שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קט

רבינו מנוח דרש"י מפרש האי אומצא דיום הכיפורים נמי כאומצא שבכל מקום דהוא בשר חי ולפי דברי הרב בית אב יצ"ו שהוצרך הרמב"ם לפרש האי אומצא בצלי משום דבשר חי אינו ראוי לאכילה ואינו חייב עליה צריך לומר דרש"י חולק וסובר דאף שאינו ראוי לאכילה חייב גבי עינוי דיום הכיפורים משום דסוף סוף לא הוי מעונה או מטעם אחר ונמצא שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואם כן אין שייך לומר שבחנם נתחבטו האחרונים כמובן:

ואלה דברי הרב שיח יצחק בסוגיא דדף פ' סוף ע"ב אמר רב פפא אכל אומצא וכו' דהיינו בשר חי דראוי הוא לאכילה כדמוכח מסוגיא דפרק מפנין קכ"ח א' דבשר בין מליח בין תפל מותר לטלטלו ועוד דאומצא דכוליה תלמודא היינו בשר חי כדמוכח התם ובחולין (ד' ט"ו ע"ב) מותר לבריא באומצא ובשאר דוכתי והרמב"ם שכתב בהלכות שביתת עשור אכל צלי במלח מצטרף המלח לבשר צריך טעם אמאי נקט צלי והטור בסי' תרי"ב כתב מלח שעל הבשר דסתמו אפילו חי ועיין ברבינו מנוח שם ונראה ליישב דהרמב"ם גריס אומצא דמילחא וכגירסת הרב המגיד והגהות מיימוניות שם ומשמע דהיינו בשר שנמלח כדינו ולא הודח מהמלח שעליו וזה הכריחו לפרש דהכא מיירי בצלי שלא כסתם אומצא האמור בכל מקום דודאי לא איירי באכל מה שאסור משום דם דהא בעינן הדחה דלאחר מליחה משום מלח הבלוע מדם ובשלמא לצלי ניחא דלא בעי הדחה אחר כך משום דנורא שאיב דמא והמלח מותר הוא ומה גם למה שכתב בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב דלצלי מולח וצולה מיד עי"ש ובטור י"ד סי' ע"ו בשם הרשב"א ותלמודא הכי קאמר ואף על גב דמלח לאו בר אכילה הוא לבדו מ"מ כיון שדרך בני אדם לאכול הצלי עם מלחו חשיב אוכל להצטרף עמו וכיוצא בזה מצאנו אומצא דהיינו צלי בפרק קמא דקידושין ד' ל' ע"א עי"ש ועיין בספר בני יהודה ח"ב בלשונות הרמב"ם שם וז"ל כל האוכלין מצטרפין לככותבת אפילו מלח שעל הצלי ואף שאין המלח ראוי לאכילה בפני עצמו וכו' הואיל ומכל מקום דרך בני אדם לאוכלו עם הצלי או עם הבשר הרי זה מצטרף עכ"ל הנה לפי זה מתבאר יפה דאוכלין שאין ראוים לאכילה אינו חייב עליהם והכא שאני דאף דאין המלח ראוי לאכילה כשהוא לבדו מכל מקום ראוי הוא לאכלו עם הבשר ביחד ולמדנו גם כן דבשר חי לבדו ראוי לאכילה הוא דלא הוה קשיא לן אלא על המלח וזה כנגד היסוד של הגאון בית אב יצ"ו ונדפס עתה ספר בית יצחק ח"ב לידידי הרה"ג מוהרי"ץ דאנציג מו"ץ בפעטרבורג יצ"ו וראיתי בסי' מ"ח (בד"ה וראיתי) שגם הוא הביא מה שהעיר הגאון קובץ על יד על מה שכתב הרמב"ם אכל צלי במלח וכו' אף הוא היה מתכוין ליישב כדכתב הרב בית אב דבשר חי אינו ראוי לאכילה עי"ש וכבר כתבתי שאין נראה כן מדברי הרבנים הנ"ל:

והשגתי ספר בית יהודה ח"ב וראיתי בקונטריס לחם יהודה בהלכות שביתת עשור על דברי הרמב"ם שכתב שנראה לו פשוט דאם אוכל בשר חי ביום הכיפורים חייב כרת והביא לשון הרמב"ם שבפרק כ"ו מהלכות שבת הנ"ל להוכיח דבשר חי ראוי לאדם הוא וכתב דלפי גירסת הרי"ף והרא"ש בסוגיא דפרק מפנין ד' קכ"ח (גבי בר אווזא חזי לאומצא) בשר חי מותר לטלטלו אליבא דכולי עלמא ולא פליגי רב הונא ורב חסדא אלא בבשר תפוח וזו היא גירסת הרמב"ם ואם כן כיון דחזי לאכילה לאדם ממילא האוכלו ביום הכיפורים חייב עליו ותמה על פי זה על מה שכתב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור אכל צלי במלח מצטרף דלמה לא כתב בסתם בשר כלשון רוב הפוסקים ותירץ דלרבותא דצירוף מלח נקט גם כן צלי ורוצה לומר אפילו צלי שאין צריך מליחה ובשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו חשיב אכילה ומצטרף דהוה אמינא דוקא בבשר מליח שדרך המלח להיות עליו מחובר וכמו שנראה מדקדוק לשון רש"י (אומצא ומילחא שעליה) אבל מלח שהוא מובדל מגוף הבשר ובשעת אכילה טובל בו כולי האי לא חשיב אוכל ולא ליצטריף קמשמע לן רבינו צלי במלח והוקשה לו היכי נימא דבשר חי חזי לאדם מאי שנא מחלב חי דהאוכלו פטור משום דלא הוי דרך אכילתו והתוספות בפרק כל שעה נרגשו מזה וחילקו דדוקא בשר אווזא ראוי לאכילה אבל לדעת רבינו דאין חילוק צריך לחלק דשומן מרוב שמנוניתו אינו ראוי למאכל אדם אלו תורף דב"ק ושוב שקיל וטרי לענין ברכה לאוכל בשר חי עי"ש הא למדת שבדעת הרמב"ם ודאי לא נוכל לומר דבשר חי אינו ראוי לאכילת אדם והאוכלו ביום הכיפורים פטור אלא לדידיה חשיב ראוי לאכילת אדם והאוכלו חייב כרת ואכתי לא ידעינן איך שורת הדין נותנת בדבר שאינו ראוי למאכל אדם ובזה נבוכו רבני האחרונים והאריכו לצדד לכאן ולכאן ולא לחנם נתחבטו בזה כמובן:

