שדי חמד אסיפת דינים יום הכיפורים קח

מותר מיבעי ליה ומשני לעולם בחולה שיש בו סכנה ואיידי דבעי למיתני סיפא חייב תני רישא פטור אף דמותר לכתחלה והכא נמי הכי הוא דאיידי דתני באוכלים הראוים חייב תנא בשאינם ראוים פטור אבל באמת אוכלים שאין ראוים כלל מותר לכתחלה אלו תורף דב"ק ואם כן לחולה שאין בו סכנה נראה שלדעתו אסור להאכילו ולהשקותו סמים מרים שאינם ראוים לאכילה ושתיה דהא מר הוא דאמר כמסקנת מרן הטורי זהב שלא התיר ראבי"ה אלא בעפר וכיוצא שאין ראויין כלל אבל בעשבים מרים איכא מיהא איסורא דרבנן ואם כן לדעת הסוברים דלא התירו איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה אלא ליהנות אבל לא לאכול יהיה אסור לחולה שאין בו סכנה לשתות בצום כיפור סמים המרים אמנם כבר כתבתי (בד"ה ולענין) מה שחילק הרב ערך השלחן דאף להרמב"ן ודעמיה דאסרי לחולה שאין בו סכנה לאכול ולשתות איסור דרבנן לא אסרו אלא במאכל שהוא אסור בעצם ולא במאכל המותר ורק יומא קגרים לאסרו:

והגאון מוהר"א תאומים בשו"ת חסד לאברהם מהדורא תניינא סי' ס"ו נשאל בחולה שאין בו סכנה ונתנו לו הרופאים סמים מרים שאין ראוים לאכילה אם מותר לאכלם ביום הכיפורים וכתב דהרמב"ם בשני מהלכות שביתת עשור כתב באוכל אוכלים שאינם ראוים פטור אבל מכין אותו מכת מרדות דאלמא אסור מדרבנן והטור בסי' תרי"ב הביא דעת ראבי"ה דאוכלים שאינם ראוים מותר ועמדו על זה כל המחברים להביא מדברי הראשונים בהא דקוימא לן כל האוכלין אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן דאיסורא דרבנן מיהא איכא והוא הוסיף לתמוה על רבינו הטור למה לא הביא סברת ראבי"ה דאוכלין שאין ראוים מותר כי אם ביום הכיפורים ולא בשאר איסורי תורה ולכן כתב בדעת ראבי"ה דודאי גם הוא מודה באוכלין הראוים אם אכלן שלא כדרך אכילתן דאיסורא מיהא איכא מדרבנן אבל אוכלין שאין ראוים כלל הוי מילתא דלא שכיחא והיה ראוי לומר דלא גזרו בהו רבנן אלא דכיון דגם אוכלים הראוים כשאוכלן שלא כדרך אכילתן מותר מן התורה ואפילו הכי אסורים מדרבנן כמו כן יש לאסור מדרבנן אוכלים שאין ראוים לאכילה כמו באוכל אוכלים ראוים שלא כדרך אכילתן אבל ביום הכיפורים דלא כתיב ביה אכילה לכן אוכלים הראוים לאכלן מן התורה אסור לאוכלן שלא כדרך אכילתן ולא נטפלו חכמים בזה ואין לנו לדון אלא באוכלין שאין ראוים לאכילה וזה מילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ולכן סתם הטור כשיטת ראבי"ה דליכא איסורא בהו כלל אף מדרבנן וכתב ליישב הרבה עניינים על פי הנחה זו דאוכלים הראוין ואוכלן שלא כדרך אכילתם אינו אסור אלא מדרבנן וגם באוכלין שאין ראוים נמי אסור מדרבנן וזה דוקא באיסורין דכתיב בהו אכילה אבל איסורין דלא כתיב בהו אכילה אם ראוים הם אלא שאוכלן שלא כדרך אכילתם אסור מן התורה ואם אוכלים שאינן ראוים כלל הן מותר אפילו מדרבנן כיון שלא נטפלו חכמים לאסור האוכלים הראוים אם בא לאוכלן שלא כדרך אכילתן לא אסרו אוכלים שאינם ראוים לאכילה כלל דהוי מילתא דלא שכיח:

וסיים (בד"ה הראיתי פנים) הראיתי פנים לחזק שיטת ראבי"ה להתיר ביום הכיפורים אוכלין שאין ראוים כלל אף שמדברי ראבי"ה שהביא במרדכי פרק קמא דתענית נראה דמספקא ליה הא דפטור ביום הכיפורים אם הוא פטור ומותר או אבל אסור מכל מקום יש לצרף זה לענין היתר לחולה שאין בו סכנה ואף שמבואר ביו"ד סי' קנ"ה דאין היתר לחולה שאין בו סכנה רק ליהנות מאיסור דרבנן אבל לא לאכול נראה דטעמא דידהו דחמיר שלא ליתן איסור לתוך פיו ואם כן ביום הכיפורים דהוי אכילת היתר בזמן איסור קיל מאכילת איסור כמו שכתבו התוספות בשבת ד' י"ב ד"ה ר"ן ובשאר דוכתי והאריך קצת בזה אם מותר דבר האסור משום מוקצה לחולה שאין בו סכנה שוב נשא ונתן במה שכתבו הפוסקים ביו"ד סוף סי' קנ"ה דלא הותר איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה אלא ליהנות ממנו ולא לאוכלו דמדברי הרמב"ם בחמישי מהלכות יסודי התורה הלכה ח' מתבאר יפה דמותר באכילה ושיש ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם וכו' ומסיק (בסוף ד"ה ולפענ"ד) דאולי יש לומר דגם הרמב"ם לא התיר מאכל איסור לחולה שאין בו סכנה אלא שלא כדרך הנאתן שאינו נהנה ממנו (דרך אכילה) אבל כדרך הנאתן אסור לחולה שאין בו סכנה אפילו איסור דרבנן אלו תורף דב"ק ומצאנו חבר רב תנא דמסייע להגאון ערך השלחן במה שכתב לחלק בין כשהדבר בעצמו אסור מדרבנן שבזה הוא שסובר הרמב"ן ודעמיה שאין מתירין אותו באכילה לחולה שאין בו סכנה לכשהדבר בעצמו הוא מותר ורק הזמן גורם האיסור שבזה לכולי עלמא מותר באכילה איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה ולכן סמים מרים שאיסורם היום מדרבנן מותרים לחולה שאין בו סכנה:

