מן התורה והוא ממה שכתב הר"ן בהלכות על מה שהשמיט הרי"ף הא דהאוכל ככותבת הגסה ביום הכיפורים והשותה מלא לוגמיו חייב כל האוכלין מצטרפין וכו' דהוא משום שזה דרכו כל שיש איסור בדבר אינו מכניס עצמו לבאר אם יש בו חיוב כרת או לא אבל לפי מה שכתב בעל ההלכות שהסכימו רבותינו האחרונים שאף לחולה נותנים לו מתחילה פחות מכשיעור כדי להקל מעליו איסור כרת ומלקות צריכים אנו לדעת שיעור שנתחייב כרת באכילה ושתיה וענין צרופם עכ"ד הר"ן הרי דמה שלא הוצרך הרי"ף לכתוב השיעורין הוא משום דלא נפקא מינה לדינא בזמן הזה דליכא חטאת ומלקות ולבריא הרי אפילו בכל שהו אסור מן התורה ולחולה שיש בו סכנה הרי אפילו כשיעור ויותר מותר להאכילו והשתא אם איתא דחולה שאין בו סכנה מותר לאכול חצי שיעור אם כן קשה שהיה לו להרי"ף לכתוב השיעורין בכדי לידע שפחות מזה מותר לחולה שאין בו סכנה וגם הר"ן עצמו היה לו לומר דאף אי לא נימא כהסכמת רבותינו האחרונים (דאף לחולה שיש בו סכנה צריך להאכילו תחלה פחות מכשיעור) עדיין צריכים אנו למודעי שיעור אכילה ושתיה וצרופן כדי להאכיל פחות מזה לחולה שאין בו סכנה אלא ודאי מוכח דלחולה שאין בו סכנה אסור חצי שיעור כמו לשאר כל אדם:

ובעיקר הדין שמאכילין את החולה פחות מכשיעור ושוהין כדי אכילת פרס ואחר כך מאכילין אותו עוד פחות