והנה עיינתי בדברי הישועות יעקב סי' תרי"ב שציין הרב בית אב יצ"ו והם על מה שנשאל באחד שנפל למשכב והכביד עליו חוליו עד כי הגדיל מאד ובכל אלה אין בו סכנה ודרש מהרופאים מזור לחוליו וגזרו אומר כי בזאת ימצא רפואה למחלתו האנושה שיאכל מאכלים וסמים המרים שאינם ראויים לאכילה ובזה שב לאיתנו ורפא לו ועתה שואל מה משפטו ביום הכיפורים אם מותר לאכול המאכלים האלה ביום הכיפורים להחיות נפשו המעונה ומדוכה בחולאים רעים או אסור מאחר שאין בו סכנה ובתשובתו אחר שהאריך הרבה בדין זה ומענין לענין כתב (בד"ה והנה יצאנו קצת) ונחזור לענין השאלה דלא מבעיא לשיטת ראבי"ה דאוכלים שאינם ראוים לאכילה מותרים ביום הכיפורים פשיטא דאין בזה איסור אלא אף לשיטת הרמב"ם דפטור אבל אסור כיון דאין כאן איסור גמור מן התורה לא גרע מאוכל איסורים שלא כדרך אכילתם דאסור לדעת הרבה פוסקים ומכל מקום מנינו ברבינא דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה (פסחים כ"ד) ויש שני לשונות או דהוי במקום סכנה או שלא במקום סכנה ומותר משום שאינו עושה כדרך הנאתו חזינן דבשלא כדרך הנאתן מותר אף לחולה שאין בו סכנה ובאמת הרדב"ז בתשובה תפס הדבר בפשיטות דכל איסורין דרבנן מותרים המה לחולה שאין בו סכנה אך בחידושי ליורה דעה (סימן קכ"ג) כתבתי שנעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה הובא בבית יוסף שם וברמ"א דדוקא הנאת איסור דרבנן שרי לחולה שאין בו סכנה אבל לא אכילה ושתיה וכו' ונראה דבאמת חזינן לענין חילול שבח באיסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה שיש חילוק בין איסור שבות בדבר שאין לו עיקר מן התורה לדבר שיש לו עיקר מן התורה והוא הדין במאכל איסור דאם יש לו עיקר מן התורה אף שהוא רק איסור דרבנן אין מאכילין לחולה שאין בו סכנה ובאין לו עיקר מן התורה מאכילין לו וכו' (האריך עוד ליישב כמה עניינים על פי הנחה זו וכתב בסוף דבריו וז"ל) ועתה נבוא לגוף שאלתו הנה לענין חולה שאין בו סכנה לאכול דברים שלא כדרך אכילתן יש להחמיר מכמה טעמים כיון דעל כל פנים איסור דרבנן איכא בשלא כדרך אכילתן וכבר כתבתי דעת הרשב"א דאסור באכילה ושתיה אף שאין בו רק איסור דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה וגם דעת קצת פוסקים דיש איסור תורה בשלא כדרך אכילתן וגם דביום הכיפורים דלא כתיב ביה אכילה דעת קצת פוסקים להחמיר דלוקין עליו אבל באוכלין שאינן ראויין לאכילה כלל יש להקל דלדעת ראבי"ה לית בהו אפילו איסור דרבנן ויש לצרף דעת הרדב"ז להקל אף באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מן התורה ואין להאריך יותר מזה עכ"ל:

מתבאר שדעתו להחמיר בנדון שאלתו (דאכילת דברים המרים לא חשיבי אוכלים שאינם ראוים כלל רק שלא כדרך אכילתן הוא דהוו) ולי הדל נראה דאפשר לסמוך להתיר לחולה שאין בו סכנה לאכול ביום הכיפורים סמים המרים הצריכים לרפואתו אף שאינם בגדר אינם ראוים לאכילה כלל רק הם אוכלים שלא כדרך אכילתן דהא ודאי דעת רובא דרובא היא דאין באכילת אוכלים שלא כדרך אכילתם ביום הכיפורים אלא איסור דרבנן דאף דלא כתיב אכילה ביום הכיפורים אין לנו לדמותו לבשר בחלב וכלאי הכרם דמשום דלא כתיב בהו אכילה אסור מן התורה שלא כדרך אכילתם משום דדוקא היכא דהיה אפשר לכתוב אכילה ולא כתב אמרינן דכונת התורה הקדושה לאסור אף שלא כדרך אכילה ולכן לא כתבה בו לשון אכילה אבל גבי יום הכיפורים דאמרינן בש"ס דלא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר וכו' דאי הוה כתיב לא תאכל אכילה בכזית וכו' אין לנו הכרח בו דשלא כדרך אכילה נמי אסור מן התורה וכמו שביאר בישועות יעקב וכיון