ובספר בית אב לידידי הגאון מוהר"ר אברהם אהרן יודילעוויך אבד"ק קאפוליא יצ"ו בסי' צ"א כתב על הספק אם ביום הכיפורים חייב באוכל שלא כדרך אכילתן והנאתן דנחלקו האחרונים שאגת אריה סי' ע"ו וישועות יעקב סי' תרי"ב ובנין ציון ח"א סי' ל"ה הנה כולם לא התבוננו שדבר זה יש לפשוט מדברי הרמב"ם בשני משביתת עשור שכתב אכל צלי במלח מצטרף המלח לבשר והוא מדאמר רב פפא אומצא ומילחא מצטרף וצריך להבין למה שינה מלשון הגמרא וכתב צלי תחת אומצא אלא ודאי משום דסתם אומצא יש במשמע חי והלא בשר בהמה חי אינו ראוי לאכילה ודוחק לומר דמיירי באומצא דעוף וגם לא מהני אם ימלח האומצא ויאכלנה דאכתי הוי שלא כדרך אכילתה דדוקא אם נשתהה האומצא בהמלח מתרכך וחזי לאכילה אבל טיבול במלח לא מהני ולכן הוצרך הרמב"ם לפרש צלי במלח ואם כן מוכח מדברי הרמב"ם דאוכל בשר חי דבהמה פטור משום דהוי שלא כדרך כילתן והוי כשאר אוכלין שאינן ראויין דפטור משום דלא מייתבא דעתיה באכילה כזו וזה ברור ובחנם נתחבטו כל האחרונים בזה ואם כן מי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל קל תחלה אם אפשר להאיר עיניו על ידי בשר חי דבהמה אסור להאכילו דבר שראוי לאכילה וכן פסק הבנין ציון אלו תורף דב"ק ועם שיפה דקדק בלשון הרמב"ם אבל אין נראה לדעתי העניה שבכונה שינה הרמב"ם הלשון כדי לאשמעינן דין זה דדוקא צלי ולא בשר חי שאין דרך הרמב"ם לשנות לשון הגמרא ובודאי כך היתה גירסתו בגמרא אלא שמכל מקום אפשר שנוכל לדקדק מדבריו לפי גירסתו דאוכל בשר חי פטור ואפשר לדחות דיוק זה ועל כל פנים אינו בסוג לומר שבחנם נתחבטו האחרונים ובא"ח סי' ש"ח סעיף ל"א מבואר דבשר חי מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא והיינו אף בשר בהמה כמו שביאר שם הגאון נתיב חיים לדעת מרן בשלחן ערוך (שלא כדעת הסוברים דדוקא בשר דמין דרכיך עי"ש בבית חדש ומגן אברהם ס"ק נ"ו) ודין זה מבואר בהרמב"ם הלכות שבת פרק כ"ו הלכה ט"ז וז"ל מטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם הרי דקרי לבשר חי תפל ראוי לאדם ואין לומר דראוי לאדם דקאמר קאי רק לבשר מליח וטעם היתר בשר תפל הוא משום דראוי לחיה כמו בשר תפוח שאם כן היה צריך לכללם יחד כמובן ולכן נראה ודאי שאם היה רואה הגאון יצ"ו דברי הרמב"ם הללו לא היה אומר בכונתו בדבריו שבהלכות שביתת עשור מה שמפורש בדבריו שבמקום אחר בהיפך אף שמה שדקדק אמאי נקט רבינו צלי הוא דקדוק ראוי לעמוד בו אבל לא מפני זה נוכל לייחס אליו היפך מה שמפורש בדבריו במקום אחר:

שוב ראיתי שמה שדקדק הרב בית אב יצ"ו על מה ששינה הרמב"ם ונקט צלי במקום אומצא דאמר רב פפא כבר הרגיש בזה הגאון בקובץ על יד שם (הלכות שביתת עשור פרק ב' דין ז') וכתב וצריך טעם למה כתב רבינו צלי וציין לעיין בספר שיח יצחק (שאביא דבריו להלן איה"ש) וראיתי לרבינו מנוח שם וז"ל אכל צלי במלח וכו' אף על גב דלא חזי מלח לאכילה בעיניה כיון דאכלי אינשי מניה על ידי תערובת מצטרף המלח עם הבשר להשלים שיעור כותבת והיינו דאמרינן בגמרא אכל אומצא ומילחא מצטרף ופירש רש"י בשר חי והכי מפרשינן לה בכוליה תלמודא עכ"ל והנה ברש"י שלפנינו שם לא ראיתי שפירש דאומצא הוא בשר חי ואולי היה כתוב כן ברש"י שלפניו אמנם איני מבין היכי משוה פירוש רש"י לדברי הרמב"ם דנקט צלי ועל כל פנים למדנו מדברי